הטירה הקסומה: חוויה מכושפת בטירה אנגלית מהאגדות

מאת הגר ינאי

בילדותי, אדית נסביט היתה מהסופרות האהובות עלי, ו"הטירה הקסומה" היה האהוב עלי מבין ספריה. מי מאיתנו אינו משתוקק שתעמוד לרשותו טבעת מכושפת כמו זו שמצאו הילדים בספר, טבעת המסוגלת לחולל כל מה שאנו חפצים בו? בבגרותי נשכחה ממני עלילת הספר על נפתוליה, אך הטבעת לא נשכחה ממני, ובשעות קשות של חיי שבתי והרהרתי בה. אדית נסביט, בגאונותה הספרותית, יצקה בטבעת המכושפת שבסיפור ילדים פשוט זה את המשל המדוייק ביותר המוכר לי על החיים עצמם. האם חיינו, ממש כמו הטבעת, אינם הופכים להיות בדיוק מה שאנחנו מאמינים שהם? האם כל הכוחות המופלאים העומדים לרשותנו אינם לאמיתו של דבר הכוחות שהמצאנו לנו בעזרת דמיוננו?

כשקראתי את הספר לראשונה התרשמתי בעיקר מהתמונות הססגוניות שנסביט מיטיבה לתאר, כמו זו של מייבל המחופשת ליפהפיה הנרדמת בגן, או פסלי האלים החיים המרקדים לאור הירח. כקוראת בוגרת גיליתי שהפרק החביב עלי הוא דווקא הפרק העוסק בדחלילים. בפרק משעשע זה, נסביט מתגלה כסופרת אירונית מושחזת, שאינה נרתעת מביקורת חברתית נוקבת. היא גורמת לנו לחוש תערובת מורכבת של רגשות כלפי הדחלילים האנושיים שהתעוררו לחיים והפכו לבורגנים מנומסים, שפסגת שאיפותיהם היא למצוא מלון טוב לבלות בו את הלילה. ברגע הראשון, הקורא אינו יכול שלא לחוש כלפיהם חמלה. הרי הם כל כך חביבים! באמת שמגיע להם למצוא מלון טוב ולנוח במיטה רכה לפחות לילה אחד, לפני שיהפכו לאוסף של מעילים, קולבים, מטריות ומקלות גולף. אך החמלה הופכת עד מהרה לבוז ואף לזוועה. איזו מין אנושיות יכולה להיות ליצורים שראשיהם עשויים מכריות?

"הטירה הקסומה" ראתה אור לראשונה בשנת 1907. הספרות הפנטסטית של נסביט היתה בין סוללי הדרך לשר הטבעות של טולקין ולסדרת נרניה של קלייב סטייפלס לואיס, ויתכן מאוד שנסביט ראויה לתואר הסבתא הרוחנית של ג'י. קיי. רולינג והארי פוטר. בילדותי אהבתי את הטירה הקסומה בגלל שזה היה ספר על כישוף, והייתי צמאה לכישוף, שהיה נדיר אז, לפחות עבור הילד קורא העברית. כקוראת בוגרת אני נפעמת מהעובדה שלמרות שמדובר בספר ישן, הוא חדשני בהרבה מספרים רבים שמציפים את השוק כיום, ומציעים שפע של עלילות מכושפות לכאורה, ולמעשה יומיומיות לגמרי. הקורא חד העין יגלה שספרה של נסביט לא עוסק רק בכישוף, אלא יותר בכמיהה לקסם, ובקו התפר העדין בין היומיומי למכושף.

נסביט החכמה לא רצתה לתת לקוראיה רק עלילה מותחת ועשירה בניסים ובנפלאות, אלא גם את השקפת עולמה על מהות הקסם. משונה להיווכח שכבר לפני מאה שנים, בתקופה שבמבט לאחור נראית לנו רומנטית ותמימה, היתה תחושה שהקסם אבד לבלי שוב ("אני חושב שהקסם נעלם כשאנשים התחילו להשתמש במנועי קיטור," אומר ג'ימי). זהו אינו ספר נוסף המתאר קסמים ומאורעות מכושפים. נסביט יוצאת כאן במסע לחיפוש אחר קסם אמיתי. בתמציתו, זהו מחקר קטן ופיוטי שהסופרת עורכת על מהות הכישוף. מהו כישוף עבורנו? מדוע אנחנו זקוקים לו בחיינו? מה צריך לעשות כדי שיתגשם?

חוויה עמוקה של עונג

תרגום הספר היה עבורי חוויה עמוקה של עונג. מלאכת התרגום האיטית, המאפשרת למתרגם להתייחד עם כל משפט ולטעום בהתפעלות כל מילה, השיבה אותי לחוויית הקריאה בגיל הנעורים. המטרה ששמתי לעצמי היתה להעביר את הסיפור המענג ורב הדקויות של נסביט באופן קולח, שיתאים לקורא בן זמננו. עם זאת, לא היתה זו כוונתי לגרום לספר שראה אור לפני יותר ממאה שנה להישמע כאילו נכתב בימינו. אני אוהבת סממנים של תקופה ומקום בספרות. מסיבה זו, הילדים בספר אוכלים דמדמניות, ולא ענבים כמו בתרגום הקודם, שותים שיכר זנגביל ולא מים, וכשהם נשבעים למישהו, הם נותנים לו את מילת הכבוד שלהם, למרות שאני עצמי מעולם לא שמעתי במו אוזני מישהו שנותן את מילת הכבוד שלו. גם הגדרות החיות שהילדים פוסעים ביניהן אינן עשויות שיחים סתם, אלא שיחי טקסוס, כמו באנגליה הכפרית. אני מקווה שהקוראים בבגרותם, אם יזדמנו לאנגליה, יזכרו בשיחי הטקסוס שהכירו לראשונה בספרות, ויחושו שהגדרות האלו הן חלק מהם, ולא נוף זר, כפי ששייכים לנו כל הדברים שקראנו ואהבנו בצעירותנו.

ואסיים במילותיה של נסביט עצמה, המתארות טוב מכל את היופי הטמון בקו העדין שבין כישוף ומציאות. "ביום הגנים נראו כמו חלומות, אבל בלילה הם נראו כמו חזיונות העומדים להתגשם. בהולכו לא היה יכול לראות את כפות רגליו, אבל ראה את תנועת גבעולי העשב המטוללים שרגליו הניעו. מילאה אותו תחושה בלתי רגילה, שקשה כל כך לתאר אותה, ועם זאת היא כה מוחשית ובלתי נשכחת – התחושה שהוא נמצא בעולם אחר שכיסה והסתיר את העולם הרגיל והמוכר לו כפי ששטיח מכסה את הרצפה. הרצפה עדיין נמצאה שם, למטה, אבל רגליו דרכו על השטיח המכסה אותה, והשטיח הזה היה ספוג כשפים כפי שהטחב היה ספוג טל."