החצוצרה של לואי: הברווזון כבר אינו מכוער

מאת יחיעם פדן

הרפתקה מרגשת, המאפשרת לַיצור שנולד פגום לזכות באהבה; תיאורי טבע מהיפים שאפשר למצוא בספרות לנוער; והומור נפלא. בעינַי אלה הם שלושה שבחי "החצוצרה של לואי" מאת אִי בי וייט. נוסף על כך התרגום מעולה – חוץ מהחלטה שגויה בהוצאת התרגום לאור, שעליה אדבר בהמשך – ואפשר להמליץ על הספר בכל פה.
נתחיל דווקא ביחס המחבר לטבע, שאינו מובן מאליו; רוב הסופרים לא היו פנויים להביט בטבע, אם משום שגרו בעיר ואם משום שהטבע היה בעיניהם רק רקע לסיפור. השינוי התחולל לא מעט בזכות הנרי דייוויד ת'ורו (1862-1817) שהטיף לחיות בטבע ואף עשה זאת בעצמו באגם וולדן ("וולדן", 1854). בספרות לנוער מוצאים אהבה עצומה לטבע אצל קנת גרהם ("הרוח בערבי הנחל", 1908) ואצל פליקס סאלטן ("במבי", 1926); וגם אצל סופרים בני ימינו (ג'יל לואיס, "לעוף כמו אייריס", 2010).
אלווין ברוקס וייט (1985-1899) היה כותב מוערך, שהגיע מאוחר יחסית לחיבור ספרי נוער. תחילה כתב את "סטיוארט קטינא" (1945), ובעקבות מגוריו עם משפחתו בחווה הפכו בעלי החיים שבה לגיבורי ספרו הבא, "קורי שרלוט" (1952, בעברית "חוות הקסמים", 1977) – ורק שמונה-עשרה שנים אחר כך ראה אור "החצוצרה של הברבור" (1970, בעברית "תרועת הברבור", 1982 – גילוי נאות: תרגום זה פורסם בעריכתי בסדרת "מרגנית"; ועכשיו "החצוצרה של לואי", 2013).

הטבע הוא בלי ספק הסיבה הראשונה להתאהב בספר, שרווחים בו תיאורים מעין זה: "שלג כיסה את המים הקפואים כל החורף, והאגם נח שלו ודומם תחת שמיכתו הלבנה… אך יום אחד התחולל שינוי… אוויר חמים, רך וענוג, נשב בין העצים… כל היצורים שחיו באגם וביער שמחו לחוש בחמימות. הם שמעו וחשו את נשימת האביב… ואילו ישבתם על גדת האגם… הייתם שומעים קול מרעיד את האוויר גבוה מעליכם – צליל שנשמע כתרועת חצוצרות, 'קו-הו, קו-הו!' …גבוה מעל לראשיכם [הייתם רואים] שני עופות לבנים עצומים." מי שרואה אותם הוא סֵם, נער היודע להתבונן, אבל אסור שההופעה החיצונית של הברבורים תטעה אתכם: היא נחשבת היום לא פחות מכפי שהייתה בזמן שבו חיבר הנס כריסטיאן אנדרסן את "הברווזון המכוער" –הדגם שממנו שאב אי בי וייט את השראתו –ואולי דווקא משום כך טורח המחבר להדגיש עוד בעיצומו של תיאור הטבע הנפלא הפותח את הספר כי המראה החיצוני אינו חשוב כלל. סֵם כותב על הברבורונים עם בקיעתם: "יש להם מין צבע חום-אפור מלוכלך, אבל הם חמודים מאוד." כלומר, די מכוערים, בהשוואה להוריהם, אבל עד מהרה יגדלו ליצורים לבנים, ענקיים ויפהפיים – יפים עד כדי כך שכלל איננו זוכרים את הזיקה של הסיפור לברווזון המכוער; ובכל זאת היא קיימת, כי התכונה הראשית של ברבור תרועה – או חצוצרן, ברבור חצוצרה בתרגום החדש – חסרה כליל לאחד מהברבורונים –לואי, גיבור הסיפור. אין לו קול.

"מה שהכי משך אותי אליך היה קולך – קולך המדהים," אומרת הברבורה-האם לברבור-האב; "היה לך הקול הצלול, החזק והמהדהד ביותר מכל הברבורים הצעירים בשמורת הטבע… בכל פעם ששמעתי אותך אומר משהו בקולך העמוק, הרגשתי שאני מוכנה ללכת איתך עד קצה העולם." (איזו אהבה, אה?) המודעות של הברבורים ללקוּת של לואי והשיחה ביניהם רומזות לכך שאנחנו יוצאים מסיפור המסגרת – שבו בלבד מרגישים את יפי הטבע– ומכאן מתחילה העלילה להתגלגל למחוזות אחרים, עירוניים ברובם, ולפנטזיה הנעשית פרועה יותר ויותר: האב, הדואג שמא יסבול בנו האילם מבעיה חברתית, היינו דחייה בנוסח הברווזון המכוער, משיג לו חצוצרה שתחליף את הקול שאין לו; למען האמת הוא גונב אותה מחנות לכלי נגינה! מובן שלואי לומד להפיק ממנה את הצלילים היפים ביותר, ומעתה הם ילוו אותנו עד סוף הספר. הוא מנגן במחנה קיץ, שוחה ומחצצר לפני סירת הברבור המפורסמת בבוסטון, מנגן במועדון לילה בפילדלפיה, ובסופו של דבר כובש את לבה של ברבורת חלומותיו.
בעצם, מה הוא מנגן בחצוצרה שלו? למחבר היה חשוב שנדע זאת, ולכן לא הסתפק בשמות השירים שמנגן לואי אלא שיבץ בספר תווים של אחדים מהם. תחילה הוא מציג את תרועת ההשכבה במחנה הקיץ:

1

את מילות השיר תמצאו רק בתרגומה של יוכבד פרימן, מפני שהן – והמנגינה – הושמטו מן התרגום החדש. הנה: "לילה טוב, ערב רד, כוכבים נדלקים במרום, לילה טוב, ליל מנוחה, שלום." (במקור, "תם היום, החמה הסתלקה מן האגם מהגבעות מהשמים; שינה מתוקה, האֵל קרוב.")
לאחר מכן מגיע לואי לבוסטון, ושם הוא מנגן בווירטואוזיות, ואף מחבר שיר – מילים ומנגינה – שהגיבורה שלו היא הברבורה שבה התאהב בנעוריו, סרינה. הפעם כדאי לכם לזמזם, לנגן – או לבקש ממישהו לנגן באוזניכם:

2

מילות השיר (מימין – התרגום החדש; משמאל – התרגום הראשון):

3-1024x256

מסיבה שאינה ברורה לי התערבה יד משחיתה והשמיטה את התווים; כאילו יש מי שיכול לנחש איך נשמע השיר שחיבר לואי! בעודו מחבר את השיר, כל מה שנאמר בתרגום הוא: "יום אחד חיבר שיר אהבה לסרינה, וכתב את המילים והמוזיקה על הלוח שלו." מילות השיר מופיעות רק בהמשך, כשלואי חוזר עליו.
שיר נוסף? בהחלט, הרי בזכותו התקבל לואי למלון ריץ. גם זה שיר אמיתי, ושמו "יש מלון קטן":

4-1024x313

 

הקשיבו; השיר מעורר חיוך, אם חושבים כמה מפואר הריץ.
בהמשך, בשעה שניגן שיר ערש מפורסם –

5-1024x253

ירה נער אחד ברובה אוויר – ועם כל פגיעה בחצוצרה נשמע צליל "פינג"; למחרת שלח אחד מתושבי בוסטון מכתב לעיתון, שבו דרש להחמיר את הפיקוח על מכירת נשק. מבוסטון עף לואי לאורך פסי הרכבת לגן החיות בפילדלפיה כדי להופיע במועדון ולהרוויח כסף. אחרי ליל סערה נחתה בגן החיות ברבורה… סרינה! יותר מכול רצה לואי להרשים אותה, ולכן המתין עד שיגיע הבוקר והעיר אותה לצלילים הקסומים האלה:

6-1024x382

איזה שיר רומנטי! בתרגום החדש כתוב רק זאת: "חול-מת יפ-פייה עו-רי א-לי." ואילו בתרגום הראשון: "עלמת חלומות /עורי אלי / נוגה כוכב / וטללים עד בלי די…" (רוצים לקרוא בתרגום החדש ובכל זאת לשמוע את המנגינות? היכנסו לכאן והאזינו.)
לא נשכח את חוש ההומור המצוין שמפגין המחבר בצד כשרון כתיבה וירטואוזי. כמה מן הדמויות קריקטוריסטיות – ובהן אביו של לואי, ברבור המדבר גבוהה-גבוהה (ובלי סוף), והטיפוס האפל שהשיג ללואי את המשרה במועדון הלילה וגבה עשרה אחוזים משכרו. אולי לא במקרה נבחרו דווקא שני אלה: מבוגרים עשויים לקלוט נימים דקות של הומור בתיאורים שלהם, ואילו בני נוער יעברו עליהם בחטף.
ראוי להדגיש כי בדיחות דעת מחויכת שרויה על כל הספר – מתיאור המפגש בין לואי ובין סם ועד הדרמה המזעזעת המתחוללת בבילינגס כשהברבור-האב בא לשלם בעד החצוצרה שגנב. ובאמצע: כשהמורה מסרבת לאפשר ללואי להשתתף בשיעור, מתאמץ סם לשכנע אותה: "אם את היית רוצה להגיד קו-הו ולא היית מסוגלת להוציא שום קול מהפה, לא היית מודאגת?" והמורה משיבה, "אני לא רוצה להגיד קו-הו. אני אפילו לא יודעת מה זה אומר." הפקיד בבית המלון ריץ מזועזע מן המחשבה שברבור יתארח במלון המפואר, ובעל הסירה שואל: "אתם מארחים ידוענים, נכון?" הפקיד מודה. "טוב," אומר בעל הסירה, "החבר שלי הוא מוזיקאי מפורסם. הוא מנגן כמו ארמסטרונג הגדול." ההוכחה באה מיד: שלוש בנות מזהות את לואי ומבקשות ממנו חתימה… הפקיד מודאג: מה יהיה אם הברבור יטנף את החדר ואת המיטה? אבל לואי ממהר לכתוב על הלוח שלו: "אני ישן באמבטיה. לא אבלגן שום מיטה."

תפנית אחת בעלילה אינה מצחיקה בימינו. בגן החיות של פילדלפיה רוצים לקטום את הכנף של סרינה ("כעת היא רכוש גן החיות," אומר המפקח על הציפורים; "היא רכושם של אנשי פילדלפיה. היה זה רצון אלוהי שהיא תבוא לכאן.") לואי נוהג באלימות מוצדקת, ואז מתווכח (הסערה הביאה את סרינה, לא אלוהים), ולבסוף מזעיק את סם. הפשרה שמציע הנער היא שסרינה ולואי יתרמו ברבורון מהביצים שיבקעו בחופש, וזה נשמע טוב, כנראה, ב-1970. אבל היום? ממש כאילו הסכימה בת הטוחן לתת את בנה לרומפלסטילסקין! יתר על כן, ללואי יותר מארבעת אלפים דולר בשקיק על צווארו. למה אינו יכול לשלם לגן החיות כופר נוצותיה של סרינה ולעוף יחד אתה בשלום?
לקראת סוף הספר נוטשים אפוא סרינה ולואי את העיר וחוזרים לחיות בטבע. גם סֵם ואביו חוזרים אל האגם המקסים מסיפור המסגרת שבו נפתח הסיפור. לשאלת האב משיב סם שלואי "לא כותב לי יותר. נגמרו לו הבולים ואין לו כסף לקנות בולים חדשים." מצחיק, בדומה להכרזתו של נגרו קבלו, הסוס בשלושים וחמישה במאי של אריך קסטנר, "הדיבור אינו מתאים לסוסים. סיסמתי היא 'חזרה לטבע,' ולכן לא אומר יותר דבר" (תר' מיכאל דק). לואי, לעומת זאת, לא נטש את הלוח והגיר…
יופי של ספר, יופי של תרגום. אוסיף מילה אחרונה של שבח לארבעה ציירים שתרמו מכשרונם הרב לשירת הברבור של וייט. ראשון היה אדוארד פרסקינו, ששילב איורים ריאליסטיים (המלצר במלון מקבל תשר) באיורים קריקטוריסטיים (לואי נושך בישבנו של שומר גן החיות). איורים אלה שולבו ב"תרועת הברבור" ב-1982. בשנת 2000 ראתה אור מהדורה יפהפייה של הספר במקור עם איוריו של פרד מרצ'לינו (בצבע סֶפְּיָה). מעניין להשוות איך טיפלו שני הציירים בשלבי מאבקו של לואי עם החצוצרה ועם פציעת הברבור-האב. סגנון שונה לחלוטין מאפיין את איוריה של מירה פרידמן הנהדרת בתרגום החדש. רק בשתי העטיפות של הספר המתורגם לואי מחצצר – וזו של בתיה קולטון כמעט תלת ממדית!

פורסם במקור באתר הפנקס

השאר תגובה