גבעת ווטרשיפ: המסע הגדול של הארנבונים

מאת יואב אבני

במבט מן הצד, 'גבעת ווטרשיפ' הוא ספר ארוך. אבל כשמתחילים לקרוא בו הוא מרתק כל כך, והקריאה חולפת מהר מדי. כנראה בגלל אורכו, פוצלה המהדורה שאני קראתי כילד, לשני חלקים נפרדים. אני זוכר ששאלתי את החלק הראשון בספרייה העירונית בכפר סבא, שאליה נהגתי לעלות לרגל מהמושב שבו התגוררתי, וכשהחזרתי אותו לשם – יומיים אחר כך – גיליתי לדאבוני שהחלק השני כבר הושאל לילד אחר, ולא יכולתי להצטרף מייד ללוּז ולארנבוניו במסעם המסוכן אל אפרפא. אתם כמובן לא צריכים לחשוש – ההתחלה, האמצע והסוף מצויים כולם כאן.

מספר לא מבוטל של הוצאות ספרים דחו את כתב־היד שריצ'רד אדמס הגיש להן ב-1972 וסירבו להוציאו לאור, משום שחששו שסגנונו יהיה בוגר ורציני מדי עבור ילדים צעירים, ושגדולים יותר לא ירצו לקרוא סיפור על ארנבונים. מוּסר ההשכל בהקשר זה כפול: אף אחד לא חסין מטעויות ואסור להתייאש. במשך ארבעים השנים שחלפו מאז, הוכיחו מיליוני קוראים בגילים שונים ומשונים עד כמה בלתי מוצדק היה אותו חשש. קראתי את הספר כילד צעיר וגם כבוגר ולדעתי, כמו לדעת רבים, 'גבעת ווטרשיפ' הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו – סגנונו הרציני וגיבוריו הארנבונים הם דווקא שתיים ממעלותיו.

אדמס בורא עולם עשיר ומורכב הפרושׂ לרגליכם ממש. אמנם הסיכוי לאתֵר ארנבונים אמיתיים בגבעות הולך ופוחת עם השנים, אך כאן בין הדפים, הם נמצאים ואתם הגבעות, השמש, הנחלים, הרוח, העשב והחורשות. קל להזדהות עם הכוח המניע את גיבורי הספר – שאיפתם להקים לעצמם בית שבו יוכלו לחיות את חייהם כראות עיניהם וכרצונם -בשלום ובשלווה. קשה להישאר אדישים לקשיים האדירים שמולם הם מתמודדים, ולסכנות הקיומיות וההרפתקאות מסַ מרות השיער )וגם הפרווה) הרודפות אותם. טוב לדעת שבסופו של דבר, הם יוצאים נשׂ כרים כיחידים וכקהילה.

בין אם אדמס התכוון שספרו יהיה משל פוליטי כדוגמת חוות החיות של אורוול, ובין אם התכוון רק לספר סיפור ראוי לבנותיו – כפי שטען במספר ראיונות, שתי הארנביות שבהן נתקלים לוּז וארנבוניו מעוררות בנו אי נחת אנושית, משום שהן מזכירות לנו חבָ רות אנושיות. בשתי הארנביות – זו של בכור אביב וזו של הגנרל אשבל – משלמים הארנבונים החיים בהן מחיר כבד. בארנבייה של בכור אביב הם חיים חיי נוחוּת חסרי אויבים ומחסור, אך אלו חיים תפלים בחסוּת אדם ההורג בהם כרצונו. בארנבייה של אשבל הארנבונים בטוחים ומוּסווים, אך משלמים בהיעדר חופש אישי וזכויות אזרח בסיסיות.

עיקר כוחו של לוּז והאַהדה שהוא מעורר בקורא, נעוצים בבחירותיו. לוּז עושה את הדבר הנכון – אך לא הקל – בכל שלב בחייו. מנהיגותו הישירה, האמיצה והרגישה עשויה להוות דוגמה לארנבונים ולבני אדם גם יחד, והארנבייה הנבנית סביבו מושתתת על עקרונות יציבים ומעוררי השראה של חופש ושוויון. אדמס בחר בארנבונים ולדעתי בחר היטב (ארנבון ולא ארנב. הארנב הוא קרוב משפחה של הארנבון, הוא גדול יותר ממנו ואינו מסוגל לשרוד בשבי כמו ארנבוני הכלוב, שאותם פוגש לוּז בחווה. השפן, כידוע, הוא מסיפור אחר לגמרי). גיבורי גבעת ווטרשיפ הם ארנבוני בר, הנהנים ממידה בריאה של חשיבה עצמאית בתוך המסגרת החברתית שבה הם חיים, כמו גם מהרמוניה מבורכת עם הטבע האנגלי העשיר המקיף אותם, ובהדרגה – מקיף גם אותנו, הקוראים. הגבעות, השמש, הנחלים, הרוח, העשב והחורשות המשובצים בספר, תוחמים ומרעננים את הקריאה. עבורי, הטבע האנגלי הוא שיקוּי ירוק-אפרפר ממכר ובלתי מתכלה. גם לפני ששוטטתי באנגליה על פני הגבעות הרמות בעצמי, הרגשתי בזכות ספרים כמו גבעת ווטרשיפ שאוכל לעצום עיניים ולמצוא בהן מקום בכל רגע שארצה.

ארנבוניו של אדמס מסתמכים על חושיהם באופן מעורר קנאה שכבר אינו מוּכר לנו, בני האדם – הרי רוּבנו לא נוכל להריח רעם, או לדעת למצוא את דרכנו במהירות במקום לא מוּכר רק על סמך תחושה טבעית. רובנו מתייחסים לשמש באדישות – הרי היא תזרח גם מחר, ואיננו מייחסים לה סגוּלות אלוהיות כפי שעשו בני האדם לפני מאות ואלפי שנים, או כפי שעושים עדיין הארנבונים הזוכרים את הבטחתו של פרית בעת בריאת העולם. אך למרות השוני הגדול בין הארנבונים לבינינו, עם הקריאה מתחולל פלא – גם אנחנו מתחילים להרגיש מעט כמותם. אולי לא נוכל להריח רעם, ואולי לא נכיר את טעמו המתוק של העשב בשעת הסילפליי ברוח הערב, אבל לאחר זמן מה בחברת לוּז וארנבוניו גם אנחנו נחרדים בכל פעם שאחד מהם רוקעַ ברגלו לאות מצוקה, ומצליחים להרגיש עד כמה נעים לבלות לילה במחילה חמימה וטובה תחת האדמה, כשמעלליו של על-אהריירה מסוּפרים בבטחה, הרחק מאלף האויבים.

אדמס מצליח לצקת תכונות אנושיות – טובות ורעות – בארנבוניו, אך גם לא חוסך ביקורת מהאופן שבו אנו מתנהגים. בעיני לוּז והאחרים, אנחנו – בני האדם – מהווים אחד מאלף העֵלִיל, כלומר אחד מאלף אויביהם. בני האדם הם אלה המשמידים את ארנביית הבית של לוּז וחמישון רק כדי להפוך אותה לאתר בנייה, והם אלה הממַלכדים את ארנבייתו של בכור אביב. "כל העֵלִיל האחרים עושים את מה שהם חייבים לעשות, ופרית מניע אותם כמו שהוא מניע אותנו," מספר אדר שהצליח להימלט מהארנבייה הישנה. "הם חיים על פני האדמה והם צריכים לאכול. אבל בני האדם לא ינוחו אף פעם עד שהם יזהמו את האדמה ויהרגו את החיות."

ולוּז, המנסה לשכנע את הגנרל אשבל שניתן לפתור את הסכסוך בין שתי הארנביות בדרך אחרת, אומר:  "חיות לא מתנהגות כמו בני אדם. אם הן חייבות להילחם הן נלחמות, ואם הן חייבות להרוג הן הורגות. אבל הן לא יושבות ומתכננות איך ניתן לקלקל ליצורים אחרים את חייהם ולפגוע בהם." ואת המשפט האהוב עלי בספר בהקשר זה אומר אדר, המודה שאינו אוהב קווים ישרים, כי בני האדם עושים אותם. אף שאינם יודעים זאת, בזכות הדוּגית שבני האדם הותירו בנהר, מצליחים ארנבוניו של לוּז להימלט מארנביית אפרפא, אך לאורך כל הספר איננו מובנים לארנבונים והם רואים בנו אויב מוזר וזר, שיש להתרחק ממנו ומחפציו המַ צחינים והמזיקים – הרובה, המכונית, הסיגריה ומסילת הרכבת.

זוהי אחת מתופעות הלוואי שהספר מעורר בקורא, ולכל ספר טוב תהיינה תופעות לוואי – לאחר הקריאה אם תהיו בני מזל מספיק כדי להיתקל בארנבון בטבע, וגם אם תפגשו בארנבון מבוּיַת החי בכלוב, עֲשו הכול כדי לא להתנהג כאחד העֵלִיל ולהצדיק את המוניטין הגרוע שיש לנו, בני האדם, בעיני הארנבונים. כתבתי בעבר שבעֵת התרגום "צריך ללמוד כיצד להפסיק להתבונן בטביעוֹת רגליו של המחבר שאחריו אתה הולך, ולהתחיל להסתכל סביב וליהנות מהנוף". במקרה זה, תרגום הספר כלל הליכה לצד טביעות רגליה המסוגננות של המתרגמת רנה ליטוין ז"ל, שתרגמה את הספר בעבר ולצערי נפטרה השנה.

התרגום כלל אתגרים לא פשוטים אך מהנים. שמות הארנבונים גררו התלבטות – אדמס בחר ברוב המקרים בשמות מעולם הצומח ואכן, הטבע כולו משַ מש כאחד מגיבורי הספר. לכן החלטתי לתרגם את השמות ולא להשתמש בתַ עתיק, כלומר: לוּז ולא הייזל, אשבל ולא וונדוורט, שן ארי ולא דנדליון, בכור אביב ולא קאוסליפ וכו'. כאשר השמות אינם שמות צמחים בחרתי בכאלה שיהיו קרובים למשמעות המקורית, אך גם יתאימו לאופיו של הארנבון המדוּבר. כך עם רֹאשׁ-גדול למשל (רם־ראש בתרגום הקודם), ועם חמישון. התייחסות מיוחדת הִצריכו סיפורי המיתולוגיה הארנבונית ושפת הארנבונים, המהווים אחד מעמודי התווך של גבעת ווטרשיפ. במקרים מסוימים, בחרתי להכניס גוונים תנ"כיים לסיפורים השזוּרים בספר, ביניהם מוזכרים בריאת העולם והמבול. לגבי שפת הארנבונים, האות הֵא בהברה הפותחת במילים שונות (הְרֵייר, הְרוּדוּדוּ, הְרָאקָה וכו') עלולה להקשות על קוראי העברית, אך למרות זאת החלטתי להשאיר אותה במקומה, בעיקר מפני שניסיתי לשמֵר את אופי השפה שיצר אדמס. כשהתייחס אל שפת הארנבונים, אמר אדמס שהיא "רכה ותפוּחה", והאות הא המקורית מתאימה, לדעתי, לכך. כמו כן, ניסיתי לשמור על ההגייה המקורית של המילים. כך למשל, המילה המתארת את אויבי הארנבונים מקבילה למקור – עֵלִיל (Elil)

תודה מיוחדת מגיעה לקִיהָאר השחף – עד כמה שנהניתי לייצֵב את שפת הארנבונים, נהניתי יותר לטלטֵל ולשבֵּש אותה בדיאלוגים שבהם השתתף. 'גבעת ווטרשיפ' הוא הספר השני שאני מתרגם עבור סדרת הרפתקה, ושמחתי מאוד על הזכות וההזדמנות לתרגם דווקא את היצירה האהובה, הגדושה והמרגשת הזו, השזורה בתיאורי טבע ציוריים ובהומור עדין המופיע מדי פעם, אם להשתמש באחד מדימוייו של אדמס – כאור מאחורי ענן. זוהי יצירה עזה, המעבירה אלינו בשלמות את כוחם המעגלי של החיים – מתחילה כשעוֹנת הרקפות תמה, ומסתיימת כשהן שבות ללבלב.

מייד לאחר תום הקריאה, כשהלב הולם ממפגשו של לוּז עם הארנבון בעל האוזניים הזוהרות בנוגַה כסף עמום, אני ממליץ להקשיב לשירו של ארט גרפוּנקֶל "עיניים בורקות (Bright Eyes) שנכתב במיוחד עבור פַּסקוֹל הסרט, ולקרוא את הפרק שוב. ושוב.

"תמיד אמרתי שאני בטוח שאם יהיו לי ילדים, אוכל לכתוב משהו מקורי ובעל ערך עבורם." כך כותב אדמס בפֶתח הדבר שלו במלֹאת ארבעים שנה לצאת ספרו לאור. 'גבעת ווטרשיפ' הוא אכן ספר מקורי ובעל ערך, והנה דוגמה נוספת לִלשון ההַ מעטה החביבה כל כך על הבריטים. בהמשך מציין אדמס שהוא מקדיש את הספר לבנותיו, להן סיפר את הסיפור בתחילה. אני מבין מדוע הוא עושה זאת, ורוצה להקדיש את התרגום שעליו עמלתי בשנה החולפת לבתי שלי – מייקי – שהחלה באותו זמן את דרכה בבית הספר היסודי ולמדה לקרוא.