סדרת הרפתקה: אם מתרגמים מגיעים למקומות מופלאים

מאת יותם שווימר

לפני כשנתיים לערך, הצטרפה לשוק ספרי הילדים והנוער שחקנית חדשה: הוצאת "אוקיינוס" עם סדרת הדגל שלה "הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה", אשר חברה להוצאת "מודן" וגייסה לשורותיה את המעצבת עדה ורדי והמאיירת בתיה קולטון, לצד העורכים חגי ואסף ברקת. הרעיון היה לבקש מסופרים מוכרים לחזור אל ספר אהוב מילדותם ולתרגמו לעברית, בצירוף אחרית-דבר. הסדרה זכתה לקו עיצובי מובחן, העטיפות מאוירות על-ידי מאיירת קבועה (להלן: קולטון) ומאיירי האיורים הפנימיים מתחלפים מספר לספר.

עד כה ראו אור תשעה ספרים בסדרה: "פנג הלבן" מאת ג'ק לונדון בתרגומו של יהלי סובול; "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט בתרגומה של הגר ינאי; "נסיכה קטנה" מאת פרנסס הודג'סון ברנט בתרגומו של יהודה אטלס; "בת הקפיטן" מאת א.ס. פושקין בתרגומו של בוריס זיידמן; "אוליבר טוויסט" מאת צ'ארלס דיקנס בתרגומם של שהם סמיט ואמנון כץ; "טרזן בן הקופים" מאת אדגר רייס בארוז בתרגומו של יונתן יבין; "ילדי המים" מאת צ'ארלס קינגסלי בתרגומו של יואב אבני; "סנדל הזכוכית" מאת אלינור פרז'ן בתרגומה של מיכל סנונית, והחודש ראה אור הספר "הסייח השחור" מאת אנה סואל בתרגומו של אלון אלטרס. קורפוס לא מבוטל של תרגומים מזמן התבוננות מעמיקה ראשונה בפועלה של ההוצאה ובתרומתה למדף הספרים בישראל.

ראשית, יש לעמוד על ההיקף התרבותי שמציעה הסדרה. אף על פי שספרות מתורגמת ולא ספרות המקור היא עניינה של "הרפתקה", היא מאגדת אליה יוצרים ישראלים רבים ומגוונים. פרט למעצבת ולמאיירת הקבועות, כל ספר מהווה יצירה עצמית לא רק כטקסט ספרותי, אלא בחיבור האמנותי הספציפי של המתרגם/ת והמאייר/ת. "הרפתקה" היא כיום סדרת הקונספט היחידה לבני-נוער שמציגה ספקטרום נרחב, דינאמי ומגוון של יוצרים, העובדים יחד על יצירות ספרות. ודאי שגם בסדרות אחרות נמצא לרוב מעצב/ת קבועים ומתרגמים ומאיירים מתחלפים, אך בשל הסגנון העיצובי המובהק של הסדרה וההחלטה לצוות לכל ספר מאייר אחר, למרות שהקונספט הוא אחיד, ניכרת שימת הדגש ב"הרפתקה" על חשיפה גדולה ככל הניתן לקשת של סגנונות אמנותיים וביטויים לשוניים. בהקשר זה, ראוי להזכיר גם סדרות נוספות להן תו תקן של איכות, ביניהן סדרת "כתרי" לספרות קלסית לנוער של הוצאת "כתר" וסדרת "מרגנית" של "זמורה-ביתן", המתמקדת בשנים האחרונות בעיקר בספרות איכותית עכשווית. לצד "הרפתקה", סדרות אלו העניקו ומעניקות לקוראים ספרות מופת שחיי המדף שלה נצחיים.

בנוסף, ההחלטה להקדיש סדרה לתרגום מחודש (או ראשון) של יצירות קלאסיות – את מרבית התרגומים הקודמים לא ניתן להשיג עוד – היא בעלת ערך ספרותי ראשון במעלה. השפה העברית משתנה בקצב מסחרר ולא פעם, תרגומים מלפני עשרים שנה ויותר ייתפסו כמיושנים ואפילו בלתי-קריאים לעתים עבור הדור הצעיר. לפיכך, בהוצאות נדרשים לערוך את התרגומים על-מנת שיצירות המופת לא יאבדו, אך לא תמיד הדבר נעשה ויצירות רבות נשכחות. כמובן שעריכת התרגום צריכה להיעשות בקשב רב, רגישות ודיוק למקור ועל-ידי שמירה על רמת תרגום גבוהה; תרגום שאינו מרדד את השפה, אלא משתמש בעושר של העברית על-מנת לקרב את הצעירים של המאה העשרים ואחת לקלאסיקות של הספרות העולמית. אבקש גם לציין כי אינני חושב שצריך לשנות את התרגום לשפה עכשווית, אלא לבדוק את המקומות בהן השפה כבר אינה משרתת נאמנה את הקוראים ולמצוא חלופות אלגנטיות התואמות את המשלב הספרותי המקורי.

ואכן, לא בכדי הועלו טענות כנגד הסדרה בתחילת דרכה באשר להחלטת העורכים לפנות לסופרים כמתרגמים. היו שראו בכך זילות של עבודת המתרגמים המקצועיים וציינו את חששם כי רמת התרגומים תהא נמוכה, משום שסופר הוא אינו מתרגם ואין להניח מראש שיצטיין בעבודתו. למרות שמספר סופרים עוסקים גם בתרגום (שהם סמיט ואמנון כץ, אלון אלטרס ויהודה אטלס), מרביתם ניגשו למלאכה בפעם הראשונה. טוב לגלות כי מה שיכול היה להיות גימיק ותו לא, הוכיח את עצמו בזכות הקפדה ראויה להערכה על כל הפרטים.

אין בכוונתי להתייחס ברשימה זו לכל תרגום בנפרד, שכן הדבר דורש השוואה מעמיקה בין התרגום והמקור וניתוח מקיף של כל יצירה לגופה. אך אומר בהכללה שהבחירות הספרותיות מעניינות ומוצלחות ושרמת התרגום טובה מאד, אך אינה מושלמת תמיד. אצל הסופרים העוסקים גם בתרגום ניכרת היכולת ללהטט בשפה באופן מרשים, להעשיר את המקור בעברית חיה ולתרום בבחירות הלשוניות והסגנוניות שלהם לפענוח קסמה של היצירה – בהקשר זה ראוי לציין גם את תרגומיהם של הגר ינאי ויונתן יבין, שאינם מתרגמים באופן קבוע, ובכל-זאת הציגו תרגומים יפים ומוצלחים.

לעתים, האמביוולנטיות ביחס לתרגום נובעת מהבחירה עצמה. "סנדל הזכוכית" לאלינור פרז'ן למשל, הוא טקסט קליל וקריא, כמעט נטול סאבטקסט. כוחו הוא במלאכת העיבוד של הסופרת ובסגנונה הבהיר והעדין, אך נטול הקישוטים, שהיטיבה לתרגם בעבר דליה רביקוביץ'. בחירתה של מיכל סנונית דווקא בספר זה משמחת משום שאני סבור שראוי שהתרגום יהיה זמין ונגיש, אך ודאי אל מול התרגום הקודם, התוצאה אינה מדויקת. תרגומה של רביקוביץ' אינו זקוק לרענון, גם אם נמצא בו ביטויים ומטבעות-לשון מעט ארכאיים. כאשר התרגום הקיים או שאין להשיגו הוא טוב דיו ואינו זועק לעדכון, כדאי להניח לו או לקוות שיראה אור מחדש.  "פנג הלבן" לדוגמא, שתרגם יהלי סובול, הוא בחירה בעייתית גם כן משום שתרגום של הספר נגיש לקוראים, גם במהדורה מוערת. ההחלטה האמיצה לתרגם שוב את הספר (שהיווה את הספתח של הסדרה) הוכיחה את עצמה, שכן סובול הכניס הרבה מעצמו, מגישתו ומחוויותיו את הטקסט ובכל-זאת שמר על אפיונים של הטקסט המקורי. לא מעט דיונים נערכו על התרגום הנ"ל (כמו גם על התרגום המשובח של שהם סמיט ואמנון כץ ל"אוליבר טוויסט"), ועידוד שיח על תרגום לנוער בעקבות סדרת ספרים הוא ללא ספק תוצאת לוואי מבורכת.

ייתכן ואחת הסיבות להצלחת הסדרה נובעת מהחופש שניתן לסופרים לתרגם יצירה שקרובה ללבם (בהסכמתם המלאה של העורכים). קריאה באחרית-הדבר, המופיעה בכל ספר, חושפת את ההשפעה שהיתה לספר על הסופר/מתרגם ואת הסיבות לבחירה דווקא ביצירה זו. לא אחת ציינו הסופרים כי ניגשו למלאכה בתחושה של שליחות ורצון להחיות סיפור שנגע בהם ולא מש מלבם עד היום. הקרבה לטקסט עודדה את הסופרים להוציא מעצמם את המיטב, בין אם זו הפעם הראשונה או החמישים שהם מתרגמים, ולהעניק לדור הצעיר את אותה חוויה רבת-עוצמה שחוו כילדים.

כאמור, לסופרים ניתנה האפשרות לבחור את היצירה אותה יתרגמו, אך הספרים שראו אור מצביעים גם על הקו הספרותי של עורכי ההוצאה. לצד יצירות מוכרות ואהודות שתרגומים שלהן עודם ברי-השגה, כגון "פנג הלבן" ו"טרזן בן הקופים", החליטו בהוצאה לפרסם תרגומים לספרו של א.ס. פושקין, "בת הקפיטן", "ילדי המים" של צ'ארלס קינגסלי ו"אוליבר טוויסט" שכתב צ'ארלס דיקנס. אלו בחירות נועזות נוכח רוח התקופה, בה כמעט ולא נמצא יצירות מונומנטאליות ומורכבות כשלוש אלו, אשר הגבולות בין גילאי קהל היעד שלהן מטושטשים.

עוד ראוי לציין כי תחת קורת גג אחת, דרות להן יצירות לילדים קטנים (גילאי 8-10) ויצירות לילדים גדולים יותר (11-15), חלקן מנוקדות בהתאמה לקוראים מתחילים (או מנקודות באופן חלקי) ומתוך הבנה של הקהלים השונים, כך הותאמו גם האיורים המלווים את הספרים. אם כן, בהוצאה בחרו לפנות לפלח נרחב של קוראים צעירים ובכך העניקו לקטנים יותר מקום בטוח ומוכר לגדול בו, להיחשף לספרות מופת מגיל צעיר ולהמשיך עם הזמן לספרים המיועדים לבוגרים יותר. יש לכך משמעות תרבותית וחברתית עצומה לדעתי. כחובב סדרות ספרותיות, אני רואה בכך התייחסות נכונה באשר לאופן הראוי בבניית מערכת ספרותית חיה, מתפתחת ואמינה עבור ילדים ובני-נוער. סביר מאד שילדים שמכירים ואוהבים את הספרים בסדרה, לא רק שידאגו לקרוא את הספרים החדשים שתציע להם (והרי קל מאד לזהות את ספרי הסדרה), אלא גם יתפתחו איתה ויעשירו את עולמם התרבותי מהילדות לנעורים, זאת בשל ביסוס יחסי אמון בין הקוראים לסדרה.

כל היצירות שראו אור ב"הרפתקה" הן יצירות מצוינות, ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. אלו יצירות חכמות, יפות ועשירות, המציגות ספקטרום נרחב של סגנונות כתיבה, ביטויים ספרותיים ועלילות סוחפות ומרתקות. גם המאיירים שנבחרו לקחת חלק בפרויקט הם מאיירים מוכשרים ומוצלחים: רעיה קרס, דורון ג'ג'ו, מירה פרידמן, גלעד סליקטר, קרן אסף, רוני פחימה וכמובן בתיה קולטון, שמלבד הכריכות מאיירת גם איורי פנים במספר ספרים. מעניין לראות את הביטוי האמנותי האינדיבידואלי (של הסופרים, המתרגמים והמאיירים) בכל ספר, לעקוב אחר הסגנונות השונים והאופן בו היוצרים הישראלים ניגשים לטקסט המקורי, מתייחסים אליו ומעניקים לו את הפרשנות שלהם, והרי בכל תרגום יש מידה של פרשנות.

לאחר שנתיים של פעילות, ניתן לומר כי "הרפתקה" הפכה לשם דבר, להוכחה ניצחת שתמיד יש מקום לאיכות, במיוחד כאשר המלאכה נעשית בהקפדה ובטעם טוב. בזכות הסדרה, דור שלם יוכל לקרוא את אדית נסביט, אדגר רייס בארוז, אנה סואל וצ'ארלס דיקנס, בעברית עכשווית שאינה מתחנפת לקוראים הצעירים, אלא מאתגרת אותם, מרחיבה את עולמם ושפתם ואינה מתפשרת על הסגנון הייחודי של המקור. "הרפתקה" מביאה איתה משב רוח רענן, בין אם הוא מגיע מאנגליה, רוסיה או ארצות-הברית. ילדים ישראלים נחשפים לסופרים גדולים ויצירות מצוינות ובכך מתאפשר מפגש תרבותי חשוב מעין כמוהו, התורם רבות להתנסות הספרותית של קוראים צעירים אשר בונים כבר מגיל קטן – גם אם באופן מטפורי בלבד – את מדף הספרים הפרטי שלהם.

הכתבה פורסמה במקור באתר הפנקס