החצוצרה של לואי: דרכו של האמן

מאת הגר ינאי

ילדים מסויימים שאני מכירה חושבים הרבה על השאלה מה יהיו כשיהיו גדולים. יש אנשים שמייצרים סחורות שנחוצות לקיומם של בני אדם – בגדים, מזון, תרופות, רהיטים. בני האדם שמחים לקנות סחורות כאלו מפני שהם זקוקים להן. לעומת זאת, אמנים אינם מייצרים מה שנחוץ לבני אדם באופן מיידי. הם פותחים את לבם ומשתפים את בני האדם בעולמם הפנימי ומאפשרים להם לחוות ביחד איתם שמחה, עצב, התרגשות, צער ותקווה. כל אחד עושה את זה בדרכו המיוחדת – צבעים, מילים, מוזיקה או סרטי קולנוע. אמנים מסויימים מצליחים לגעת בלבם של בני האדם ולרגש אותם. בני האדם אוהבים להתרגש. גם זה נחוץ לקיומם. ולכן אמנים אלו הופכים להיות מצליחים ומפורסמים.

לואי הברבור הוא אמן, והספר הזה עוסק בהתפתחותו האמנותית. כסופרת ואמנית בעצמי אני יכולה לגלות לכם שאמנים רבים – או לפחות אלו שאני מכירה – חולמים להצליח ולמצוא לעצמם קהל. לא מדובר כאן בהצלחה כספית אלא במשהו עמוק יותר: אולי אפשר לומר שזו התחושה שמקשיבים לך. אבל אמנים מסויימים עלולים לגלות שקשה להם להתקרב לקהל שלהם. לעיתים צריך לרכוש לשם כך כלים מיוחדים. אילם שרוצה להשמיע את קולו חייב ללמוד להשתמש בחצוצרה. ומי שגר ביערות הרחוקים ורוצה לערוך קונצרטים חייב לעבור לגור בעיר הגדולה. ספר זה מספר על המחיר שנאלצים לשלם, לעיתים, עבור התפתחות והצלחה אמנותית.

אלווין ברוקס וייט (1899 – 1985), אחד מסופרי הילדים האמריקניים האהובים של המאה העשרים, שאף זכה בפרסים ובהערכה רבה על יצירותיו, מוכר לקורא הישראלי בזכות ספריו "חוות הקסמים" ו"סטיוארט קטינא" שגם עובדו לסרטים. וייט כתב במשך שנים רבות בעיתונים אמריקניים חשובים כמו הניו יורקר. רק בגיל מאוחר יחסית החל לכתוב ספרי ילדים לאחייניתו ג'ניס הארט וייט. בגיל ארבעים ושש פירסם את "סטיוארט קטינא". שבע שנים לאחר מכן פרסם את "חוות הקסמים", ואילו הספר "החצוצרה של לואי" פורסם בהיותו בן שבעים ואחת. הספר כבר תורגם בעבר לעברית ויצא בסדרת מרגנית של הוצאת זמורה ביתן בשם "תרועת הברבור" בתרגום יוכבד פרימן.

וייט תואר בידי חבריו כאדם שקט ששנא פרסום. ידידו הסופר והמאייר ג'יימס תרבר סיפר עליו שאם היה מגיע אדם בלתי מוכר לו לבקר אותו במשרדי העיתון שעבד בו, הוא היה מתחמק דרך היציאה האחורית כדי להימנע מפגישה עמו. וייט אהב לשמור את חייו הפרטיים לעצמו. הוא שנא להתראיין על כתיבתו ממש כפי ששנא אירועים חברתיים וספרותיים. תרבר אמר שווייט הוא הסופר החשוב היחיד שהכיר שהיה יכול ללכת בין שולחנותיה של אחת המסעדות המפורסמות בניו יורק בלי שאף אחד חוץ מחבריו הקרובים ביותר יזהה אותו.

לואי הברבור, ממש כמו וייט, הוא אמן אמיתי – אמן בכל נוצה מנוצות גופו. תחושתי האישית היא שיתכן שלואי מבטא את רגשותיו האישיים של וייט בנושא ההתפתחות האמנותית והרצון להצליח כאמן. אם נקרא את הסיפור בתשומת לב אולי נוכל אולי להבין מדוע הסופר המוכשר היה אדם כה ביישן שביקש להתרחק מחברתם של בני אדם והעדיף להיות לבדו או עם משפחתו הקטנה.

הספר מתחיל בתיאור טבע יפהפה של יערות קנדה, אך בהמשך עוברת העלילה תפנית מפתיעה. לואי הולך לבית הספר ולומר לכתוב. במעשה זה הוא משאיר מאחוריו את עולם הטבע וחיות הבר ומתחיל להפוך לאנושי. גם סביבתו הופכת בהדרגה עירונית יותר והאנשים שמעסיקים אותו הופכים נחמדים פחות. בהתחלה הוא עובד במחנה ביערות קנדה. משם הוא עובר לעיר בוסטון ואף מתארח במלון ריץ המפואר – חוויה שאינה מתאימה לו ועם זאת משעשעת אותו. בשלב הבא זה נעשה גרוע יותר – הוא עובר לנגן במועדון לילה רועש וצפוף בפילדלפיה שאותו אין הוא אוהב כלל. הוא נאלץ לנגן כל הלילה, בשעות שבהן ציפורים רגילות מעדיפות לישון. שותפו העסקי הוא אדם פלילי ומפוקפק שאותו לואי אינו מחבב.

מה עובר על לואי? מדוע הוא נאלץ לעבור תהליך מכאיב של התרחקות ממשפחתו ומסביבתו הטבעית היפה והשלווה? האם התשובה לכך היא רק הכסף שאביו חייב לבעל החנות לכלי נגינה? או שמא התשובה היא אהבתו לסרינה הברבורה, שלמענה הוא חייב ללמוד להתבטא בעזרת החצוצרה?

לדעתי התשובה שונה. לואי, אמן בנפשו, חייב לבטא את עצמו. הוא חייב ללמוד להכיר את כשרונו ולהשתמש בו. דבר חשוב לא פחות עבורו הוא ללמוד להתקרב לקהל שלו. כי מה הוא אמן ללא קהל – אמן שקולו לא נשמע?

לתהליך הזה יש יתרונות וחסרונות. לואי הוא יליד הטבע, ויופיו של הטבע זורם בעורקיו. הוא ציפור בר אצילית ומרשימה. זהו הנכס הגדול שלו וממנו נובעת יחודיותו וכשרונו. אך אם ברצונו לממש את הכישרון הזה ולמצוא לעצמו קהל מאזינים הוא לא יכול להישאר ציפור. לאט לאט הוא מפסיק להיות ברבור והופך לבן אדם. הוא צובר חפצים אנושיים שמכבידים על צווארו ומפריעים לו לעוף. בני מינו מפסיקים לעניין אותו. כשהוא נוחת באגם בפילדלפיה הוא לא רוצה לדבר עם הציפורים האחרות מפני שהוא נחפז לפגישה שלו. הוא נעשה רודף בצע. הוא אפילו חותך את קרומי השחיה שלו כדי להיטיב לנגן. ככל שהצלחתו האמנותית גדלה הוא מתרחק מהמקורות הטבעיים שלו, ובמובנים רבים מתרחק מעצמו.

כך, מיצור פראי, טהור ויפהפה, לואי הופך לבן אנוש פגום. זהו המחיר שעליו לשלם עבור התפתחותו האמנותית. כדי להיות מסוגל להעניק לעולם את מתנת היופי הפראי אשר בלבך, אתה חייב להתקרב לחברה האנושית, להתערבב בה, ללמוד את חוקיה, לשחק לפי הכללים שלה ולכן גם להזדהם בלכלוך שלה.

זוהי האמירה של וייט לגבי התהליך שעובר לואי. ואני שואלת את עצמי האם זו גם האמירה שלו לגבי התהליך האמנותי בכלל, אצל כל אמן? האם גם הוא חווה תהליך דומה לזה כשחיפש את דרכו כסופר ואמן? לשאלה הזו אין ולא יכולה להיות תשובה. וייט נפטר בשיבה טובה בגיל 86 ואיננו יכולים לשאול לדעתו. גם אם היינו שואלים אותו סביר להניח שהיה מסרב לענות. אנחנו יכולים רק לקרוא את הסיפור ולנחש את הניחושים שלנו. לכל הפחות הייתי אומרת שדעתו היא שהתהליך האמנותי אינו קל ויש בו סכנות רבות.

ולמרות הכל, וייט מסיים את הסיפור בנימה אופטימית. לואי מסרב לקיטום הכנף – המהלך האחרון והסמלי שיגזול ממנו את זהותו כציפור בר. הוא וסרינה מאוהבים ושבים לחיק הטבע, למשפחתם, שם יקימו להם בית ויגדלו ברבורונים. לואי מוותר על הקריירה האמנותית שלו למען האהבה. האם זהו מהלך אחרון ומוצלח שמציל את נשמתו מהשחתה מוחלטת? אינני יודעת את התשובה. אולי ישתעמם בחייו החדשים באגמי רד רוק, בלי קהל נלהב שלפניו יכול לנגן בחצוצרתו. ואולי יהיה מאושר. מי יודע?