אליס בארץ הפלאות: על האהבה העזה לתום הילדות

מאת יותם שווימר

עטרה אופק היא מתרגמת, עורכת, לשונאית ומבקרת ספרות ב"מרמלדה". היא עובדת על טקסטים לילדים ולמבוגרים כאחד, בספרות ובטלוויזיה. אופק היא בתם של חוקר הספרות, הסופר והמתרגם אוריאל אופק ושל המתרגמת בינה אופק. שימשה כעורכת בהוצאת "ענבל", כסגנית לעורך בעיתונים "משמר לילדים" ו"כולנו" ופרסמה טור אישי בעיתון "חדשות", עד לסגירתו, ולאחר מכן פרסמה טורים בעיתונים ומגזינים שונים. שימשה ככותבת, עורכת, לשונאית ומפיקה במספר תכניות טלוויזיה כגון "מלך הטריוויה", "בזבוזים" ו"סיפורי מישמיש". כתבה יחד עם גיורא חמיצר את ספרי "השמיניה" המבוססים על סדרת הטלוויזיה המצליחה, ואף עסקה מעט באיור ספרי ילדים. מתרגומיה: "בחזרה ליער מאה העצים" לדיויד בנדיקטוס, "יצירת הפאר של הפיל המצייר" למישל קואוואס "חלקיק של הירח" לפרנסיס ויליאם בין ורבים אחרים. לאחרונה ראה אור תרגום חדש שלה ל"הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות" (סדרת "הרפתקה", הוצאת אוקיינוס ומודן). לכבוד התרגום ליצירת המופת, שוחחנו עם אופק על ספרות לילדים, לשון עברית, תרגום ותרבות בכלל.

 

גדלת בבית שהוקיר ספרות ילדים באופן יוצא דופן. נשמח אם תשתפי אותנו בחוויות הילדות שלך בהקשר הזה, ונבקש לדעת האם העיסוק של הורייך בספרות ילדים השפיע על בחירותייך בהמשך.

ברשותכם, אצטט בתשובה את הפתיח לאחרית-הדבר שכתבתי ל"אליס" בתרגומי – כי לא אצליח לנסח זאת טוב יותר:

בַּבַּיִת שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי וְגָדַלְתִּי לֹא הָיְתָה כִּמְעַט פִּסַּת קִיר חֲשׂוּפָה: כָּל הַקִּירוֹת הָיוּ עֲמוּסִים בְּמַדְּפֵי סְפָרִים, מֵהָרִצְפָּה עַד הַתִּקְרָה, וּבָהֶם בְּעִקָּר סִפְרֵי יְלָדִים, מִמֵּיטַב הַסִּפְרוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית וְהָעוֹלָמִית; כִּי אַבָּא שֶׁלִּי, אוּרִיאֵל אוֹפֶק ז"ל, הָיָה (בֵּין הַשְּׁאָר) הַחוֹקֵר הַנִּלְהָב הָרִאשׁוֹן שֶׁל סִפְרוּת יְלָדִים וְנֹעַר בָּאָרֶץ. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סְפָרִים הָיוּ לָנוּ, שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי (בִּינָה אוֹפֶק, תִּבָּדֵל לְחַיִּים אֲרֻכִּים) פָּתְחָה בְּבֵיתֵנוּ בְּנוֹף-יָם סִפְרִיָּה לְיַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה. אֵלֶּה הָיוּ בָּאִים אַחַר-הַצָּהֳרַיִם אֶל הַחַלּוֹן הַגָּדוֹל שֶׁל חֲדַר הָאוֹרְחִים, שֶׁפָּנָה אֶל הֶחָצֵר הַמּוּצֶלֶת מִתַּחַת לְעֵץ קָזוּאָרִינָה עֲנָקֵי, וּמְחַכִּים שֶׁבִּינָה תַּמְלִיץ לָהֶם עַל סֵפֶר יְלָדִים טוֹב וְתִשְׁלֹף אוֹתוֹ לְמַעֲנָם מֵהַמַּדָּף.

וַאֲנִי קָרָאתִי אֶת כֻּלָּם. לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת.

בְּיַלְדוּתִי לֹא הָיְתָה טֶלֶוִיזְיָה בַּבָּתִּים, וּבְוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיוּ מַחְשֵׁב אִישִׁי, טֶלֶפוֹנִים חֲכָמִים אוֹ מִשְׂחָקִים מְשֻׁכְלָלִים כְּמוֹ הַיּוֹם. כָּךְ יָצָא שֶׁכָּל רֶגַע פָּנוּי הֻקְדַּשׁ לִקְרִיאָה, גַּם לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתִּי לְבֵית-הַסֵּפֶר. כְּבָר כְּתִינֹקֶת, אַבָּא שֶׁלִּי נָהַג לְסַפֵּר לִי עֶרֶב-עֶרֶב לְפָחוֹת חֲמִשָּׁה-שִׁשָּׁה סִפּוּרִים לִפְנֵי הַשֵּׁנָה: אֲחָדִים שֶׁהִמְצִיא בְּעַצְמוֹ אוֹ סִפּוּרֵי "כְּשֶׁאַבָּא הָיָה קָטָן" (שֶׁתָּמִיד הִקְסִימוּ אוֹתִי עַד בְּלִי דַּי), וַאֲחֵרִים מִתּוֹךְ סְפָרִים. הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת עַל בִּרְכָּיו וּמַקְשִׁיבָה לַסִּפּוּר, בְּעוֹד עֵינַי עוֹקְבוֹת אַחַר הָאוֹתִיּוֹת הַמְּנֻקָּדוֹת שֶׁעַל הַדַּף. כָּךְ לָמַדְתִּי לִקְרֹא בְּגִיל צָעִיר מְאֹד (וְגַם הִפְנַמְתִּי מִבְּלִי דַּעַת אֶת כְּלָלֵי הַנִּקּוּד וְהַדִּקְדּוּק). מֵאָז, כְּשֶׁהָיִיתִי צְמֵאָה לְסִפּוּרִים, פָּשׁוּט נִגַּשְׁתִּי וּבָחַרְתִּי אֶחָד מֵאֵינְסְפוֹר סִפְרֵי הַמּוֹפֵת לִילָדִים שֶׁהִמְתִּינוּ לִי עַל הַמַּדָּפִים כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת שֶׁל דִּמְיוֹן, עֲטוּפוֹת נְיָרוֹת צִבְעוֹנִיִּים, בַּחֲנוּת מַמְתַּקִּים קְסוּמָה.

חוץ מזה, בילדותי המוקדמת הרביתי לבקר את אבי במערכת של בית דבר כשערך את דבר לילדים ו"לעזור לו בעבודה". בבגרותי חשבתי לסטות מהנתיב שסללו הורי (גם אמי כתבה ותרגמה ספרי ילדים, וערכה את מוסף הילדים של ידיעות אחרונות) ולהתרחק מהמלה הכתובה לטובת אמנות חזותית – למדתי באוניברסיטה קולנוע וטלוויזיה, נסעתי ללמוד אנימציה בהולנד, איירתי כמה ספרי ילדים – עד שיום אחד הגיע טלפון מהשבועון "משמר לילדים": שלמה ניצן, העורך, חיפש סגנית חדשה אחרי שבנימין טנא פרש לגמלאות, ומרגע שהתחלתי לערוך איתו טקסטים לילדים, ספרותיים ואחרים, הבנתי שחזרתי הביתה.

מה לדעתך הופך ספר ילדים לספר מוצלח?

על כך אומר ידידי אריה אקשטיין (לוליק) מראש פינה: "איך יודעים שספר הוא מוצלח? כשכל הזמן רוצים להפוך עוד דף". בעיני, ספר הוא מוצלח כשהסופר רוכש את אמונך עד כדי כך שהוא שואב אותך לחלוטין לתוך עולמו. בספר ילדים זה קורה בעיקר כשהסופר משכיל להיכנס לעורו של הגיבור הצעיר ולתאר את העלילה דרך עיניו של ילד, ולא בעיניים של מבוגר – כמו בספריהם של מיכאל אנדה, אריך קסטנר, אורי אורלב, ישראל לרמן, אסטריד לינדגרן, כריסטינה נסטלינגר ודומיהם.

כמה דוגמאות מהזמן האחרון: שני ספרי ילדים מצוינים שערכתי לאחרונה, הכתובים בגוף ראשון כיומן מרגש-מצחיק של ילד – "קבלו את לולה" ו"בראש של מרק", וכמותם גם סדרת "אייבי ובין" המקסימה (5 ספרים) שתרגמתי להוצאת כתר ותופיע בעוד כחודשיים; אפילו סדרת "קפטן תחתונים" מצטיינת באמינות כזאת. מובן שיש ספרי ילדים נהדרים אחרים, שבהם נקודת הראות של המספר היא של מבוגר – ספרי "אליס" של לואיס קרול הם דוגמה מצוינת – והם עדיין משובחים, אם נכתבו מתוך אהבה והבנה עמוקה של עולם הילד, בכישרון אמיתי ובלי לזייף.

האם ישנם סופרים/ות שהשפיעו עלייך, ואילו ספרים אהבת בילדותך?

מאחר שאני לא רואה את עצמי כסופרת (אם כי החלטתי לא להתווכח עם עורכי "הרפתקה" כשבחרו בי לסדרה שבה "סופרים מתרגמים קלאסיקה"), קשה לי להצביע על סופר שהשפיע על הכתיבה שלי. כמתרגמת ועורכת, אין ספק שההשפעה הכי גדולה עלי היתה של אבי, אוריאל אופק ז"ל, שהציץ מעבר לכתפי בספרים הראשונים שתרגמתי וערכתי, ועצותיו הטובות היו מאז ומתמיד נר לרגלי.

הספר שהכי אהבתי בילדותי היה "גילגי", והוא אחד היחידים, אם לא ה-, שאליו שבתי וחזרתי בהנאה בכל פעם שרציתי לצחוק ולהתענג ולשאוב כוח. מעבר לספרי המופת ושאר החשודים המיידים מהמדף הקלאסי, אהבתי מאוד ספרי מקור על חבורות ילדים ביישובים של פעם – ספריהם של יוסי מרגלית, אליעזר שמאלי, פוצ'ו, ישראל לרמן ואחרים – לצד ספרי אגדות של גרים ואנדרסן ואגדות עמים בכלל (כולל המדף היהודי: הרשלה, חכמי חלם, כל כתבי שלום עליכם, י.ל. פרץ, ביאליק ושות'), שביתנו היה מלא וגדוש בהם.

במשך השנים תרגמת וערכת ספרי ילדים וספרות למבוגרים. האם קיים אתגר בתרגום ספרי ילדים, ומהו מקור המשיכה שלך למלאכת התרגום?

תמיד שואלים אותי למה אני מסתפקת בתרגום ובעריכה ולא כותבת משהו משלי. לדעתי, אמן-יוצר אמיתי הוא מי שבילדותו המוקדמת לא הצליח לבטא משהו עמוק, שנותר בתת-מודע, ולכן בבגרותו יש לו דחף לאו-בר-כיבוש להתבטא באמצעות יצירה אמנותית – צילום, ציור, מוזיקה, כתיבה וכו'. אז אולי הצלחתי לבטא את רוב הצרכים העמוקים שלי בילדות המוקדמת, מה גם שכבר כתינוקת פטפטתי ללא הרף; מצד שני, כנראה ירשתי מהורי כישרון כתיבה (שהתבטא בעיקר במדורים אישיים שכתבתי בעיתון "חדשות" ז"ל), אז אני מנתבת אותו לשיפור או לתרגום יצירותיהם של אחרים, ומפיקה מזה אושר גדול.

קשה לי להגדיר את מלאכת התרגום לילדים כאתגר, כי זה הז'אנר שאני הכי אוהבת לתרגם. לטעמי, הסוד הוא לקרוא בקול את המשפט שתרגמת (בעיקר במקרים של ספק) ולבדוק אם היית משנה אותו כדי לספר אותו באוזני ילד. כך עשיתי ב"אליס": בכל פעם שגמרתי לתרגם פרק, הדפסתי וקראתי אותו באוזני בתי יעל (הממשיכה את המסורת המשפחתית כעורכת, מתרגמת, מנקדת ומגיהה של ספרי ילדים) – שהציצה במקביל במקור ולעתים גם באחד התרגומים הקודמים – אבל לעתים עצם ההקראה בקול הספיקה לי כדי לתקן ולדייק את התרגום כך שיערב גם לאוזניים צעירות.

הספר האחרון שתרגמת, "הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות", נחשב לאחד הספרים האהובים ביותר ויחד עם זאת, לאחד הספרים המורכבים והקשים לתרגום. אלו סוגיות עמדו בפנייך במהלך התרגום וכיצד התמודדת עמן? מה היה חשוב לך לשמר, והאם חזרת אל תרגומים קודמים, בפרט לזה של אביך?

הסוגיה הראשונה שעמדה בפני מתוארת גם היא באחרית הדבר שלי לספר, וברשותכם אשוב ואצטט ממנה:

הַתַּרְגּוּם הָאַחֲרוֹן לִילָדִים, "הַרְפַּתְקְאוֹתֶיהָ שֶׁל עֲלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת" מֵ-1987, נִכְתַּב בִּידֵי אַבָּא שֶׁלִּי (תַּרְגּוּמָהּ שֶׁל רִנָּה לִיטְוִין מֵ-1997 לַגִּרְסָה הַמּוּעֶרֶת נוֹעַד לִמְבֻגָּרִים וְאֵינוֹ מְנֻקָּד). הוּא עֲדַיִן רָהוּט וְנֶהְדָּר כְּשֶׁהָיָה, וְעַד הַיּוֹם חֲבֵרִים מְסַפְּרִים לִי כַּמָּה הֵם נֶהֱנִים לִקְרֹא בּוֹ עִם יַלְדֵיהֶם אוֹ עִם נֶכְדֵיהֶם – אַתֶּם מְבִינִים אֶת הַבְּעָיָה?

וְלֹא סְתָם בְּעָיָה, אֶלָּא בְּעָיָה מֻרְכֶּבֶת. אָלֶ"ף, הַאִם אָעֵז לְהִכָּנֵס לְנַעֲלָיו הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל אָבִי הַטּוֹב, שֶׁמִּכָּל כִּשְׁרוֹנוֹתָיו, וְהָיוּ לוֹ לֹא מְעַטִּים, כִּשְׁרוֹן הַתִּרְגּוּם שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לְדַעְתִּי עַל כֻּלָּם – וּלְנַעֲלֵי קוֹדְמַי הַמְּכֻבָּדִים הָאֲחֵרִים (אַהֲרֹן אָמִיר, רִנָּה לִיטְוִין) וּבִכְלָל לַלִּיגָה שֶׁל מְתַרְגְּמֵי "אַלִיס", שֶׁנֶּחְשָׁב לְאַחַד הַסְּפָרִים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר לְתִרְגּוּם בָּעוֹלָם?

בֵּי"ת, תַּרְגּוּם חָדָשׁ מִטֶּבַע הַדְּבָרִים דּוֹחֵק אֶת רַגְלֵי הַתַּרְגּוּם הַקּוֹדֵם. נָכוֹן שֶׁתַּרְגּוּמוֹ שֶׁל אָבִי אֵינוֹ זָמִין בְּכָל חֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים, אֲבָל הוּא נִמְצָא בְּמַחְסְנֵי הַהוֹצָאָה וּמַמְשִׁיךְ לְהִמָּכֵר. כָּעֵת עָלַי לְהִקָּרַע בֵּין הָרָצוֹן שֶׁיְּלָדִים יַמְשִׁיכוּ לִקְרֹא אֶת "עֲלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת" בְּתַרְגּוּמוֹ הַמּוֹפְתִי, לְבֵין הַתְּשׁוּקָה הַמּוּבֶנֶת שֶׁיִּקְרְאוּ אֶת תַּרְגּוּמִי שֶׁלִּי. מָה עוֹשִׂים?

כָּךְ הִתְלַבַּטְתִּי חֳדָשִׁים עַל חֳדָשִׁים, חֵרֶף הַפְצָרוֹתָיו הַדּוֹחֲקוֹת שֶׁל הַמּוֹצִיא-לָאוֹר. אֲבָל עַד מְהֵרָה, לְנֹכַח הַגַּל הָעַכְשָׁוִי שֶׁל תַּרְגּוּמִים חֲדָשִׁים לְסִפְרֵי יְלָדִים קְלָסִיִּים, הֵבַנְתִּי שֶׁאִם אַמְשִׁיךְ לְהִתְמַהְמֵהַּ, מִישֶׁהוּ אַחֵר בְּוַדַּאי יַקְדִּים אוֹתִי, אָז לָמָּה שֶׁלֹּא אֲנַסֶּה לְפָחוֹת? וּבְכֵן נִסִּיתִי, נוֹכַחְתִּי לָדַעַת שֶׁנּוֹחַ וְנָעִים לִי בַּנַּעֲלַיִם הַגְּדוֹלוֹת, וְהַשְּׁאָר הוּא הִיסְטוֹרְיָה.

הָיָה תַּעֲנוּג לְתַרְגֵּם אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה. לֹא הָיְתָה זוֹ עֲבוֹדָה כִּי אִם בִּלּוּי נִפְלָא, מְעוֹרֵר הַשְׁרָאָה, מַצְחִיק וּמְאַתְגֵּר, שָׁזוּר בְּחִידוֹת וּבְמִסְתּוֹרִין. אֲנִי אוֹהֶבֶת לְתַרְגֵּם תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה, וְכָךְ עָשִׂיתִי גַּם כָּאן (הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁקָּרָאתִי אֶת הַסֵּפֶר בִּמְלוֹאוֹ הָיְתָה כְּשֶׁבְּנוֹתַי הָיוּ קְטַנּוֹת, וְזֶה הָיָה מִזְּמַן), בְּלִי לְהָצִיץ בַּתַּרְגּוּמִים שֶׁל קוֹדְמַי, כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת מֻשְׁפַּעַת חָלִילָה. רַק אַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי טְיוּטָה רִאשׁוֹנָה, הִתְחַלְתִּי לְהִתְיַעֵץ אִתָּם. לְמַזָּלִי, מְדֻבָּר בִּשְׁנֵי מְתַרְגְּמִים מַבְרִיקִים, מִקְצוֹעָנִים מֵהַמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה, כָּל אֶחָד מֵאַסְכּוֹלָה אַחֶרֶת, כָּךְ שֶׁהַהִתְיַעֲצוּת הַכְּפוּלָה הָיְתָה תָּמִיד מְרַתֶּקֶת לְהַפְלִיא.

לֹא תָּמִיד הָיוּ הַבְּחִירוֹת שֶׁלָּנוּ דּוֹמוֹת – וְזֶה טוֹב מְאֹד, כַּמּוּבָן. אַחֶרֶת מָה הַטַּעַם בְּתַרְגּוּם חָדָשׁ? – וְהַקּוֹרֵא הַמָּצוּי בַּמָּקוֹר יִשְׁפֹּט אֵיזֶה נֹסַח עָדִיף. רַק בְּמָקוֹם אֶחָד אִמַּצְתִּי בְּדִיעֲבַד בְּחִירָה שֶׁל אָבִי: לְ-Mock Turtle (פְּרָקִים 9-10) קָרָאתִי תְּחִלָּה "דְּמוּי-צָב", אֲבָל לְאַחַר הִתְיַעֲצוּת עִם עוֹרְכַי הַנְּבוֹנִים, הֻחְלַט לִבְחֹר בְּ"כְּמוֹ-צָב", הַמְּשַׁמֵּר הֵן אֶת הַצְּלִיל הַמְּקוֹרִי וְהֵן אֶת רוּחוֹ שֶׁל קֶרוֹל, גַּם כְּמֶחֱוָה אוֹהֶבֶת לְאַבָּא שֶׁלִּי.

אָכֵן, קֶרוֹל הִצִּיב כָּאן לִמְתַרְגְּמָיו מַכְשֵׁלוֹת אֵינְסְפוֹר, וְאֵין כִּמְעַט פֶּרֶק שֶׁאֵין בּוֹ מִשְׂחֲקֵי מִלִּים וְאִי-גָיוֹן, שֶׁלֹּא לוֹמַר קְרִיצוֹת וּרְמָזִים לְיוֹדְעֵי חֵ"ן. כֻּלִּי תִּקְוָה שֶׁהִצְלַחְתִּי לַעֲמֹד בַּמְּשִׂימָה בַּכָּבוֹד הָרָאוּי לִיצִירָה גְּאוֹנִית וְנִצְחִית זוֹ.

מעבר לזה, כמו המתרגם הראשון אריה סמיאטיצקי, גם אני סברתי שאת השירים הפרודיים בספר, המרפררים ליצירות שילדי בריטניה נאלצו לשנן בבית הספר בתקופתו של קרול, עדיף לתרגם לא במדויק, כלשונם (במקרים הבודדים שהתוכן מאפשר חירות כזאת), אלא לאזכר בהם יצירות המוכרות לקורא העברי, וכך לשמר במשהו את כוונתו המקורית של קרול. כך, במקום השיר "היאך דבורה קטנה תרחש" שלא אומר דבר לקורא הישראלי, שאליס מנסה להיזכר בו וטועה במלים ("How doth the little crocodile/ Improve his shining tail", פרק 2), רפררתי לפתגם "לך אל נמלה, עצל" ולִמְשַל "הצרצר והנמלה" הידוע. בשיר על מרק הצבים (פרק 10) רפררתי ל"ביום קיץ, יום חום" של ביאליק, אף שמסופקתני אם מישהו מהקוראים (מלבד כמה בני 50+ וחובבי ביאליק) ישגיח בזה.

מדוע בחרת לתרגם דווקא את "הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות", והאם את סבורה כי הוא אכן מתאים לקריאה עצמית בגיל צעיר? בנוסף, מהו לדעתך סוד קסמו של הספר, אשר מרתק קוראים בכל הגילים שנים כה רבות?

כשאסף וחגי ברקת הזמינו אותי להצטרף לסדרת ה"הרפתקה" שלהם, הם שלחו לי רשימה של ספרים אפשריים לתרגום, אבל אף ספר ברשימה לא ממש גירה אותי חוץ מ"אליס". עם זאת, כפי שציינתי בפתח התשובה הקודמת, נאלצתי להתמודד עם כמה דילמות עד שהחלטתי לתרגם אותו.

אם הספר מתאים לקריאה עצמית בגיל צעיר? תלוי בילד. אני מכירה צמד תאומות פעוטות שנהנו מאוד מ"אליס" המלא (בתרגומו של אבא שלי), שאמא שלהן הקריאה להן בהמשכים כשהיו בנות שלוש וקצת, וספרים כאלה הם בוודאי אחת הסיבות לשפה העשירה והמדהימה שבפיהן. עם זאת, הרי זה ספר שכיף לחזור אליו שוב ושוב, בכל גיל, ומי שקרא וקלט רק חלק מעושרה של היצירה בצעירותו, ימצא בה עוד ועוד אוצרות כשישוב אליה בעתיד.

על סוד קסמו של הספר בעיני – שוב ציטוט מאחרית הדבר:

מִיהִי אוֹתָהּ אַלִיס לִידֶל, שֶׁקֶּרוֹל הִתְפַּעֵל מִמֶּנָּה כָּל כָּךְ? בְּאוֹתוֹ יוֹם, לִפְנֵי 150 שָׁנָה, הִיא הָיְתָה יַלְדָּה חֲמוּדָה כְּבַת עֶשֶׂר, בַּת לְמִשְׁפָּחָה מְכֻבֶּדֶת וַאֲמִידָה. מָה אֲנַחְנוּ לְמֵדִים עָלֶיהָ מֵהַסֵּפֶר? שֶׁהָיְתָה יַלְדָּה מְחֻנֶּכֶת, מַשְׂכִּילָה וּמְנֻמֶּסֶת, וְעִם זֹאת נִכָּר שֶׁהִתְבָּרְכָה בְּרֹאשׁ פָּתוּחַ לְהַפְתִּיעַ, בְּכִשּׁוּרֵי שִׂיחָה עִם יְצוּרִים מְבֻגָּרִים מִמֶּנָּה בְּהַרְבֵּה, בְּאֹמֶץ לֵב וּבִיכֹלֶת לְהָכִיל בְּשַׁלְוָה יַחֲסִית גַּם אֶת הַבִּלְתִּי-צָפוּי וְהַמַּרְתִּיעַ בְּיוֹתֵר. אוּלַי בִּזְכוּת תְּכוּנוֹתֶיהָ אֵלֶּה רָאָה בָּהּ קֶרוֹל בַּת-לְוָיָה אִידֵאָלִית, וַאֲפִלּוּ קִוָּה לְהִתְחַתֵּן אִתָּהּ כְּשֶׁתִּגְדַּל.

אֲבָל דְּמוּתָהּ שֶׁל אַלִיס בַּסֵּפֶר שׁוֹנָה מִגִּבּוֹרֵי סִפְרֵי הַיְּלָדִים שֶׁהִשְׁפִּיעוּ עָלֵינוּ, שֶׁהִזְדַּהֵינוּ אִתָּם, שֶׁעָבַרְנוּ אִתָּם כִּבְרַת דֶּרֶךְ, שֶׁבִּזְכוּתָם סָגַרְנוּ אֶת הַסֵּפֶר אֲחֵרִים מִשֶּׁהָיִינוּ כְּשֶׁפָּתַחְנוּ אוֹתוֹ. כִּי אַלִיס אָמְנָם בּוֹחֶרֶת לִקְפֹּץ אֶל הַלֹּא-נוֹדָע – מְאוּרַת הָאַרְנָב – אֲבָל מֵאוֹתוֹ רֶגַע וְאֵילָךְ, כָּל הַדְּבָרִים שֶׁקּוֹרִים לָהּ יָכְלוּ לִקְרוֹת (פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר) גַּם לְמִישֶׁהוּ אַחֵר, וְהִיא יוֹצֵאת מֵהַמַּסָּע הַמְּטֹרָף הַזֶּה לְלֹא פֶּגַע, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל הָיָה רַק חֲלוֹם. מִלְּבַד שִׁנּוּיִים זְמַנִּיִּים בְּגֹדֶל גּוּפָהּ וּבְזִכְרוֹנָהּ, הִיא לֹא בֶּאֱמֶת מִשְׁתַּנָּה אוֹ מִתְפַּתַּחַת בְּמַהֲלַךְ הָעֲלִילָה; הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה בַּסּוֹף זוֹ נְקֻדַּת הַמַּבָּט שֶׁל הַמְּסַפֵּר, שֶׁמְּסַכֵּם אֶת הַסֵּפֶר מִבַּעַד לְעֵינֶיהָ שֶׁל הָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה.

וְאָמְנָם, כְּשֶׁהִגַּעְתִּי בְּתַרְגּוּמִי לַקֶּטַע הַמְּרַגֵּשׁ הַזֶּה בְּסוֹף הַסֵּפֶר – קֵץ חֲלוֹמָהּ שֶׁל אַלִיס וְהִרְהוּרֶיהָ שֶׁל הָאָחוֹת חַסְרַת הַשֵּׁם, שֶׁכֻּלָּם שִׁיר הַלֵּל נִסְעָר וְנוּגֶה לְתֹם הַיַּלְדוּת הַחֲמַקְמַק, הַשַּׁבְרִירִי, שֶׁיּוֹם אֶחָד יָגוּז וְיֵעָלֵם – הֵבַנְתִּי פִּתְאוֹם שֶׁגִּבּוֹרַת הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵינֶנָּה בֶּאֱמֶת אַלִיס. הַסֵּפֶר מֻקְדָּשׁ לָהּ, נִכְתַּב בְּהַשְׁרָאָתָהּ וְכִמְעַט סוֹגֵד לָהּ, אֲבָל הַגִּבּוֹרָה הָאֲמִתִּית, לְדַעְתִּי לְפָחוֹת, הִיא אַהֲבָתוֹ הָעַזָּה שֶׁל לוּאִיס קֶרוֹל אֶל תֹּם הַיַּלְדוּת.

כִּי בְּעֵינַי, הַסֵּפֶר הַזֶּה כֻּלּוֹ הוּא הַצְהָרַת אַהֲבָה וְכִסּוּפִים לַתְּמִימוּת הַיַּלְדִּית, שֶׁהִתְגַּשְּׁמָה אֵצֶל הַמְּחַבֵּר בִּדְמוּתָהּ שֶׁל אַלִיס לִידֶל הַקְּטַנָּה, הַבִּלְתִּי-מֻשֶּׂגֶת. חוֹקְרֵי סִפְרוּת מוֹצְאִים בֵּין הַשּׁוּרוֹת רִמְזֵי רְמָזִים לָאַהֲבָה הַזֹּאת, בְּעִקָּר בְּשִׁיר הַנּוֹנְסֶנְס הַמְּפֻתָּל בַּפֶּרֶק הָאַחֲרוֹן; אֲבָל עַל כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, בְּהִזְדַּמְּנוּת אַחֶרֶת.

במלים אחרות, בנוסף לכישרון הכתיבה המזהיר והייחודי של קרול, אין ספק שהספר נכתב בהשראת האהבה המטורפת שלו לאליס לידל, והשראה זו העניקה לו כנראה את מגע הקסם המיוחד שהפך את "אליס בארץ הפלאות" ליצירת מופת.

כיוצרת, עורכת וכותבת במסגרות תקשורת שונות (עיתונות, טלוויזיה, אינטרנט), וכלשונאית – מה דעתך על רמת השפה ביצירות המיועדות לילדים? באיזה אופן, לדעתך, נדרשים יוצרי תוכניות טלוויזיה למשל "להתמודד" עם העברית אל מול מה שמכונה "הישראלית"?

למרבה השמחה, הוצאות הספרים ממשיכות להעסיק עורכים לשוניים, ששומרים על שפה תקנית ככל האפשר גם בספרי הילדים. יש כמובן יצירות שנכתבו או תורגמו בשפה משובשת בכוונה, ובהן נותר רק להתפלל שהקוראים הצעירים יידעו להבחין שמדובר בשיבוש מכוון. צר לי רק על מיעוט הספרים המנוקדים, בעיקר כשאני שומעת את הנכד שלי (7) קורא בקול ספר מנוקד והוגה את המלים ככתוב, "וּכְשָהָלַךְ", "בְּבִיטחון" וכו', מה שמקנה בסיס מעולה להבנת הלשון שלנו על כלליה.

יש לי פולמוס עם התיאוריה של ידידי פרופ' גלעד צוקרמן, הגורסת שאנחנו מדברים "ישראלית" כשפה נפרדת. בעיני יש לשון דיבור שמתעדכנת בלי הרף, לשון ספרותית שמשתנה לאט יותר ולשון המקרא הגוססת, וכולן חלק מהעברית המתפתחת שלנו. יצירות שנכתבות בלשון הדיבור יצייתו לחוקיה – ועדיין, בכתיבה מקפידים כולם לכתוב "'שלום,' אמר הילד" ולא "'שלום,' הילד אמר", למשל.

תסריטאים בטלוויזיה אינם נדרשים לדעתי להתמודדות מיוחדת, אדרבא: הכי קל לכתוב לטלוויזיה, כי השפה בה חייבת להיות לשון דיבור טבעית ואמינה, בלי להיכנע לאילוצים ספרותיים ולשוניים, ואין בזה שום בעיה בעיני. הבעיה מתחילה דווקא בתכניות מלל שיש בהן דיבור חופשי, עם מנחים או מראיינים שמדברים עברית קלוקלת, והצופים לומדים מהם.

עסקת גם בכתיבה ספרותית ותוכניות לטלוויזיה. האם את מתכננת לפרסם יצירה ספרותית נוספת פרי עטך? וכיוון שעסקת גם באיור – האם ישנן כוונות בהקשר זה?

כאמור, עוד לא ממש פרסמתי שום יצירה ספרותית "פרי עטי", כי אני עוד לא מרגישה שיש לי מה לספר. את ספרי "השמינייה" כתבתי לפי סינופסיס שיצר גיורא חמיצר, וזה היה תענוג גדול שאשמח לחזור עליו. אולי כשאהיה ממש קשישה יתחשק לי לכתוב, ולא בטוח שזו תהיה יצירה ספרותית ולא עיונית. מה שכן, התחלתי לכתוב סדרת דרמה לילדים עם בתי, ואולי עוד ייצא מזה משהו.

לאייר הפסקתי ברגע שהבנתי שכישרון האיור שלי הוא בינוני לכל היותר, ובכל מקרה מעולם לא למדתי לאייר, הכל היה חובבני לגמרי. אני מעדיפה לעסוק בדברים שאני יודעת שאני טובה בהם, שצברתי בהם ניסיון ומומחיות, ולהשאיר את תחום האיור למקצוענים. למרבה המזל, התברכנו ברבים כאלה.

במדור שלך ב"מרמלדה" את ממליצה על ספרי ילדים ונוער. האם ראו אור בשנה האחרונה ספרי מקור שאת ממליצה עליהם במיוחד? מה דעתך על ספרות המקור העכשווית לילדים, הן מבחינת השפה והן מבחינת הסיפור עצמו?

חיטטתי בהמלצות שלי מתשע"ב ומצאתי כמה ספרי מקור נחמדים מאוד לקטנטנים: "נונה קוראת מחשבות" של אורית גידלי, "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין, סדרת "גיבורים גדולים" של שירלי יובל-יאיר, סדרת "ממציאים ומגלים" של תמר כוכב, ספרי שירה מעולים כמו "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" של נורית זרחי (שאת ספרי הפרוזה שלה לילדים אני פחות אוהבת) ו"סבתא של שבת" של יעל משאלי.

לצערי, בשנה האחרונה לא נתקלתי כמעט בספרי מקור לנוער שהלהיבו אותי, אבל אני קוראת כעת בהנאה רבה את "אני לא גנב" החדש של תמי שם-טוב (שטרם הספיקותי להמליץ עליו). זה המקום לציין לטובה את הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, שבשנים האחרונות כמעט כל ספר ילדים שלה הוא פנינה.

מבחינת השפה בספרות המקור לילדים ונוער אין לי מה להעיר, כי כפי שציינתי קודם, ברוב ההוצאות יש עורכים לשוניים טובים ומיומנים. מבחינת הסיפור, צר לי שספרים רבים נכתבים כיום מנקודת ראות מבוגרת, שהיא כמעט תמיד מתנשאת או מזייפת, ומקשה על הקורא הצעיר להיסחף ולהזדהות. בשנים האחרונות לא נתקלתי כמעט בסופרים עבריים עכשוויים שיודעים לכתוב לנוער בצורה אמינה כמו עמיתיהם המתורגמים מחו"ל.

האם יש ספר שהצטערת שלא תרגמת, או ספר שאת חולמת לתרגם, ומדוע?

אחרי שתרגמתי את ספר ההמשך לפו הדב ("בחזרה ליער מאה העצים", שנכשל בארץ למרבה הצער), שהיה הספר שהכי נהניתי לתרגם עד "אליס", נורא הצטערתי שלא יצא לי לתרגם את ספרי "פו" המקוריים של א.א. מילן, שמן הסתם לא יתורגמו שוב בעתיד הקרוב אחרי תרגומיה החדשים של אבירמה גולן. בימים אלה אני מתחילה לעדכן את תרגומו של אבא שלי ל"הרוח בערבי הנחל" המופלא, שזה כמעט כמו לתרגם מחדש יחד איתו, וזה כיפי ומרגש. מעבר לזה אני מאמינה שעוד יתגלגלו אלי ספרים טובים לתרגום, אם תרגום מחודש של קלאסיקה ואם ספרים חדשים ורעננים. לשמחתי, אני יכולה להרשות לעצמי לבחור לתרגם ולערוך רק ספרים שאני באמת אוהבת, כאלה שכיף להתעורר בבוקר ולדעת שהם מצפים לי. כן ירבו, אמן.

פורסם במקור באתר הפנקס