בת הקפיטן: רומן חניכה קלאסי בסופת שלגים
מה לא נאמר עדיין על יצירתו של אַלֶכְסַנְדְר סרגֶיֶבִיץ' פושקין? מה עוד לא סופר על אישיותו של גדול המשוררים והיוצרים שידעה השפה הרוסית? כאן מובאת בפניכם דווקא יצירת פרוזה – נֹובֶלה, אחת מִנִי רבות שנכתבו על ידי פושקין – שבבסיסה סיפור אהבה אנושי, מרגש, פשוט ורב־תעתועים כאחד. סיפור אהבה זה, אהבתם של בת הקפיטן, מָאשָה, והקצין הצעיר ּפיוטר גִרינֶב, הסב לי עונג רב והחזיר אותי אל ימי ספסל לימודַי ואל הרומנטיקה של ילד ההופך לנער. למי מאיתנו לא היתה בנעוריו "בת קפיטן" – "מָאשָה" – משל עצמו? לא משנה אם היתה זו מאשה (שם חיבה למריה ברוסית), מארי, מרים או מירי. זהו סיפור אהבה החֹוצֶה תרבויות, זמנים ויבשות, שאינו משאיר איש באדישותו.
אך מלאכת תרגומו של הסיפור בבגרותי הכניסה אותי להתחבטויות אינספור: איך משמרים את ה"מוזיקה" הלשונית הפושקינית, היחידה במינה, איך מעבירים את הקצב הרוסי המילולי, הבלתי־ניתן לתרגום מדויק לשפתנו – ובעיקר, איך מתרגמים את רוחו של פושקין בכלל – ובמיוחד לעברית הישראלית של היום, המשתנה ומתעדכנת ללא הרף. אני מקווה שהצלחתי, ולּו ּבִמׂשּוָרה, להביא את שפת "הנפש הרוסית" אל מקומותינו וזמננו אנו.
'בת הקפיטן' היא יצירה שנכתבה לפני 174 שנים, ובמרחק של אלפי קילומטרים מהקורא הישראלי. בעת תרגומה לעברית הדהים אותי עד כמה רלוונטיות הסוגיות החברתיות שמעלה פושקין למציאות בת־זמננו. הקורא המיומן, בהבחנה בתנועתו האיטית (והבלתי־מורגשת כמעט) של הגלגל הענק הקרוי "היסטוריה", לא יתקשה לזהות את ההקשר. התקופה המתוארת ב'בת הקפיטן' זכורה בהיסטוריה הרוסית כ"התקוממותו העממית של ּפּוגָצ'ֹוב". יֶמֶלְיָאן ּפּוגָצ'ֹוב – מהקוזאקים של הרי אורל, הנהיג את מרד האיכרים בשלטון הצארי המרכזי ברוסיה של המאה ה-18, והיה ללא ספק אחד ממבשריה הראשונים והמוקדמים של מהפכת אוקטובר הגדולה, אותה מהפכה שכעבור כמאתיים שנה תפיל את השלטון הצארי סופית ותשנה – לרע או לטוב – את כל מהלך ההיסטוריה, הרוסית והעולמית כאחד.
מרד פּוגָצ'ֹוב היה אחד משיאי המאבק הנצחי בין שני מעמדות – המיעוט המנצל והרוב המנוצל. מחד גיסא, מעמד האצולה ובעלי הקרקעות – הפיאודליה הרוסית – ומנגד, מעמד האיכרים, שלא היו רחוקים היו ממעמדם של עבדים, והוגדרו בספרי ההיסטוריה הרוסית כצמיתים. בעוון השתייכותם לצמיתות לבעלי אחוזות, הם עיבדו את אדמותיהם ושירתו את אנשיהם. ה"בעלות" וה"צמיתות" עברו מדור לדור, ואכן, השלטון הפיאודלי באימפריה הרוסית השתמר דורות רבים לאחר שהגיע לקיצו באירופה. ניתן לומר שביצירתו זו, למרות השתייכותו למעמד האצולה, מבטא פושקין את תחושת התיעוב לכיעורו של המשטר הפיאודלי הרוסי, ואף מנבא את הסכנה האורבת לאימפריה, מעצם המשך קיומם של סדרי עולמה הישן והמעוות.
בקיץ 1833, כשישים שנה לאחר דיכוי המרד, ערך פושקין מסע תחקיר ואיסוף עדויות על המאורעות דאז, וכעבור שנה כתב את "ההיסטוריה של מרד ּפּוגָצ'ֹוב". על סמך תחקירים ועדויות אלה, צוירה ביד אמן דמותו של יוזם ומנהיג המרד עצמו, ונרקמה עלילתו של הספר שאתם מחזיקים בידכם ברגע זה – 'בת הקפיטן'. ומכאן, אם יורשה לי, אשתף אתכם לרגע בהרהור אישי וסובייקטיבי לחלוטין, הקשור בעצם התעניינותי הרבה בדברי ימיו של פושקין עצמו. שמו של סבא־רבא של פושקין מצד אמו, היה אִּבַרהִים פֶטְרֹובִיץ' חֲנִיּבַעַל! הייתכן? שמו של אבי־סבו של גדול משוררי רוסיה (ובביטחון רב ניתן לומר – הגדול שבהם) היה אברהים? ושם משפחתו היה חניבעל? אברהים חניבעל? הכיצד?
ובכן, שנת לידתו המשוערת של אִברהים, סבו־רבו של פושקין, היא 1696, וארץ הולדתו היא חבש (אתיופיה), או לפי השערה היסטורית אחרת – שכנתה האפריקנית, צָ'אד. אברהים הצעיר היה ככל הנראה בנו של אחד מראשי השבטים המקומיים, ובשנה השמינית לחייו וילדותו נחטף ממשפחתו, כנראה על ידי סוחרי עבדים, והובא לקונסטנטינופול. כעבור כשנתיים נקנה על ידי אחד ממקורביו של הצאר ּפְיֹוטְר הגדול, והובא לחצרו של השליט הרוסי כשי. השליט אהב "מוזרויות אקזוטיות", ובין שאר הקוריוזים החזיק בחצרו גם כושים. לילד הוענק הכינוי "חניבעל" על שמו של לוחם קרתגו הדגול, והוא הוטבל לנצרות בטקס חגיגי בחצר הצאר. פְיוטְר הגדול בכבודו ובעצמו היה סנדקו בעת הטקס, ואף צירף את שמו המלכותי אל שמו הפרטי של הנער, כפי שמקובל בשושלות הרוסיות. ומכאן, שמו המלא החדש של העבד האתיופי שֶשָפַר עליו גורלו, היה אִּבַרהִים פֶטְרֹובִיץ' (בנו של ּפְיֹוטְר) חֲנִיבַעַל.
מאז היה חֲנִיבַעַל הצעיר צמוד להוד מעלתו, ליווה אותו בכל מסעותיו, ועל פי מסמכי התקופה היה משרתו האישי האהוב והנאמן ביותר. קורות חייו של מי שהפך ברבות הימים לגנרל אִברהִים ּפֶטְרֹובִיץ' חֲנִיבַעַל, הן סיפור מרתק בפני עצמו, ורק אסגור את המעגל בכך שאספר לכם שאחת מנכדותיו של אותו אִּבַרהִים היתה אמו של אַלֶכְסַנְדְר סרגֶיֶבִיץ' פושְקִין. עכשיו תארו לכם לרגע, מה היה קורה לולא החליט אחד ממקורביו של ּפְיֹוטְר הגדול להעניק לשליטו במתנה (כשעשוע וקוריוז) את הילד הכושי הקטן? אותו ילד שנחטף מכפרו האפריקני והובא (כנראה בבטנה של אוניית סחר עבדים וכבול בשלשלאות) למכירה לכל המרבה במחיר, באחד משוקי העבדים ההומים של קונסטנטינופול במאה ה-16? מה היה קורה לולא היו מצטלבות דרכיהם של עבד רך בשנים ואיש חצרו של הצאר, התר אחר שעשועים אקזוטיים עבור שליטו? האם היתה התרבות הרוסית "מפסידה" את גדול המשוררים והסופרים שלה? האם אין זה גיחוך הגורל, שֶנִינֹו של עבד אפריקני הפך לשייקספיר הרוסי? לעולם לא נדע…
ועכשיו, בחזרה ל'בת הקפיטן'. במרכז הרומן מוצגת מערכת יחסים הזויה בין בן־האצילים גְרינב לבין האיכר הלוחם – הקוזאק ּפּוגָצ'ֹוב. גְִרינֶב לא מוותר על כבודו כבן־ אצילים, וגם בעת שהמוות מביט היישר אל תוך אישוניו, לא ממצמץ, ונשאר נאמן למעמד אליו הוא משתייך, בכל מצב. הקצין הצעיר ניחן באומץ לב, יושרה, קשי עורף רוסי אופייני והתנהגות אצילית גם ברגעים הקריטיים של חייו, רגעים היכולים להסתיים בכל רגע נתון באחד ממפגשיו עם ּפּוגָצ'ֹוב או אנשיו. מצידה השני של מערכת יחסים זו מוצגת דמותו של יֶמֶלְיָאן פּוגָצ'ֹוב – מנהיג המרד. תוך כדי שלילתו המוחלטת של רעיון המרד, ּפּוׁשְקִין לא מסתיר את משיכתו העזה לדמותו של "פּוגָאץ". היחסים בין האציל לבין הקוזאק עוברים כחוט הַשָני לאורך הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו. בבסיס היחסים המורכבים האלה מונחת העזרה המקרית שמגיש גְִרינֶב לפּוגָצ'ֹוב – עזרה פשוטה, נטולת חשבונות ואינטרסים, בצורת שי של אדרת פרוות ארנבות מכתפו של בן־האצילים למוזִ'יק חסר כֹול, שאפילו מלבוש חם להגן על גופו בחורף העז של מבואות סיביר, לא היה לו. מעשה זה גורר שרשרת מעשי תגובה מצידו של פּוגָצ'ֹוב, והתפתחות יחסי הגומלין ביניהם יוצרת סיפור אנושי פשוט, קבוע ומוכר בשלוש הדתות המונותאיסטיות (וסביר להניח שלא רק בהן): המקבל הנזקק, הגומל למעניק הכול־יכול ברגעי התהפכותו של גלגל החיים, והיפוך התפקידים בו הופך הצמית לשליט והשליט לצמית. האם ב'בן המלך והעני' של מַאְרק טְוֵין, לא מסופר בעצם אותו סיפור? ובשני המקרים – האנושיות של האחד מולידה את אנושיותו של השני, ברגעים הבלתי־אנושיים ביותר. ואולי נוכל גם אנחנו, קוראַי היקרים, ללמוד דרך 'בת הקפיטן' ולו במעט על עקרון חיים פשוט זה, ובכך אראה את תרומתי הצנועה מתממשת. אני מקווה שתיהנו לפחות כמוני, מפושְקִין עצמו וכמובן מִגְִרינֶב (פטרושָה), מִַריָה (מָאשִינקָה), פוגָצ'ֹוב (פוגאץ') ועוד שלל הגיבורים הצבעוניים והמרתקים המאכלסים את עמודי 'בת הקפיטן'.