אוליבר טוויסט: על צ'רלס דיקנס, יציר כפיו הספרותי ומלאכת התרגום הנפתלת

מאת שהם סמיט ואמנון כץ

על צ'רלס דִּיקֶנְס

צַ'רְלְס דִּיקֶנְס כתב על עוני וידע על מה הוא כותב. דִּיקֶנְס נולד בשנת 1812 בעיר הנמל פּוֹרְטְסְמוּת' כבן לפקיד בצי הבריטי. כילד רך, בזכות עבודתו המכובדת של אביו, זכה לחיים נוחים, ואף זכה להתחנך בבית ספר פרטי, אבל עם פיטורי האב ממשרתו השתנה באחת מצבה של משפחת דִּיקֶנְס. אביו של דִּיקֶנְס, טיפוס בלתי יציב ובן למשפחה מפוקפקת, אהב את החיים הטובים, נהג בפזרנות, הסתבך בחובות, ועד מהרה נאלץ למכור ולמשכן את רכושו – לרבות ספריו.

ב-1822 עקרה משפחת דִּיקֶנְס לפרבר העוני קַמְדֶּן טָאוּן שבלונדון ומצבה החמיר עוד יותר עם מאסרו של האב, שלא עמד בתשלום חובותיו. המשפחה עצמה, כנהוג באותם הימים, נכלאה במָרְשַׁלְסִי, בית סוהר למשפחות בעלי חוב, המופיע בכמה מיצירותיו של דִּיקֶנְס.

בן שתים-עשרה בלבד היה הילד צַ'רְלְס כשעזב את בית הספר ונשלח לשמש כפועל במפעל למשחת נעליים, מפעל שהיה בבעלות אחד מקרוביה של אמו. אביו של דִּיקֶנְס, כך הסתבר לו לימים, לא ידע על כך.

שנתיים קשות של עבודה קשה ומשפילה עברו על צַ'רְלְס הנער בבית החרושת כשנסתמנה הישועה: אביו זכה בירושה קטנה והשתחרר מבית הסוהר. כששב הביתה וגילה שבנו, שלו הועיד חיים של ג'נטלמן משכיל, עובד כפועל בזוי בבית חרושת, רתח מזעם; האם הוסיפה חטא על פשע ודרשה שצ'רלס ימשיך לעבוד ולתמוך במשפחה. היא אמנם לא הצליחה לממש את זממה, אך דִּיקֶנְס מעולם לא מחל לה על כך. יש הסוברים כי ליחסיו עם אמו היתה השפעה מכרעת על עיצוב דמויות הנשים ביצירתו (רבות מהן מרושעות, חמדניות ושתלטניות), ועל כך שהיא משופעת בילדים שנואים שהוריהם נטשו אותם. בעלילת "דֵּיוִיד קוֹפֶּרְפִילְד" הנחשב לטוב שבספריו, ניתן למצוא קווי דמיון רבים לעלילת חייו. עם זאת, מדהים לגלות כי דִּיקֶנְס, הסופר שכל חייו לחם למען העניים, שמר בסוד פרטים רבים מעברו, ולא סיפר על עברו ועל שורשיו (סב אחד שלו היה משרת) אף לא לאשתו ולבנו.

דִּיקֶנְס חזר ללימודים, אך בגיל חמש-עשרה נאלץ שוב לעזוב ולצאת לעבודה, בתחילה כשליח במשרד ולאחר מכן כלבלר אצל עורך דין, משרה שהיוותה קרש קפיצה להתמחות במשפטים. הוא למד קצרנות, וכמו אביו, שבינתיים נעשה לעיתונאי, היה לכתב המדווח על הנעשה בבית הנבחרים וזכה להערכה רבה. בגיל 23 החל לפרסם בכתבי עת שונים רשימות על חיי היום יום תחת שם העט בּוֹז. בעקבות הצלחת הרשימות הוזמן לפרסם באחד העיתונים רומן בהמשכים. הרומן, "רשומות מועדון הפִּיקְוִויקִים", זכה להצלחה אדירה ואגב כך חולל מהפך בתרבות הקריאה. היתה זו פעם ראשונה שיצירת ספרות נמכרת בחוברות צנומות, על נייר זול ובמחיר שווה לכל נפש – לפני כן, רק עשירים יכלו לרכוש ספרים, ליהנות מספרות ולהשכיל.

"רשומות מועדון הפיקוויקים" יצא לאור כספר בשנת 1836 ובאותה שנה ממש נשא דִּיקֶנְס לאשה את קַתְרִין הוֹגָארְת', שילדה לו עשרה ילדים, ושאותה נטש כעבור עשרים שנה בדיוק לאחר שהתאהב בשחקנית צעירה. ספרו השני, "אוֹלִיבֶר טְוִויסְט", אף הוא יצא לאור בהמשכים ב-1837, וכקודמו, היה להצלחה גדולה.

הצלחתו של דִּיקֶנְס כסופר הנחילה לו פרסום עצום, רבבות קוראים בכל רחבי העולם, וכמובן, עושר רב. עם זאת, דִּיקֶנְס מעולם לא שכח את ילדותו הענייה, העמיד את העוני במרכז יצירתו ומאמריו, מתח ביקורת על חוקי העניים של תקופתו ופעל ללא לאות להקמת מוסדות צדקה ובתי מחסה ראויים.

דִּיקֶנְס מת משבץ המוח בגיל חמישים ושמונה כשהוא מותיר אחריו כעשרים רומנים (ביניהם "נִיקוֹלַס נִיקֶלְבִּי", "זמנים קשים" , "תקוות גדולות" ו"בין שתי ערים"), ושורה ארוכה של דמויות צבעוניות ובלתי נשכחות – "דִּיקֶנְסִיוֹת". דִּיקֶנְס הוא גם אחד הסופרים שיצירותיהם זכו לעיבודים רבים, לקולנוע, לטלוויזיה ולמחזות זמר.

על אוליבר טוויסט

אוליבר טוויסט הוא ככל הנראה היתום הבדיוני המפורסם ביותר, וגיבור תרבות בלתי נשכח; ילד רזה וחיוור היוצא מתוך קהל יתומי בית המחסה, צועד אל עבר דוד הדייסה כשהוא אוחז בקערית ומתחנן בלחש לקבל תוספת – "עוד". "עוד" – דומה כי אפילו דִּיקֶנְס, הנודע בסגנונו הפתלתול ובנטייתו להכביר מילים ידע איזה כוח אצור במילה הקטנה, הלא מתוחכמת והילדית; "עוד" – כי זה המעט שביקש שיינתן ליתום הקטן שיצר כדי שיזעק את זעקת העניים.

"אוליבר טוויסט" הוא בראש ובראשונה רומן חברתי, ביקורתי, המתאר בישירות ואפילו בבוטות את חיי הביבים בלונדון הויקטוריאנית, ומוקיע את יחסן הצבוע, הצדקני והאכזר של החברה והמדינה אל ענייה, יחס שבא לידי ביטוי גם בסדרת חוקים כמו-סוציאליים, הלא הם "חוקי העניים". כבר בפרק השני של "אוֹלִיבֶר טְוִויסְט", ובטרם הספיק הקורא להתאושש מתיאור גוויעת אמו של אוליבר בלידתה ויילודו בידי מיילדת לא מוסמכת וחצי-שיכורה, יוצא דִּיקֶנְס למתקפה חזיתית, אירונית וארסית כנגד התיקון לחוק העניים משנת 1834, ונגד עמדותיו של גֶּ'רֶמִי בֶּנְתָ'ם, הוגה ששיקף את עמדת הבורגנות השבעה לפיה יש להרע את תנאי חייהם של העניים כדי להמריצם להשתחרר ממצבם. שיא הפרק, שהוא אולי הסצנה המפורסמת ביותר ברומן, הוא, כאמור, הרגע שבו אוליבר כופר בעיקר ומבקש "עוד" – תוספת מאותו מזון עלוב ומדולל, הדייסה.

כמו ברגעים חזקים אחרים ברומן, דִּיקֶנְס משתמש בהפרזה ככלי רטורי להמחשה ומודע, כמובן, לאפקט הקומי שהיא יוצרת. לכן, כשראש הנהלת בית היתומים מתקשה להאמין כי אוליבר "ביקש עוד לאחר שאכל את הארוחה שהוקצבה לו" אנחנו, המזהים הן את ההפרזה ואת את סיבתה, צוחקים, מזדעזעים ומגדירים את הרומן כסאטירה. אכן, זהו אפקט מכוון ויחד עם זאת, למרבה הזוועה, תנאי החיים המיוצגים ב"אוֹלִיבֶר טְוִויסְט" הם לפעמים באמת קיצוניים עד כדי כך שתיאוריהם (הנמסרים בלשון דִּיקֶנְסִית מפריזה) נשמעים כסאטירה. ואמנם דִּיקֶנְס, בהקדמתו המפורסמת למהדורה השלישית, הקדמה שבה הוא עונה לכל מי שהתקשה לעכל את תכניו של "אוֹלִיבֶר טְוִויסְט" ואת סגנונו, מגדירו בפירוש כרומן ריאליסטי. "לא אוותר על חור אחד במעילו של דּוֹדְגֶ'ר," הוא כותב, ושוטח את האני מאמין שלו: "אין לי שום עניין בקוראים ענוגים שלא מסוגלים להביט במציאות (…) אינני מעוניין לשנות את דעתם, בין אם היא טובה או רעה, איני חפץ באישורם, ואיני כותב כדי לבדר אותם."

מילים כדרבנות – ראוי שכל סופר יחרוט אותן על לוח לבו – עם זאת, כשקוראים את דִּיקֶנְס, קשה שלא להבחין בכובע הבדרן הבוער על ראש הסופר (שכאמור, היה מן הראשונים ליצור ספרות לצריכה המונית). מדוע הספרות של דִּיקֶנְס נחשבת לבידורית? לא מפני שיש בה הומור (המשמש גם ככלי סאטירי) אלא מפני שהיא נענית למאווייו הבסיסיים של הקורא המצוי: העלילה סימטרית ומלאת צירופי מקרים מופרכים, הדמויות שטוחות (אבל צבעוניות ובלתי נשכחות) בלוטות הדמע והצחוק נסחטות לסירוגין, הקלישאות ניתזות לכל עבר, בין השורות מאום לא נאמר, הטוב והיפה נלחם ברע והמכוער, וכמובן הטוב מנצח, מתעשר, מתחתן או קרוב לוודאי שניהם. קורא בן זמננו לא יוכל להימנע מהשוואת חוויית הקריאה ב"אוליבר טוויסט" ורומנים אחרים משל דִּיקֶנְס (בפרט המוקדמים שבהם) לצפייה בטלנובלה – ועדיין, הקריאה אוצרת בחובה הרבה יותר.

"אוֹלִיבֶר טְוִויסְט" הוא דוד עצום שבו מבעבעת דייסה השונה בתכלית מזו הדלוחה המוגשת בבית המחסה. נזהה בו, בתבשיל העשיר, המאיים לגלוש מתוך הסיר, את מרכיביהם וטעמיהם של הרומן הריאליסטי והחברתי, מחזה המוסר, המלודרמה, דרמת הפשע, הסאטירה והפרודיה. נמצא בו שמרנות, ואפילו גזענות, בתיאור דמותו של פֵייגִין היהודי (דִּיקֶנְס שינה מעט את יחסו ליהודים לאחר שהתיידד עם יהודי עשיר) ומולן נגלה ניצני מחשבה אנטי-ממסדית (אי אלו אמירות נגד הכנסייה) וחדשנות (העמדת דמות ילד במרכז). נמצא בו רצינות תהומית וחשיבה פשטנית, מתיקות סכרינית, מרירות מפוכחת והומור משתלח; וכמובן, את פֵייגִין, בִּיל סַייקְס, נַנְסִי, מר בָּאמְבֶּל ושאר דמויות שהיו לשם דבר בספרות ומעבר לה.

האם השפע הזה הוא שמדבר אל לב גדולים וקטנים במשך למעלה ממאה ושבעים שנה, או שמא זו דמותו המיתית של אוֹלִיבֶר, הילד היתום, הטהור והזך, ותלאותיו בדרך אל האושר (והעושר)? כך או כך, "אוֹלִיבֶר טְוִויסְט" הלך מחיל אל חיל. הוא הרטיט לבבות לאורך המאה התשע-עשרה, הרחיב את מעגל השפעתו במאה העשרים בזכות עיבודיו הרבים של הרומן לקולנוע, לטלוויזיה, ולבימה – כמחזמר שובר קופות – וכבר, בזכות העיבודים האחרונים (בהם סרטו של רוֹמַן פּוֹלַנְסְקִי מ-2005) הציג את כף רגלו במאה העשרים ואחת. כך, לאחר שגבר על המכשולים הרבים שהציב בדרכו יוצרו, נדמה כי אוליבר יכול יוכל גם לאויבה האימתני והכמעט בלתי-מנוצח של כל יצירת ספרות באשר היא – הזמן.

למעשה, זהו הדבר שקסם לנו יותר מכל ב"אוֹלִיבֶר טְוִויסְט", לא חדל לרגש, ואף האפיל על חוויית השיבה אל הספר שהותיר בנו את רישומו הכביר בילדות (למרות שככל הנראה קראנו עיבוד מקוצר) וכעת, בקריאה מחודשת, לצד ההנאה, מצאנו בו גם שלל פגמים. קריאה בספר מן העבר הרחוק היא קרוב לוודאי החוויה הקרובה ביותר לשימוש במכונת-זמן, ולא רק מפני שבכוחה להחיות את מראות התקופה המתוארת (זאת מיטיב לעשות הקולנוע) אלא מפני שהמילים שאותן הופך מוחנו לתמונות ולצלילים, הן הן המילים שכתב הסופר בנוצתו או בקולמוסו, ונקראו בידי קוראים כמונו, שנים רבות כל-כך לפני שבאנו לעולם.

על התרגום

כל מעשה-תרגום הוא לידה מחדש (על מכאוביה ושמחותיה) וכל תרגום חדש, עם שהוא צאצא של יוצר ותקופה, יש בו ממתרגמיו ומזמנם. אחת מהנאותינו בעת העבודה על התרגום, היתה קריאת תרגומו החלוצי של הלל בבלי (1923) בן לדור שבו כמעט שלא היה פער בין העברית הכתובה לבין אחותה המדוברת ("למה חמרמרו עיניך, אוֹלִיבֶר?"). דִּיקֶנְס שככלל, הפליא לעלות ולרדת בין רובדי הלשון, לא חרד מפני השימוש בשפה פשוטה, משובשת או אפילו המונית. מתרגמיו הקודמים של "אוליבר טוויסט" (רק שניים מהם תרגמו את הרומן במלואו) עם משום שהעברית המדוברת עדיין לא נולדה, או משום יראת הקלאסיקון העומד מולם, בחרו בשפה אחידה, גבוהה ונמלצת, דבר שבהכרח פגם בנאמנות ליצירה, בריאליזם שלה, בסגנון וגם בהומור. אנו, בתרגומנו, חיפשנו עברית על-זמנית, כזו שתשמע טבעית גם בעוד דור או שניים, עברית הדורה אבל לא קפוצה, דיבורית כשנדרש, והעיקר, בהירה ומובנת.

כבכל תרגום, כך גם בתרגום הזה ניסינו ליצור טקסט שיהיה נאמן לרוחו של דִּיקֶנְס ולסגנונו, יותר מאשר לצירוף מילים זה או אחר של הסופר. לכן, כשמשפט ארוך הותיר אותנו בלי אוויר הרשינו לעצמנו לחלקו או לקצץ ממנו תואר-שניים (מבין חמישה…) וכשדִּיקֶנְס נתן בידה השמאלית של אחת הדמויות כפיס עץ חרוך למחצה שבצדו הימני נעוץ נר ולו פתיל ארוך במיוחד המשתפל עד לבסיסו של הפמוט עשוי הפּיוּטֶר, הרשינו לעצמנו לקצוץ – את הפתיל ואת התיאור (שהעברית התפיחה עוד בשל מחסור בתארים מדויקים). את "היהודי", דווקא בשל בעייתיותו, השארנו כדי לא לחבל ברוח המקור, אך כשדִּיקֶנְס התבלבל בין שתי דמויות חשנו כי מחובתנו לתקנו. אשר ללשונן של הדמויות, ניסינו למתן צרימות (לשון גברת משכלת בפי משרתת, סגנון של מבוגר בפי ילד) ויחד עם זאת, בהביננו כי אף הן חלק מן מסגנונו של דִּיקֶנְס, השלמנו עם דבר קיומן. לפני ואחרי הכל, לכל אורך הדרך (שצעדנו בה הלוך ושוב, הלוך ושוב) עשינו מאמץ עליון לא לאבד את ההומור הדִּיקֶנְסִי.