סנדל הזכוכית: אגדת סינדרלה בלבוש חדש

מאת מיכל סנונית

א. למה ומדוע רציתי לתרגם את 'סנדל הזכוכית'?

כשהייתי ילדה אהבתי לקרוא אגדות. היה לי מן מנהג שכזה, לעוט על עיתון הילדים שהיה מגיע לכיתתנו מדי יום רביעי, לתפוס אותו ראשונה ולקרוא את שני עמודי האמצע, שבהם הייתה מתפרסמת בדרך קבע אגדה בתרגומם ובעיבודם של הסופרים בנימין טנא ושלמה ניצן.

תכונה אחת שלי הייתה מעצבנת במיוחד את הקרובים לי ביותר (את הגננת, את המורה, ואת אמא שלי): הייתי חולמת בהקיץ, מדברת אל עצמי בקול רם ומשייטת בדמיוני למקומות שלאיש לא היה חלק בהם. אני זוכרת את עצמי בכיתה ג', יושבת מול המורה, ובאותה עת בטוחה שאני נסיכה בפריז, ורק בטעות כולם חושבים שאני ילדה בקיבוץ!

הייתי מכורה לספרים, ובעיקר לאגדות. באגדות ישנן ילדות שסובלות ורק בסוף מתברר לכולם שהן נסיכות. באגדות ישנם רשעים שבאים על עונשם. באגדות קיימים עוני ויער חשוך וחיות טרף, אבל הסוף הוא תמיד צודק וטוב. הנסיך גואל את הילדה המסכנה שהופכת לנסיכה – ומאז הם חיים בעושר ואושר עד עצם היום הזה.

כך חייתי לי בארץ האגדות, ארץ בה הייתי נסיכה, ולא סתם ילדה מקיבוץ בישראל שאיש אינו יודע על קיומה.

וכאן אני מגיעה לסיבה שבגללה נמשכתי לתרגם את הספר 'סנדל הזכוכית'. סינדרלה, האגדה עליה מבוסס הספר, יותר מכל אגדה אחרת, היא האגדה של ימי ילדותי. למען האמת, מעולם לא הייתי כאותה סינדרלה, אבל תמיד הזדהיתי עם הסינדרלות שהיו בסביבה. אני מתכוונת לאותם ילדות וילדים, או גם אנשים מבוגרים, שנראו לי מקופחים, שונים, לעיתים מסכנים, כל אחד וסיבתו הוא. בנוסף לכך, תמיד שנאתי, וגם כיום אני לא אוהבת, סופים עצובים. ומכיוון שטבען של אגדות שהן מסתיימות בטוב, הן מתאימות לי. שהרי עדיף הצחוק על הדמעות.

ב. על הסופרת שילדים ומבוגרים כה אהבו

אלנור פרג'ן נולדה בלונדון, אנגליה, בשנת 1881 לאב יהודי ואם אנגליה ממוצא אמריקני. אביה היה סופר וכבר מילדותה המוקדמת ספגה ממנו ומסביבתה הקרובה את האהבה לספרים. היא הייתה ילדה חולנית, וכנראה זוהי הסיבה שאת מרבית שנות לימודיה עשתה בבית עם מורים פרטיים ואוֹמְנוֹת מחנכות.

כבר בילדותה אהבה לכתוב שירים וסיפורים. אביה עודד אותה ונהג לייעץ לה ולהעיר לה, וכך הפכו לשותפים בבית שבו הכתיבה תפסה מקום מרכזי כל כך. גם שני אחיה הצעירים אהבו לכתוב ולא הפסיקו לעשות זאת במשך כל חייהם. האח הבוגר – הם היו ארבעה אחים ואחות אחת – היה למוזיקאי ומלחין.

אלנור פרג'ן אהבה מאוד לכתוב שירים ואף הלחינה כמה מהם. שיריה המולחנים הושרו בפי זמרים והיו ללהיטים. כתיבתה המגוונת פילסה לה דרך אל קהל הילדים, ולא פחות מכך אל לב המבוגרים. כולם אהבו אותה והיא התקבלה על ידי הקוראים בכבוד והערצה. היא פרסמה כ-90 ספרים: שירים, סיפורים, פזמונים, מחזות, אגדות ועיבודים לאגדות. חלק מספריה תורגמו לשפות רבות, כ-30 במספר.

אלנור פרג'ן מעולם לא נישאה ולא נולדו לה ילדים. את מרבית שנות חייה העבירה בלונדון. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברה עם אמה לכפר. באותן שנים מיעטה לכתוב כי הייתה עסוקה בגינון, קוששה עצים להסקת הבית ועוד עבודות הכרחיות לקיומן. בתום המלחמה שבה ללונדון, שם חיה עד סוף ימיה. ספרה הראשון לילדים התפרסם ב-1916, ומאז ועד מותה לא חדלה לכתוב.

אלנור פרג'ן נחשבת לאחת  מסופרות הילדים הגדולות ביותר בשפה האנגלית וזכתה בפרסים יוקרתיים על כתיבתה. בשנת 1956 הייתה הראשונה שזכתה בפרס אנדרסן הבינלאומי. את 'סנדל הזכוכית', גרסתה לאגדת סינדרלה, כתבה לראשונה כמחזה יחד עם אחיה הרברט בשנת 1944, ולאחר מכן פרסמה אותו כספר בשנת 1955. הוא תורגם לעברית בשנת 1959 בידי המשוררת דליה רביקוביץ' ויצא בהוצאת מחברות לספרות.

היא הקדישה את חייה לכתיבה והקוראים גמלו לה באהבתם את ספריה. רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא סופר ששולט בסגנונות כה מגוונים כמו אלה שלה: דמיון ופיוט, דמויות מעולמות רחוקים, שירה וסיפורת.

ג. סיפור ושיר יחדיו, כלומר: סיפורשיר

עד היום, כששואלים אותי מה אני, או יותר נכון, מה אני עושה? אני מהססת אם לענות במלה משוררת, או סופרת. בנימה של התנצלות אני בוררת בין המילים ומשיבה: כותבת. ואם השואלים אינם מרפים ומתעקשים לברר איזו מין כתיבה היא זו, אני מוצאת את עצמי נכנעת ואומרת: משוררת וסופרת. וכי כיצד יכול אדם להעיד על עצמו שהוא סופר? על כך אני תמהה עד היום. הרי תמיד קיימת גם האפשרות שיתעורר מחר והנה הוא מישהו אחר.

אז מה לכל הווידוי הזה ולספר 'סנדל הזכוכית'? אנסה להסביר: הספר מבוסס, כאמור, על אגדת סינדרלה. הוא כתוב בצורת סיפור אך משובצים בו גם שירים. והנה, גם בכתיבתי שלי מתנגן לו הסיפור בלשון פיוטית, ובשירַי – אם מותר לי להעיד על עצמי – חבוי לא אחת איזה סיפור, וביחד ניתן להגדירם כסיפורשיר. כשקראתי את הספר 'סנדל הזכוכית' מאת אלנור פרג'ן במקורו האנגלי, נכבשתי אל מול העלילה הפיוטית המשלבת בתוכה חריזה ושירה. אם כזוהי כתיבתה, הרי שמצאתי סופרת אנגליה שיש בכתיבתנו מן המשותף.

אלנור פרג'ן אהבה לכתוב את סיפוריה בצורה יותר משוחררת ובסגנון פיוטי. מצד אחד, הדמיון שלה מגביה עוף, למשל, המטאטא שר, המגרפה מרביצה, האח לוחשת, כלי המטבח צורחים וכועסים,. מצד שני, הסיפורים נוגעים באדמה.

מסיבה זו, כנראה, הרגשתי חיבור גם אליה וגם אל ספרה. נהניתי עד מאוד לתרגם ספר זה, בו שירה וסיפור משולבים יחדיו, שילוב שהתאים לי ולסגנון כתיבתי עד מאוד.