במבי: הסופר היהודי שיצר את האגדה המצוירת
טקס בואו לעולם של עפר האיילים היה פשוט וטבעי: אמא שלו וכל חיות היער קראו לו 'ילד', במבינו באיטלקית, ובקיצור במבי. היום כל ילד יודע שבמבי זה עופר.
כשילדי המאה העשרים חושבים על 'במבי' הם רואים לנגד עיניהם את עופר האיילים החמוד שהעניק גאון סרטי ההנפשה וולט דיסני לעולם. אבל וולט דיסני לא כתב את 'במבי'. את 'במבי' כתב פליקס סאלטן, שנולד כזיגמונד זלצמן בבודפשט בשנת 1869. בגיל כמה שבועות עבר זיגמונד עם משפחתו לוינה ולימים השתלב בעולם העיתונות והתרבות של בירת הקיסרות האוסטרו-הונגארית. סאלטן היה עורך בעיתונות ובעל טורים והחליט לכתוב ספר 'ילדים'.
בן דורו של סאלטן, אם גם צעיר ממנו, הסופר שטפן צווייג, אמר שבוינה מיהרו להיפרד מהילדות הקצרצרה ובני הנוער חונכו לאמץ גינוני בגרות במלבושיהם ובהליכותיהם. במובן הזה 'במבי' הוא ספר 'ילדים'. העושר הלשוני והעושר הבוטאני, הזואולוגי, והאורניטולוגי של הספר מהווים אתגר גם למבוגרים, ומעבר לאתגר, זה הרי ספר פיוטי נפלא.
כשהייתי ילד בירושלים של מחצית המאה העשרים, נהגה שכנה שלנו, הגברת צ'יזס, לספר על כך שישבה עם פליקס סאלטן בפארק העירוני בוינה וזה סיפר לה על ספר המתגבש במוחו, ספר על חיים ביער, חיים טהורים ונקיים יותר מחיי העולם האכזרי שהנהיג האדם בעולם והוא מאיים גם על הילכות היער. סאלטן סיפר לגברת צ'יזס על התבשלות הסיפור במוחו ונזכר בנופש שלו בהרי האלפים ובמראות הפסטוראליים שכבשו את ליבו. אירופה התחילה אז להתאושש מפצעי מלחמת העולם הראשונה, המלחמה התעשייתית, ה'מדעית' וההמונית הנוראה ביותר שידע העולם עד אז. במובן הזה, במבי הוא גם מבט לירי על אבדן התמימות הפוסט רומאנטית בעקבות אימי מלחמת העולם הראשונה, שעוד לא העלתה על דעתה את רעידת האדם הנוראה שתבוא במלחמת העולם השניה. במרתפי הבירה של מינכן החלו כבר להתבשל באותו הזמן זוועות ההיסטוריה שעוד נכונו לעולם. זו היתה אירופה של תחילת שנות העשרים. שנים של פריחה תרבותית אינטנסיבית אך קצרה, ומעליה עננה הולכת ומתקדרת.
'במבי' זכה להצלחה כשיצא בהוצאת 'אולשטיין ב1923, הוא הודפס גם במהדורות נוספות אך הפך להיות סימן דרך היסטורי בעולם הילדות כאשר רכש וואלט דיסני את הזכויות והחל בעיבודו של 'במבי' לסרט מצוייר. תעשיית הסרטים המצויירים באורך מלא ובצבע רק החלה אז והפקתו של הסרט התארכה והתעכבה. 'במבי' של דיסני יצא ב1942 ובא על רקע הצלחתו המדהימה של הסרט 'שלגיה'. עולם סיפורי הילדים לעולם כבר לא יהיה מה שהיה לפני 'שלגיה' של דיסני (וכמובן אלה שבאו אחריו כמו 'במבי', 'היפהפיה הנרדמת' ו'פנטזיה'). סרטיו של דיסני לא רק הפכו סרטי פולחן לדורות, הם היו אבן דרך-ביטוי חדשה בתרבות האנושית ובאמנות סיפורו של סיפור. 'במבי' הצטרף לשרשרת של אגדות וסיפורי אדם וחי שחיברה בין פרו, האחים גרים, אנדרסן, קיפלינג ואחרים. אבן הדרך הזו הפכה לאבן נגף כאשר רבים שכחו, ורבים לא ידעו ולא יודעים גם היום, שבבסיסו של 'במבי' היה ספר, ואת הספר כתב סופר: פליקס סאלטן.
סאלטן ראה את בכורת סירטו של דיסני ב1943 בשוויצריה, אליה ברח מאימת הנאצים שצירפו את אוסטריה, וזו התמסרה ברצון רב, לרייך השלישי. הבכורה בשווייץ היתה בקולנוע 'רקס' בציריך. כמה שנים אחר כך לקחו אותי הורי לקולנוע. בירושלים הציגו את 'במבי' בקולנוע 'סטודיו', אחיו הקטן של קולנוע 'רקס', לשם היו באים יוסי בנאי מואיז וסימון הקטן. גורלו של במבי, שבשבילי היה יצור אמיתי בלי מרכאות, לא נתן לי מנוח. ההבדלים המתגבשים במוחו של ילד בין טוב לבין רע החלו לבעבע בי. לא עזר לראות את הסרט שוב ושוב. הציידים הגיעו תמיד. ניסיתי הכל, ואף לרוץ אל מאחורי המסך הגדול בקולנוע הקטן ניסיתי, כדי לעזור לבמבי ולאמא שלו, אבל הציידים תמיד היו חזקים יותר (וגם הסדרן לא התלהב מנסיונות הסיוע שלי).
במבי עלה כקולו האנושי של עולם החי כשקולות חייתיים של עולם אנושי כביכול השמידו והרגו וכבשו ומעכו. כותרת המשנה של הספר היתה 'סיפור חיים מן היער. היער האירופי. אבל דיסני הביא את 'במבי' קודם כל לקהל האמריקני ובאמריקה כמו באמריקה. כשעלה סרטו של דיסני על האקרנים, דרש איגוד הציידים להוסיף הקדמה משלו על כך שציד הוא 'שעשוע' לגיטימי. הסופר ג'והן גאלסוורתי שכתב הקדמה ל'במבי' הראשון במהדורה אנגלית, כינה את סאלטן משורר וסיפר על התלהבותו והתלהבות משפחתו למקרא הספר. גאלסוורתי הציע שיקראו אותו 'אנשי הספורט' ויש להניח שהתכוון לציידים.
סאלטן ויורשיו ניהלו לימים מאבק הישרדות מול ציידיה הכל יכולים של חברת דיסני. חלקו של דיסני בהפיכת 'במבי' לנחלת הכלל אינו מוטל בספק אבל יורשי סאלטן, טענו שזכויותיו וזכויותיהם קופחו ללא תקנה. אבל אי אפשר להתעלם מן החותם של דיסני: 'במבי' הפך להיות שם נרדף לעפר איילים, והדמותו של במבי, העולה לנגד עיניו של כל מי שהיתה לו ילדות, היא זו שעיצבו אמניו של וואלט דיסני. באחד מן הספרים שעוסקים באמנות של דיסני מנתחים המחברים את הרומנטיקה ה'מיותרת' ש'הוסיפו' צייריו של דיסני לרקע הדמויות. הם גם לא השתכנעו מכך שבעלי החיים מדברים בלשון בני אדם. כנראה לא היתה להם ילדות והם נולדו ב'תעשייה'.
פליקס סאלטן כתב עוד ספרים, אבל מעולם לא הגיע לעוד הישג כזה. הוא מת בשווייץ ה'נייטראלית' בשנת 1945. נוסיף עוד משהו על הקשר היהודי ציוני ישראלי שלו: הוא היה ציוני מסור ואף היה פעיל בסניף התנועה הציונית בוינה וכן ביקר בארץ ופרסם ספר על ביקורו: "אנשים חדשים על אדמה ישנה", אבל זה אולי סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת. הספר 'במבי' הופיע בארץ בתרגום לעברית פעמיים עד כה. בספריית 'רימון', של הוצאת 'מסדה', בשנת 1941, בתרגומו של מ.ח. בן-אברהם. בתרגומו של צבי ארד יצא 'במבי' בשנת 1977 בספריית 'דן חסכן' של הוצאת עם עובד. די אם נגיד שהתפתחות השפה העברית הפכה את התרגום החדש למתבקש, ואף בלתי נמנע. 'במבי' הוא ספר נפלא לנוער קורא, ולהורים שמתעניינים בילדות של עצמם.