אליס בארץ הפלאות: הרפתקה בנבכי התרגום
בבית שבו נולדתי וגדלתי לא היתה כמעט אף פיסת קיר חשופה: כל הקירות היו עמוסים במדפי ספרים, מהרצפה עד התקרה, ובהם בעיקר ספרי ילדים, ממיטב הספרות הישראלית והעולמית; כי אבא שלי, אוריאל אופק ז"ל, היה (בין השאר) החוקר הנלהב הראשון של ספרות ילדים ונוער בארץ. כל כך הרבה ספרים היו לנו, שאמא שלי (בינה אופק, תיבדל לחיים ארוכים) פתחה בביתנו בנוף-ים ספרייה לילדי השכונה. אלה היו באים אחר-הצהריים אל החלון הגדול של חדר האורחים, שפנה אל החצר המוצלת מתחת לעץ קזוארינה ענקי, ומחכים שבּינה תמליץ להם על ספר ילדים טוב ותשלוף אותו למענם מהמדף.
ואני קראתי את כולם. לפחות פעם אחת.
בילדותי לא היתה טלוויזיה בבתים, ובוודאי שלא היו מחשב אישי, טלפונים חכמים או משחקים משוכללים כמו היום. כך יצא שכל רגע פנוי הוקדש לקריאה, גם לפני שהלכתי לבית-הספר. כבר כתינוקת, אבא שלי נהג לספר לי ערב-ערב לפחות חמישה-שישה סיפורים לפני השינה: אחדים שהמציא בעצמו, או סיפורי "כשאבא היה קטן" (שתמיד הקסימו אותי לבלי די), ואחרים מתוך ספרים. הייתי יושבת על ברכיו ומקשיבה לסיפור, בעוד עיני עוקבות אחר האותיות המנוקדות שעל הדף, וכך למדתי לקרוא בגיל צעיר מאוד (וגם הפנמתי מבלי דעת את כללי הניקוד והדקדוק). מאז, כשהייתי צמאה לסיפורים, פשוט ניגשתי ובחרתי אחד מאינספור ספרי המופת לילדים שהמתינו לי על המדפים כמו סוכריות של דמיון, עטופות ניירות צבעוניים, בחנות ממתקים קסומה.
אני מודה: כשעברתי על רשימת ספרי הילדים הקלאסיים שהוצעו לי לתרגום מחודש, אף אחד מהם לא גירה אותי במיוחד, חוץ מ"אליס בארץ הפלאות". אלא מאי? התרגום האחרון לילדים, "הרפתקאותיה של עליסה בארץ הפלאות" מ-1987, נכתב בידי אבא שלי (תרגומה של רנה ליטווין מ-1997 לגרסה המוערת נועד למבוגרים ואינו מנוקד). הוא עדיין רהוט ונהדר כשהיה, ועד היום חברים מספרים לי כמה הם נהנים לקרוא בו עם ילדיהם או עם נכדיהם – אתם מבינים את הבעיה?
ולא סתם בעיה, אלא בעיה מורכבת. אל"ף, האם אעז להיכנס לנעליו הגדולות של אבי הטוב, שמכל כישרונותיו, והיו לו לא מעטים, כישרון התרגום שלו עולה לדעתי על כולם – ולנעלי קודמיי המכובדים האחרים (אהרן אמיר, רנה ליטווין) ובכלל לליגה של מתרגמי "אליס", שנחשב לאחד הספרים הקשים ביותר לתרגום בעולם?
בי"ת, תרגום חדש מטבע הדברים דוחק את רגלי התרגום הקודם. נכון שתרגומו של אבי אינו זמין בכל חנויות הספרים, אבל הוא נמצא במחסני ההוצאה וממשיך להימכר. כעת עלי להיקרע בין הרצון שילדים ימשיכו לקרוא את "עליסה בארץ הפלאות" בתרגומו המופתי, לבין התשוקה המובנת שיקראו את תרגומי שלי. מה עושים?
כך התלבטתי חודשים על חודשים, חרף הפצרותיו הדוחקות של המוציא-לאור. אבל עד מהרה, לנוכח הגל העכשווי של תרגומים חדשים לספרי ילדים קלאסיים, הבנתי שאם אמשיך להתמהמה, מישהו אחר בוודאי יקדים אותי, אז למה שלא אנסה לפחות? ובכן ניסיתי, נוכחתי לדעת שנוח ונעים לי בנעליים הגדולות – והשאר הוא היסטוריה.
היה תענוג לתרגם את הספר הזה. לא היתה זו עבודה כי אם בילוי נפלא, מעורר השראה, מצחיק ומאתגר, שזור בחידות ובמסתורין. אני אוהבת לתרגם תוך כדי קריאה, וכך עשיתי גם כאן (הפעם האחרונה שקראתי את הספר במלואו היתה כשבנותיי היו קטנות, וזה היה מזמן), בלי להציץ בתרגומים של קודמַי, כדי לא להיות מושפעת חלילה. רק אחרי שסיימתי טיוטה ראשונה, התחלתי להתייעץ בהם. למזלי, מדובר בשני מתרגמים מבריקים, מקצוענים מהמעלה הראשונה, כל אחד מאסכולה אחרת, כך שההתייעצות הכפולה היתה תמיד מרתקת להפליא.
לא תמיד הבחירות שלנו היו דומות – וזה טוב מאוד, כמובן, אחרת מה הטעם בתרגום חדש? – והקורא המצוי במקור ישפוט איזה נוסח עדיף. רק במקום אחד אימצתי בדיעבד בחירה של אבי: ל-Mock Turtle (פרקים 9-10) קראתי תחילה "דמוי-צב", אבל לאחר התייעצות עם עורכיי הנבונים, הוחלט לבחור ב"כמו-צב", המשמר הן את הצליל המקורי והן את רוחו של קרול, גם כמחווה אוהבת לאבא שלי.
אכן, קרול הציב כאן למתרגמיו מכשלות אינספור, ואין כמעט פרק שאין בו משחקי מלים ואי-גיון, שלא לומר קריצות ורמזים ליודעי ח"ן. כולי תקווה שהצלחתי לעמוד במשימה בכבוד הראוי ליצירה גאונית ונצחית זו.
ותראו איזה יופי: ביום שבו נשלח התרגום שלי לדפוס, מלאו לסיפורה של אליס בדיוק 150 שנה!
ב-4 ביולי 1862 יצא צ'רלס לוטווידג' דודג'סון – מרצה למתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, שחתם על סיפוריו ושיריו בשם העט לואיס קרול – לשיט בנהר התמזה עם שלוש ידידותיו הקטנות: אליס לידל ושתי אחיותיה, בנותיו של דיקן הקולג' שבו לימד, ואשר בחברתן הרבה לבלות ולטייל. כפי שתיאר בהקדמה המחורזת (בפתח הספר), הבנות דרשו ממנו כמו תמיד לשעשע אותן בסיפוריו, וכך נולדה באותו אחר-צהריים היצירה הנצחית על הרפתקאותיה של אליס הקטנה בארץ הפלאות, שממשיכה לכבוש לבבות צעירים ובוגרים בעולם כולו.
דודג'סון, הוא לואיס קרול, כלל לא תיאר לעצמו שדווקא סיפור ילדים זה הוא שיביא לו פרסום וחיי נצח. הוא אפילו לא ייחס לו חשיבות רבה במיוחד, ורק קיווה שיצליח למכור ממנו 2000 עותקים כדי לכסות את הוצאות ההדפסה. להפתעתו, הספר זכה מיד להצלחה מסחררת; בעקבותיו כתב גם ספר המשך בשם "מבעד למראה, ומה אליס מצאה שם", שאולי יזכה גם הוא לתרגום מחודש בקרוב.
מיהי אותה אליס לידל, שקרול התפעל ממנה כל כך? באותו יום, לפני 150 שנה, היא היתה ילדה חמודה בת עשר, בת למשפחה מכובדת ואמידה. מה אנחנו למדים עליה מהספר? שהיתה ילדה מחונכת, משכילה ומנומסת, ועם זאת ניכר שהתברכה בראש פתוח להפתיע, בכישורי שיחה עם יצורים מבוגרים ממנה בהרבה, באומץ לב וביכולת להכיל בשלווה יחסית גם את הבלתי צפוי והמרתיע ביותר. אולי בזכות תכונותיה אלה ראה בה קרול בת-לוויה אידיאלית, ואפילו קיווה להתחתן איתה כשתגדל.
אבל דמותה של אליס בספר שונה מגיבורי ספרי הילדים שהשפיעו עלינו, שהזדהינו איתם, שעברנו איתם כברת דרך, שבזכותם סגרנו את הספר אחרים משהיינו כשפתחנו אותו. כי אליס אמנם בוחרת לקפוץ אל הלא-נודע – מאורת הארנב – אבל מאותו רגע ואילך, כל הדברים שקורים לה יכלו לקרות (פחות או יותר) גם למישהו אחר, והיא יוצאת מהמסע המטורף הזה ללא פגע, שהרי הכל היה רק חלום. מלבד שינויים זמניים בגודל גופה ובזיכרונה, היא לא באמת משתנה או מתפתחת במהלך העלילה; הדבר היחיד שמשתנה בסוף זו נקודת המבט של המספר, שמסכם את הספר מבעד לעיניה של האחות הגדולה.
ואמנם, כשהגעתי בתרגומי לקטע המרגש הזה בסוף הספר – קץ חלומה של אליס והרהוריה של האחות חסרת השם, שכולם שיר הלל נסער ונוגה לתום הילדות החמקמק, השברירי, שיום אחד יגוז וייעלם – הבנתי פתאום שגיבורת הספר הזה איננה באמת אליס. הספר מוקדש לה, נכתב בהשראתה וכמעט סוגד לה, אבל הגיבורה האמיתית, לדעתי לפחות, היא אהבתו העזה של לואיס קרול אל תום הילדות.
כי בעיני, הספר הזה כולו הוא הצהרת אהבה וכיסופים לתמימות הילדית, שהתגשמה אצל לואיס קרול בדמותה של אליס לידל הקטנה, הבלתי מושגת. חוקרי ספרות מוצאים בין השורות רמזי רמזים לאהבה הזאת, בעיקר בשיר הנונסנס המפותל בפרק האחרון; אבל על כך, כמו שאומרים, בהזדמנות אחרת.