מכרות המלך שלמה: מסע הרפתקאות לליבה של אפריקה
הרבה ספרים קראתי בילדותי ובנעורי. במושב שבו גדלתי, עין-עירון, היה אז רק טלפון אחד, במזכירות, מחסן אספקה, מחסן ביצים ומחלבה. אוטובוס היה נכנס לכפרנו רק פעמיים ביום, בבוקר ובערב. כמובן שלא היו טלוויזיה, מחשבים, אינטרנט. בהתחלה אפילו חשמל ורדיו לא היו. חוץ מזה הייתה עבודה-עבודה-עבודה, משחר ועד לילה, וגם אנחנו הילדים עבדנו. 'ילד טוב' היה ילד שעוזר להורים. החיבור היחיד שהיה לנו למידע, לתרבות, לעובדה שמחוץ למקום הקטן שלנו יש עולם, ישנם אנשים, קורים דברים – היו הספרים. אז הייתי קורא שני ספרים כל יום. ולא רק אני. כולם קראו.
באחד מחדרי הבית הציבורי, ששימש גם כסניף הנוער-העובד שלנו, הייתה ספרייה: שלושה ארונות גדושים, שהדיפו ריח של ספרים, שבעצם היה ריח קל של טחב. עד היום ריח של ספרים הוא בעיני הניחוח הטוב בעולם. מאוחר יותר החלפנו ספרים גם בספריית בית-הספר היסודי ("העממי") בכרכור.
"מכרות המלך שלמה" היה אחד המרתקים שבספרים ההם, אם לא המרתק מכולם. ספר שעשה אז את בשרנו "חידודין חידודין", כמו שכתוב במקורות. היום אני גם יודע למה. כי בעוד שברוב ספרי ההרפתקה הייתה עלייה מתונה של מתח, עד לשיא העלילה באחד הפרקים הלפני אחרונים, הנה בספר הזה, אחרי כמה פרקי מבוא, בכל פרק, בלי יוצא מן הכלל, יש שיא – היום קוראים לזה 'קליימקס' – של הרפתקה, התרגשות, סכנה, מתח. מתח כזה, שממש עוצר את נשימתך וחופר לך 'בור בבטן'.
טרם הספקנו לשכוח איך מציל היליד קיווה את גוּד מהפיל המשתולל, הצלה שעולה לו בחייו, וכבר החבורה כמעט גוועת מחום ומצמא במדבר. עוד נשימתנו נעתקת בעת העפלת החבורה על רכס ההרים הגבוה, וכבר הם מגלים במערה הקפואה את שלדו של דה סילבסטרה, שצייר את המפה שבידם לפני שלוש-מאות שנה. נפלאות ארץ קוקואנה רק נחשפים לעינינו וכבר אנחנו נפגשים עם המלך טואלה שתום-העין, שכמו בכל ספרי הילדים ככל שהוא רע ואכזר יותר ככה הוא גם מכוער יותר. ומי זו רובצת צנופה לרגליו אם לא גגול, המכשפה הישישה, בת השטן אם לא השטן עצמו, שמרגע שפגשנו בה לראשונה אנחנו מתעבים אותה, מפחדים מפניה ומצפים למפלתה. היא תיפול בסוף – ברוב ספרי הילדים והנוער בסוף הרעים נופלים והטובים מנצחים! – אבל עד אז נהיה עוד עדים לציד המכשפות הנוראי בניצוחה, לקרבות העקובים מדם שבין נאמני טואלה לבין המורדים, לדו-קרב בלתי נשכח בין סר הנרי לבין טואלה, ובסוף, שיא-שיאי המתח, למלכודת שהיא מתכננת לגיבורינו במערת האוצרות של המלך שלמה.
כן, גם הקישור לשלמה המלך עשה לנו משהו. הנה, אחד משלנו, מהתנ"ך שלנו, זוכה לאזכור כל-כך מכובד בספר קלאסי, שעוצר את נשימתם של מיליוני קוראים צעירים בכל העולם. על מטבעות הזהב האגורות במערת המטמון חקוקות אותיות עבריות, וכך גם על החותמות שעל שלוש תיבות היהלומים. כבוד גדול לכתב העברי, אפילו אם זה הכתב של תקופת בית ראשון. הנה, התגאינו בליבנו, זרועו הארוכה של החכם מכל אדם הגיעה אפילו עד אפריקה!
וגם אם זה ספר הרפתקה מסמר-שיער, הנה, יש בו גם הומור, אתנחתות קומיות, שאותן מספק בעיקר קפטן גוד, שגם ברגעים הכי קשים, גם בעת סכנת מוות, אינו מוותר על הרגלי טיפוח הגוף שלו ועל לבושו המוקפד. מכל אלה נותרו על גופו, אבוי, חולצת פלנל, מגפיים והמִשקף שבעינו; מכנסיו נלקחו לאוצרו של המלך ורגליו הלבנות והיפהפיות, כמו גם שיניו התותבות, נחשבות לשניים מפלאי עולם בקוקואנה השחורה.
ותיאורי הטבע. למרות שכללית נהגנו לדלג בעת הקריאה על תיאורי טבע, הנה התיאורים בספר זה ממש הפריחו את נשמתנו. נופיו קלויי השרב של המדבר, רגע ההתגלות של הרי מלכת שבא לעיני החבורה, מרחבי קוקואנה ונופי דרום-אפריקה בכלל, מערת הנטיפים והזקיפים והיכל המוות הסמוך, כל אלה מראות שנחרתים במוחך ושיצופו בזיכרונך מפעם לפעם גם שנים רבות אחרי הקריאה.
הספר שהכרנו בילדותנו היה כרוך-בד, בהוצאת 'שטיבל', הוצאת-איכות של הימים ההם; כשאחזת בספר שיצא לאור בהוצאה זו ידעת שמזומנות לך שעות נפלאות ומרתקות של קריאה. המתרגם היה מ. ז. וולפובסקי, שקראנו גם ספרים נוספים שכתב ושתִרגם, והספר נדפס בארץ ישראל, ב-1935. הספר מונח לפנַי כרגע, וחרף העברית הארכאית הוא עדיין קריא בהחלט. המתרגם הִרשה לעצמו קיצורים והחלקת פינות פה ושם, כשנתקל במשהו שנראה לו מיותר או זר לקורא הצעיר בארץ. צמד ההרים, שבתרגומים מאוחרים, גם בזה שלי, ייקראו, בגלל צורתם, 'שׁדי מלכת שבא' נקראים בתרגום שלו עדיין 'הרי מלכת שבא'; היו אז מילים שהס מלהזכיר בספר לצעירים. בתחתית העמודים נמצאו גם "באורי מילים". כל אלה לא הפריעו לנו אז להפיק מהספר את מלוא ההנאה. מאוחר יותר נעשו לספר תרגומים נוספים. מרדכי גלדמן תרגם אותו ב-1970; שרגא גפני – ב-1979; אוריאל אופק – ב-1987; ועמיחי הדרי – ב-2004.
"מכרות המלך שלמה" הוא ספרו הרביעי של ריידר הגרד (1856 – 1925), סופר אנגלי, שפִרסם לפניו ספר פוליטי ושני רומנים, שזכו לביקורות חמוצות ולתפוצה זעומה. הפריצה הספרותית הגדולה שלו באה לגמרי במקרה. תוך כדי נסיעה עם אחיו ברכבת, שוחחו השניים על "אי המטמון", ספר ההרפתקאות מאת רוברט לואיס סטיבנסון, שיצא לאור שנתיים קודם ועורר סנסציה. כשאמר ריידר, שלדעתו הספר לא מי-יודע-מה, התערב איתו אחיו שהוא לא יוכל לכתוב סיפור שהוא אפילו "חצי טוב" מזה. עוד באותו ערב ישב הגרד אל שולחן הכתיבה.
תוך שישה שבועות נשלם כתב-היד של "מכרות המלך שלמה", סיפור הרפתקאות לבני הנעורים, שהגרד עצמו כלל לא היה בטוח בערכו. מו"לים אחדים החזירו למחבר את כתב-היד. רק אחרי ששני סופרים ידועים קראו אותו והמליצו עליו, ניאות המו"ל של "אי המטמון" להוציאו לאור. הספר יצא ב-1885, ונפל על קרקע פורייה. נראה, שהקורא האנגלי הצעיר כבר התייגע מסיפורים שהתרחשו בטירות אצילים, או לחילופין בפרברי לונדון, בבתי הכלא שלה ובעליות גג של אמנים מיוסרים. הוא התגעגע לספרי הרפתקה כתובים-היטב, שמתרקמים במרחבים האקזוטיים וזרועי הסכנות של האימפריה.
הספר הפך לרב-מכר בן לילה. בשנה הראשונה לאחר הופעתו הוא מכר 31 אלף עותקים, כשמו"לים אמריקנים ממהרים להדפיס ממנו מהדורות פיראטיות. עד מהרה הוא נקרא בשקיקה גם על-ידי נערים ונערות בפנימיות ובבתי-ספר משני עברי האוקינוס. השילוב בין עלילה בדיונית לבין תיאור ריאליסטי התגלה כנוסחה מנצחת. הקורא יכול היה להוליך את אצבעו על מפת דרום-אפריקה ולמצוא בה את מקומות ההתרחשות. שמות ומושגים מסוימים לקוחים משפות זולו. תיאורי החיות, הציד, המִדבר, ההרים, כפרי הילידים, לבושם ומִנהגיהם – אותנטיים. במִכתבים רבים שהגיעו אל הגרד ביקשו הקוראים שיאשר, כי הספר הוא תיעוד אירועים שקרו באמת. סוחר יהלומים מסוּים אפילו נועץ בו, האם כדאי לשלוח משלחת לקוּקוּאנה, כדי לחפש את אוצר היהלומים הגנוז. מאז צאתו לאור ועד היום נמכרו בכל רחבי העולם עשרות מיליוני עותקים של הספר, ברוב לשונות התרבות.
דרום אפריקה, שבה מתרחשת עלילת הספר, אינה יבשת דמיונית לגבי הגרד. בין השנים 1875 לבין 1881 הוא שהה שם ומילא תפקידי מפתח בממשל הקולוניאלי הבריטי. אז למד להכיר את הארץ ואת שבטיה השונים, את אורחות חייהם, את פולחניהם, את שפותיהם, את היחסים בין השבטים ואת יחסיהם עם הלבנים. לא פעם נמצא שם ממש בסכנת חיים. בידע שצבר שם השתמש בעת כתיבת הספר, אם גם קוקואנה היא ארץ בדיונית.
מכל תרגומי "מכרות המלך שלמה" קראתי רק את אלה של וולפובסקי ושל אוריאל אופק. את זה של אופק קראתי בהמשכים לאחד מבניי בשעת ההשכבה. אני רוצה, בהזדמנות זו, להוקיר את תרגומו זה של אופק, רבי ומורי, ראש וראשון לחקר ספרות הילדים והנוער בארץ ולקידומה. תרגומו, גם אם נעשה לפני כשלושים-וחמש שנים, עדיין רהוט, קריא, מרתק, מדויק ועכשווי. תרגום זה שלי אינו בא ליַתר את תרגומו המעולה (כתר) אלא לחזור ולעורר עניין בפיסת קלאסיקה זו ולהחזירה אל מחזור הקריאה של בני נוער.
יש לזכור, כמובן, את ההקשר ההיסטורי של ספר זה: מתי נכתב ומאיזו נקודת-מבט. קשה יהיה למצוא בו את התקינות הפוליטית, המקובלת היום לגבי תרבויות "פרימיטיביות" בכלל ותרבויות אפריקה בפרט. הקורא הביקורתי יוכל למצוא בו ללא קושי את מבט-העל המתנשא של הלבן האירופי על היבשת השחורה ועל תושביה. הקולוניאלים הבריטים, בצד השירות הכלכלי שהגישו למולדתם בניצול משאבי המושבות, היו בעיני עצמם גם נושאי לפיד ה'קִדמה' והאמונה ה'נכונה' אל ה"פראים" הנבערים מדעת. בזכות צבע עורם, השכלתם ודתם הם ראו את עצמם נעלים על נתיניהם, שלהם הם נטו לייחס אכזריות קיצונית וזילות חיי אדם. בספר שלפנינו נופלים אלפי "ילידים" לפי חרב, כשהנותרים נשארים כמעט שווי-נפש. רק הנשים נושאות קינה על בעליהן שנקטלו. בין הלבנים שבסיפור נפצע אחד, ואפילו די קשה. אך אל דאגה, הוא יבריא.
דומה ליחס ל"ילידים" היחס לבעלי-חיים. אין 'צער-בעלי-חיים'. אין הגנת הטבע. בעלי-חיים, ברוח התקופה ההיא, נועדו לציד בלבד, אם לצורכי מזון, אם לשנהב (פילים) ואם להנאת המרדף הקטילה בלבד. גם נשים זוכות בספר זה, כבספרי התקופה ההיא, לאִפיונים לא מחמיאים.
יחד עם זה, כדאי לשים לב להערות שמעיר הגרד על תאוות הבצע שאינה יודעת שובעה של האדם הלבן, ולהעצמה שהוא מעצים דמויות מקומיות "חיוביות" כמו איגנוסי, קיווה, אינפדוס ופוּלָטָה. גם אם הוא נאנח אנחת-רווחה על שהרומן בין לבן-העור לבין כהת-העור נגדע באיבו, כי "הלבן לא יוכל ללכת עם השחור!", הנה היום אנו כבר יודעים היטב, שאפשרי בהחלט חיבור מוצלח בין גוד 'בעל הרגליים הלבנות היפהפיות' לבין פולָטה היפה והמסורה, שרגליה, מן הסתם, כהות למדי.
הגרד כתב יותר משלושים ספרי עלילה, רובם לנוער, שתרגומי אחדים מהם נקראו בשקיקה על-ידי בני דורי בנערותם. בין הפופולריים ביותר היו "אלן קווטרמיין", שהוא מעין המשכו של ספר זה, "בת מונטסומה" ו"היא".
האנגלים, הרוחשים כבוד רב למורשתם התרבותית, מהססים עד היום אם יש למנות את הגרד עם שוכני הפנתיאון של ספרות הנוער. הקוראים עצמם, במשך מאה-עשרים-וחמש השנים שחלפו מאז הופעת הספר, כבר חרצו את דינם. לטעמם, לא קם עוד לפניו ואחריו סופר, שהיטיב כמוהו לכתוב על הפחד ועל הסכנה, שידע לפרוט כך על עצביו של הקורא, שידע לפתל כך סיפור הרפתקה, ללפות את הקורא בגרגרתו ולשאת אותו אל עולמות אחרים, מופלאים ונוראים כאחד.
