בן המלך והעני: מכתב לסופר רחוק

מאת נאוה סמל

מארק היקר,

אני כותבת לך מהמקום שבו ביקרת פעם, זה שבשנת 1867 קראת לו "ארץ מדבר" ולא חסכת "מחמאות" מהנוף המדכא, הגס והצורם, ומהמצורעים, הנכים והמטורפים שהסתערו עליך מכל עבר. אלא שבאותם ימים לא הייתה קיימת ישראל וגם לא תל אביב, העיר שמשתקפת בחלוני על שלל מגדליה והגעש התוסס שלה.

כרך לתפארת היא תל אביב שלי, שאותה לא יכולת לחזות באותם ימים בדמיונך, שנודע דווקא כפרוע במיוחד. אתה, סופר אמריקאי בן המאה התשע-עשרה חזית דווקא את לונדון של המאה השש-עשרה, ואילו אני במאה העשרים ואחת, הלכתי בעקבותיך אל בירת אנגליה העתיקה שבה התיידדו בן המלך והעני והחליפו את זהויותיהם.

הלכתי בעקבותיך – כי ספר הוא כמו מפה לארץ זרה והמתרגמת יוצאת למסע עם הסופר כמורה דרך ומנסה לשכנע את הדמויות שיסכימו לצרף גם אותה להרפתקה שלהם. על שמו הקלאסי מימי ילדותי של הספר שלך החלטתי לשמור: "בן המלך והעני", למרות שאפשר לקרוא לו בלשון ימינו "הנסיך והקבצן", או אפילו בסגנון תוכנית ריאליטי "הסלב וההומלס"…

לכתוב ספר על רקע היסטורי זו משימה מאתגרת, לא רק במאה התשע-עשרה שבה כתבת, אלא גם במאה העשרים ואחת שבה המושגים על מלוכה ועל פער מעמדות שונים כל כך, ועם זאת, הדיון בשאלות של עריצות, חופש ושאיפות אישיות תקף מתמיד.

קורא צעיר היום עלול להתחלחל מעולם שבו ילד כמו טום קֶנְטִי חוטף מכות השכם והערב מידי אביו השיכור וסבתו המרושעת שכופים עליו לגנוב ולקבץ נדבות. זה עולם שבו הלימוד איננו מנת חלקם של פשוטי העם, וטום הסקרן ותאב הדעת נאלץ לחפש לעצמו השכלה בסתר, כאשר הזכות לשאוף לעתיד טוב יותר איננה מובנת מאליה. זה עולם שבו מי שנתפס בגניבה זניחה נידון לכריתת אוזניים, להצלפה פומבית ולאות קלון, ונשים שמואשמות בכישוף מועלות על המוקד ונשרפות חיים. בעולם שטוף אמונות טפלות וחוקים אכזריים, הפער בין עשירים ועניים הוא בלתי נתפס. אדוארד טיודור הנסיך מויילס, עטור בגדי זהב ויהלומים, מוקף בפמליית משרתים מתרפסים ואומרי הן, אך סדר היום שלו, פעולותיו ובעיקר חובותיו נקבעים מראש עד לפרט האחרון. ההשכלה, אותה לא בחר, נכפית עליו מלמעלה, וכשהוא מתרשל בשיעוריו עומד לרשותו "נער מלקות" שסופג עונשים במקומו. גם עולמו הזוהר לכאורה של אדוארד שטוף תככים ומזימות והדוכס רם המעלה ביותר יכול להיות מוכרז בן לילה כבוגד וראשו ייערף, כך שחיי שני הגיבורים תלויים על בלימה.

גם אתה כמוהם חווית ילדות בצל של מוות ואובדן. לקוראי הצעירים בישראל עלי להזכיר כי נולדת בשם סמואל לנגהורן בעיירה בשם חניבעל על גדות נהר המיסיסיפי, ושם גם אימצת לך את שם העט הספרותי "מארק טוויין", שנלקח בהשאלה ממודדי הנהר אותם שמעת מכריזים שתי מלים שפירושן "תסמן שניים". היית ילדון חולני. אחותך ואחר כך אחיך, נפטרו בטרם עת. כנער היית עד לתקרית ירי אלימה ולטביעת אחד מחבריך, ואפילו את גופת אביך המת ראית כשאתה מציץ מבעד לחור המנעול. בניגוד לרוב האנשים בתקופתך שראו בשחורים רק עבדים נחותים, אתה הפכת לאחד הלוחמים האמיצים נגד העבדות וההפרדה הגזעית בארצות הברית ולמי שמוקיע בספריו את הדיכוי ואת הצביעות החברתית. אגב, גם על הישגי העם היהודי וזכויותיו הגנת בפומבי.

ממך למדתי לנוע על ציר הזמן, אחורה וקדימה, כאילו זה מקומי הטבעי, ולגלות בכל מקום – גם בעבר וגם בעתיד – בני אדם כמונו.

במשך החודשים שבהם הייתי שותפה סמויה לחייהם של טום הדלפון ואדוארד רם המעלה, למדתי לאהוב אותם על מגרעותיהם כמו גם על סגולותיהם, מפני שהגיבורים שלך הם תמיד דמויות רב-ממדיות ואתה מצליח לחדור לתוך נפשם המורכבת, על הטוב והרע שמסתחררים בתוכם. טום הוא ביישן, אבל גם חצוף, אדוארד אחוז חרדות ובו-זמנית מלא אומץ. בפרק חייו כבן מלך טום מתמכר לחיי התענוגות וכמעט מתנכר לאמו, ואילו אדוארד בפרק חייו כעני מתנשא מעל ידידו היחיד בעולם ודורש ממנו גינונים מיותרים של כבוד.

הספרים שלך חוללו מהפכה. לא עוד ילד מושלם, ולא ספר שנועד רק לחנך ולהטיף מעמדה של מבוגר מתנשא, אלא גיבור צעיר בשר ודם. סקרן, שובב, שובר מוסכמות, עתיר דמיון, נאבק על דעתו. כאלה הם טום ואדוארד, כל כך שונים – וכה דומים.

המלים שלך מצליחות לברוא באופן כל כך חי את שני הקטבים המנוגדים שבהם חיים הגיבורים. אבל גדולתו של הספר שלך שהוא מצליח להציג דווקא את הדמיון ביניהם, לא רק מפני שטום ואדוארד נראים כמו תאומים, אלא משום ששניהם למעשה, בני ערובה של אורח החיים שאליו נולדו. משני צידי המתרס החברתי בן המלך והעני חולקים את השאיפה להיחלץ – זה מכלוב הזהב וזה מביב השופכין – ולצאת לחופשי ולו לזמן קצר.

החלום והכמיהה לחולל מהפך בגורל היא הסיבה העמוקה שבגללה השניים מתחלפים בבגדיהם. תחילה מדובר רק בשעשוע ובהחלפה חיצונית, כי מי מאתנו לא חולם לפעמים לחיות חיים של אחרים? וכי לא מוכרת לנו הקנאה שהדשא אצל השכן ירוק יותר? בן המלך חולם להתפלש בבוץ, לשחות בנהר התמזה עם חברים בני גילו ולרוץ חופשי בטבע. ואילו העני משתוקק לחיי הזוהר והשררה שבהם יהיה הוא השליט העליון – על עצמו ועל אלה הנתונים למרותו. בנקודת הפתיחה של הספר טום ואדוארד משוכנעים שהאחר הוא זה שחווה חרות מוחלטת, אך עד מהרה מתגלה להם שחופש הוא מושג יחסי והנסיבות גורפות אותן פנימה לחוייה משמעותית הרבה יותר מאשר סתם משחק וכל אחד נאלץ בעל כורחו להיכנס לעורו של האחר ולהתמודד עם חילוף זהות עמוק פי כמה.

אדוארד היהיר והשחצן לומד שיעור מאלף בענווה. מסכת ההתנכלויות שהוא עובר, הבוז וההשפלה שהם מנת חלקו ברחובות המטונפים של לונדון, והיותו קרבן של אותם חוקים אכזריים שחוקק אביו, מוכיחים לו עד כמה שברירים החיים וכמה דק הגבול שמפריד בין רווחה וביטחון קיומי ובין היותך נידון עלוב על לא עוול בכפך.

מארק היקר, איזו מתנה יקרה נתת לאדוארד. מה הוא היה עושה אילמלא הפגשת אותו בספר עם מיילס הנדון? האביר שנפל קרבן למזימה נפשעת מידי אחיו המנוול, הוא התגלמות החסד האנושי והאצילות האמיתית שאינה זקוקה לשום תואר רשמי, אותו בן-ברית נדיר שמתגייס תמיד לטובת האומלל והדחוי ועומד לצידו באש ובמים. מזל שיש בעולם אנשים כאלה, אני שומעת אותך אומר לי מהמקום שבו אתה נמצא.

גם לטום הענקת מתנת חיים מיוחדת. ההכרה שיש ביכולתו של השליט להיטיב עם נתיניו ולשמש להם מופת של חסד. תחת שלטונו הקצר של טום זוקפים האזרחים סוף סוף את ראשם אחרי שנים של רדיפה ומצוקה.

האנגלית שלך הלכה אחורה מתוך כבוד לסגנון הדיבור הנמלץ של אנגליה שבה שלטו מלכים ביד רמה ונתפסו כבני אלים, ואילו לנגד עיני עמד קורא צעיר של שנות האלפיים, זה שאמון על פייסבוק והמסרונים וחדוות הקריאה אינה מובנת אצלו מאליה.

אני מקווה שיימצאו קוראים חדשים שיוקסמו מהספר בלבוש עברי חדש, כשם שאני נשביתי בקסמו בילדותי. ספק אם במסע התענוגות המפורסם שלך לארץ הקודש זכית לשמוע את צלילי העברית, מפני שהשפה העתיקה שלנו עדיין לא הקיצה אז לחיים חדשים. לו הייתי יכולה לקרוא לך את המלים שלך במבטא ישראלי, היית נוכח לדעת כמה העברית דינמית, מותחת את שריריה כמו מתעמלת אולימפית ומצליחה לשמור תמיד על חיוניות וקצב. זו שפה שמתעדכנת ללא הרף ולכן התרגומים הקודמים – יפים ככל שהיו –  זקוקים לחידוש.

על מדף הספרים אצלי נשמר כל השנים אותו עותק ישן שקראתי בשקיקה בילדותי. "גרביים" הם עדיין "פוזמקים" והנסיכה אליזבת קרויה "אלישבעת". התרגום שלי ביקש לגשר על פני פערי הזמן. רציתי להיות נאמנה לסגנון הכתיבה המוקפד שלך המשחזר תקופה היסטורית, החל מצבע השרוך וכלה במשרה הרמה "קושר המפית". אני מקווה שעולם המלים העברי שבחרתי שומר על העלילה הסוחפת ורבת התפניות שרקמת, מתוך הצדעה ללהט היוקד שלך ולמחויבות המוסרית והאנושית שעומדים בבסיס ספריך. במיוחד ביקשתי להיות נאמנה לנימה השנונה והאירונית שכה אופיינית לכתיבתך, ולהומור העוקצני והמושחז שבהם אתה מצטיין, לצד החמלה והרוך שאתה רוחש תמיד כלפי הגיבורים שבראת.

כשישובו טום ואדוארד איש איש למקומו הטבעי – הם לעולם לא יהיו אותם אנשים שהתחלפו בתחילה רק בבגדים ואחר כך זכו לתובנות עמוקות על היעוד האמיתי שלהם. רק אחרי שלמדו להעריך את מה שיש להם ולא רק את מה שאין להם, הם חוזרים באמת הביתה והמסע שלהם מסתיים.

גם הנסיך הנוכחי של אנגליה ויליאם יצא למסע בעולם והתנדב למען נזקקים, אלא שאחריו עקבו צלמי פפארצי שתיעדו אותו אפילו מדיח כלים במו ידיו. המלך לעתיד עשה זאת בטבעיות גמורה, בניגוד לאדוארד בספר, שמשימה ביתית פשוטה כזו היא זרה לו לחלוטין.

מארק היקר, חבל שאני לא יכולה להזמין אותך לבית שלי בתל אביב. נדמה לי שאילו היית יוצא למסע תענוגות נוסף אצלנו, היית כותב ספר שונה לגמרי.

היינו מתווכחים ליד מדיח הכלים האוטומטי, אחר כך יוצאים לטיול ליד הירקון שהוא גרסה חיוורת של נהר המיסיסיפי, ואני הייתי מלמדת אותך כמה מלים חדשות בעברית-ישראלית.

ועוד דבר חשוב, מארק היקר. גם בעולם שלי יש די והותר נזקקים ונרדפים שחייבים להתייצב לצידם.

שלך, נאוה

השאר תגובה