מעיין הנצח: ספר אל-זמני על חיי נצח
"הנכד שלי," סיפרה נטלי בַּאבּיט, מחַבּרת 'מַעיין הנֶצח', "מעלֶה בי רגשות שהייתי עסוקה מכדי להתמודד איתם כשהילדים שלי היו בגילו […] מידת האֵמוּן שהוא נותן, הפגיעוּת שלו, עצם היותו קטן כל כך – לפעמים אני בקושי יכולה לעמוד בכל אלה. כי עכשיו אני יודעת מה שלא באמת ידעתי עם הילדים שלי: אין שום כוח עלֵי אדמות שיכול להגן עליו מפני החיים. לא משנה מה יעשו למענו, לא משנה כמה יאהבו אותו, כמה יחנכו אותו, כמה ספרים ומוזיקה יספקו לו וכמה תשׂומת לב תוקדש לצורכי הנפש והגוף שלו, מעצם היותו אדם נגזר עליו לסבול בדידות, אכזבה, כעס, ייאוש, בלבול וכאב. אני רוצה להגן עליו, אבל יודעת שזה בלתי אפשרי.
"במידה זו או אחרת," המשיכה באביט, "המכאובים האנושיים האלה יהיו משותפים לו ולכל ילד אחר בעולם, פשוט כי כולנו בני אדם. למרבה המזל, זה לא הדבר היחיד שמשותף להם. עוד משותפים להם השִמחה והאושר. כי האושר נוכֵח תמיד […] לכן אני חושבת שיצירת ספרות, ובייחוד כזו המיועדת לילדים, צריכה להציג את המציאות כמות שהיא: עירוב של אושר ושל צער, של דברים פְּתירים ושל דברים בלתי פתירים, של הפשוט ושל המסובך."
אחרית הדבר שאתם קוראים כעת נכתבת בשנת 2014, כרבע מאה לאחר שאמרה באביט את כל זאת בנאום שנשאה בניו־יורק. הנכד המדוּבּר היה אז בן 15 חודשים. בשנת 2004, כאשר ראה 'מעיין הנצח' אור בעברית לראשונה – אז בשם 'טאק לנצח' בתרגומה של יעל ענבר – כבר היה הנכד בן 15 שנה, אולי מבוגר די הצורך להתחיל להתגלח. בשנים שחלפו מאז שדוּבר בו מול הקהל בניו־יורק כבר למד לעמוד, ללכת, לדבר, לקרוא, לכתוב. יש לשער שהתאהב לפחות פעם אחת. אולי סבל אפילו משִברון־לב ראשון.
ועדיין היה נער, צעיר בשנתיים מג'סי טאק, לדוגמה. בשעת השלמת התרגום שלפניכם הוא כבר גבר צעיר, כבן 25. רבע מאה. זה מוזר, גם אם לא זָר לכל מי שמלאו לו שלושים, נניח, ומתחיל לחשֵב היכן בדיוק היה ומה בעצם עשה בזמן שהנערים שמדברים בקולי קולות ומניחים רגליים על הספסל באוטובוס רק נולדו. מוזר עוד יותר, לפחות מבחינתי, היה לגלות כי אף ש'מעיין הנצח' נקרא כקלאסיקה בת עשורים רבים, למעשה הוא ראה אור רק בשנת 1975 (למעשה – נחרדתי לגלות, אני שנולדתי רק כמה חודשים לאחר מכן – אכן חלפו מאז כמה וכמה עשורים. אבל לא הרבה. באמת לא הרבה).
מה מְקורה של התחושה האל־זמנית השוֹרה על הספר? אולי העובדה שברובה, עלילתו מתרחשת שנים רבות קודם לכן. אולי תיאורי הטבע הנפלאים, המשרטטים את דמותו של עולם המשתנה בלי הרף, ועם זאת דָבֵק במהלכן הקבוע של העונות ומתקיים בסדר הידוע של הֲנָצָה, צמיחה וכְמישה (את התיאורים הנפלאים האלה, אגב, ודאי יש לזקוף גם לזכות תפישתה הוויזואלית הנהדרת של באביט, שהחלה את דרכה דווקא כמאיירת). אולי העיסוק בנושאים המעסיקים מבוגרים וילדים מאז ומעולם הוא שמקנה לספר את האיכות האל־זמנית הזאת – ואולי עושה זאת העובדה שדמויותיו עצמן עקורות מן הזמן. הניסיון להַשרות רוח דומה גם על התרגום לא היה פשוט. בסיכומו של דבר, הוא חִייב אותי להכרעה מקצועית רחוקה למדי מזו שאני מעדיף בדרך כלל. שׂפתה של באביט אינה דלה בשום פנים ואופן, והיא בפירוש אינה מנמיכה אותה "בשביל הילדים". ועם זאת, למרות העושר התחבירי והלשוני הניכר בה לא פעם, על פי רוב היא נוטה אל הפשוט והעשוי היטב, בלא כל ניסיון להתהדר, להתגנדר או להעשיר בכוח את לשונה של הקוראת הצעירה או את לשונו של הקורא הצעיר. בתרגום ניסיתי לא לחטוא לבחירה הזאת. אלא שהלשון העברית, אבוי, לא הֵקלה עלי; כל ניסיון לכפות על התרגום לשון פשוטה או "רזה" יותר היה אולי נאמן לחומרי השפה של המקור, אך נדמה שהיה חוטא למהותו. לאור כל זאת, ניסיתי להַשרות על הטקסט משהו מֵרוח "התרגומים הקלאסיים" של ספרי הילדים שאני זוכר מילדותי (ומבגרותי), ולעשות זאת גם במחיר של הַגבּהה לשונית שלעיתים חורגת – רק מעט, אני מקווה – מגופו של המקור, בתקווה להיטיב להעביר כך את רוחו.
ואם הגעתם עד כאן, יש מקום לקוות שלא נחלתי כישלון מוחלט בניסיון להעביר לעברית אותו "עירוב של אושר ושל צער, של דברים פתירים ושל דברים בלתי פתירים, של הפשוט ושל המסובך" אשר 'מעיין הנצח' מפליא להכיל.