הקומדיה האנושית: האודיסיאה הארמנית של סרויאן

מאת אלינער ברקת

כשקראתי בפעם הראשונה את "הקומדיה האנושית" של ויליאם סרויאן (בתרגומו הנפלא של יצחק עברי), הייתי צעירה מאוד ותמימה מאוד. הספר ריגש אותי, נגע בי, הצחיק אותי, גרם לי להזיל דמעה, להתפעם ולהתמוסס. אהבת האדם, התמימות, טוב הלב הבלתי פוסק, הנתינה ללא תנאי, היכולת להמשיך לחיות גם בתוך סיטואציה קשה כמלחמה שמפילה קרבנות, ובכל זאת להאמין באדם – כל המרכיבים האלה שמאפיינים את הספר גרמו לי להתמכר לספר הזה. אהבתי את הספר מאוד, וקראתי בו שוב ושוב, עד שבסופו של דבר קניתיו לעצמי והוא ניצב אחר כבוד במדף ספרי הקלאסיקה האהובים שלי.

מאז חלפו לא מעט שנים, שבהן התבגרתי, הוספתי דעת ומכאוב, התפקחתי, ואת מקום הרגשנות תפסה הציניות. אחרי שקוראים ספרים כמו "פרנסואה ראש גזר" של ז'יל רנאר, שהוא היפוכו המוחלט של "הקומדיה האנושית", אי אפשר יותר להאמין בטוב לבם האינסופי של בני האדם. עולמו של הומר, גיבור הקומדיה האנושית נראה כמו אגדה הזויה מעולם בדיוני לאחר היכרות עם עולמו של פרנסואה ראש גזר, המציאותי, הציני, המפוקח והמכאיב. ואני מדברת פה רק על קריאת ספרים ואינני מזכירה כלל את העולם המציאותי של חיי היום יום, הרחוק מאוד מעולמו של הומר.

ובכל זאת, ולמרות הכל, כשיצא לא מכבר תרגום חדש לספר, בסדרה "הרפתקה" בהוצאת אוקיינוס ומודן, מיהרתי לאחוז בו בידי, אמנם מתוך חשש. פחדתי לראות עד כמה השתניתי אני והשתנה העולם שמסביבי.

ראשית חכמה, חסרו לי האיורים המקוריים. גירסה דינקותא חזקה היא, וכשגדלת ואהבת את הספר על איוריו, קשה להסתגל לאיורים החדשים, עם כל חינם ויופיים.

אבל התגברתי על המכשול הזה והסתערתי על הספר עצמו, כדי למצוא את נעוריי האבודים. ואכן, למרבה הפלא, למרות הגיל והעולם המשתנה – מצאתי אותם, את נעוריי. מצאתי אותם בהכרת תודה, בשמחה, בפליאה על הנס: הקסם הישן עובד שוב. העיירה איתקה, המשפחה היפה והאוהבת, כולם יפים וטובים, אפילו הגנב והשודד, הפושע לכאורה, יש לו צידוקים למעשיו וכמה מילות אהבה ממוססות אותו ומחזירות לו את האמון באדם. משפחת האדם- האדם באשר הוא, לא חשוב גילו, מעמדו, צבעו, יופיו, יכולותיו – אדם הוא אדם, והוא שופע אהבה. וכל זה בעולם שאיבד צלם אנוש, בתוך מלחמה אכזרית ומשבר כלכלי, בתוך משפחות שכולות ופושטות יד לעזרה, האופטימיות והאהבה שופעות כאן מכל דף, מכל מילה.

אבל, וזהו אבל גדול מאוד – מכיוון שאני כבר קוראת ספרים מתוך ביקורת ולא רק מתמוגגת כפי שהייתי בנעוריי – צצות ועולות כאן הרבה שאלות, תהיות והסתייגויות.

הקשר לאודיסיאה בולט כאן במיוחד ולא נעשה כל ניסיון להסתירו: איתקה, הומר (הומרוס), יוליסס (כך אודיסאוס באנגלית), הלן (הלנה מטרויה). אבל בניגוד לספרים או לסרטים שכבר נעשו על פי התבנית של האודיסיאה, על פניו אין כאן קשר של ממש בין הסאגה של האודיסיאה לבין הקומדיה האנושית. נכון שהשמות שאולים מהאודיסיאה, אבל המחפש בעלילה אזכור או רמז לסיפור מסע של אדם המחפש את ביתו, נודד בין מכשולים ותלאות ולבסוף מגיע הביתה, שבע נדודים ועייף, לא ימצא אותם. ונשאלת השאלה איזו מטרה משמש כאן הקישור לסאגת האודיסיאה.

 

ייתכן שהקשר הוא בתחושת הזרות, שהיא תחושה מרכזית שמאפיינת את גיבוריו של סרויאן ואליה נלווים מוטיבים הקשורים בנסיעה, במסע של חיפוש אחר שורשים, אחר בית, אחר מקורות האישיות והתרבות שמהם צומח הגיבור. אבל הדברים נרמזים בעדינות רבה, שמצריכה מחשבה עמוקה כדי לגלות אותם. ייתכן שהתשובה נעוצה כבר בפרק הראשון, שבו צופה הילד בן הארבע, יוליסס, ברכבת החולפת על פניו: " יוליסס נופף ידו גם לעבר הכושי, ואז קרה דבר מופלא ובלתי צפוי. האיש הזה, שחור ושונה מכל האחרים, נופף בידו ליוליסס בתשובה, כשהוא קורא בקול: 'אני שב הביתה, ילדי, שב למקום שאליו אני שייך'. הילד הקטן והכושי המשיכו לנופף איש לרעהו עד שהרכבת נעלמה מן העין. ואז הביט יוליסס סביבו. שם, מלוא כל העין, מוזר וטעון בדידות, השתרע העולם של חייו. העולם זרוע העשבים, השיכור, הנפלא, חסר השחר, אך היפה כל כך". כך, בכמה מלים, מסגיר סרויאן את סוד חייו: העולם הטעון בדידות, חסר השחר, אך היפה כל כך.

סרויאן עצמו גדל בתוך קהילה ארמנית קטנה שנמלטה מטורקיה בעקבות רצח העם הארמני שם, קהילה שהיתה מנודה בתחילה, זרה וחריגה, ועם זאת בעלת גאווה ואחדות פנימית חזקות. קהילה שהילכה במשך שנים על שביל דק שבין ייחודיות והשתייכות. הזרות התרבותית בוודאי חילחלה לתוך אישיותו ולכתיבתו.

בעייה נוספת שצצה אצלי במהלך קריאת הספר היא חוסר ההתאמה בין האהבה, האיכפתיות, התמימות וההתמסרות השופעים בספר, לבין הידוע לי על הסופר עצמו, שבחייו האישיים היה כנראה רחוק מאוד מהתכונות הנאצלות הללו. היום אני כבר לא ילדה, ואני גם קוראת קצת פרטים על הסופר. על פי התיאוריה שחידש בארת' (רולן בארת', מות המחבר, רסלינג, 1967) נהוג לומר שברגע שיצירה יצאה מתחת ידיו של סופר, יש להפריד בינה לבין הסופר ולהתייחס רק ליצירה עצמה. אבל קצת קשה להתעלם מהמחבר עצמו, בעיקר עם הצפת הידע הזמין באינטרנט.

ויליאם סרויאן, אחד הארמנים המפורסמים מאז ומעולם (ארמנים מפורסמים אחרים הם הזמרת שֶׁר, הזמר שרל אזנבור, הטניסאי אנדריי אגאסי והמלחין ארם חצ'טוריאן) נולד ב-1908, שלוש שנים לאחר שמשפחתו היגרה מן המולדת ורגע לפני השואה הארמנית. כשהיה בן שלוש מת אביו, ואמו שלחה אותו לבית יתומים. בן חמש ברח מבית היתומים, אך הוחזר לשם. כעבור כמה שנים חזר הביתה, למד, החל לכתוב (בהשראת טקסטים של אביו ובעידודו של מופאסאן, לדבריו) והצליח להשתלב ולהתקדם בחברת הטלגרף. ב-1943, שנת פרסומה של "הקומדיה האנושית", נישא לראשונה. לימים התגרש מאשתו, התחתן איתה שוב והתגרש ממנה שנית, נישא לאישה אחרת והתגרש ממנה בתוך זמן קצר. סרויאן נודע בחייו האישיים בתור איש מדנים, מסתכסך עם כל העולם, מתנכר לבניו, שתיין ומהמר  למרות המהמורות בחייו האישיים הפיק סרויאן תוצר ספרותי מרשים בהיקפו – כ-4,000 יצירות שונות – עד מותו מסרטן הערמונית כשהיה בן 72. חמישה ימים לפני מותו אמר: "כל אדם סופו למות, אבל אני האמנתי תמיד שבמקרה שלי אזכה להחרגה מהכלל הזה. מה יהיה עכשיו?" גופתו נשרפה ואפרו נקבר בשני אתרים: ירוואן שבארמניה ובית הקברות "אררט" בפרזנו, קליפורניה – העיר שבה נולד ומת. עצם העובדה שגם לאחר מותו לא ידעה נפשו מנוחה נכונה ואפרו נמצא בשני אתרים מעידה על היותו מעצם מהותו נווד נצחי, זר ומנוכר בעולם. כשיודעים את כל העובדות האלה תוך כדי קריאת הקומדיה האנושית עולה שאלה מתבקשת: איך ספרו שופע כל כך הרבה אופטימיות, תמימות, אהבה לזולת, אהבה לטבע, אהבה לעיר הולדתו, אהבה למולדתו האמריקאית – כשהוא עצמו חי חיים נוודות חסרי בית, חסרי אהבה והתעמת עם כל דבר שזז, כולל אשתו וילדיו.

 

עוד נקודה מעניינת היא שאלת ההגדרה הלאומית. זוהי שאלה שמעסיקה רבות את הארמנים. החזרה לדת, לאחר 70 שנות קומוניזם כפוי, אין בה די כדי לפתור את שאלת הזהות הלאומית הזועקת להגדרה. לצורך כך הקימה הממשלה ועדה רשמית, שתפקידה לנסות למצוא פתרון. הוועדה, מספר פרופ' לנדרוש חורשודיאן, שעמד בראשה, בחנה כיצד מוגדרת הזהות הלאומית אצל עמים שונים, ובמיוחד אצל עמים שההיסטוריה הארמנית קשורה בהם. "התחלנו עם התורכים והרוסים, כיוון שארמניה נלחצה משני צידיה על ידי אומות אלה. בהמשך בחנו גם את הזהות היהודית והישראלית, לא רק בגלל המיעוט היהודי בארמניה, אלא בעיקר בשל ההיסטוריה הדומה של שני העמים". חורשודיאן שקד על רבים מכתביהם של הרצל ושל ציונים אחרים, ולדבריו, למד מהם לא מעט. הזהות הלאומית, הוא אומר, היא בראש ובראשונה כלי לשימור עצמי של העם, יצר קדום שטמון באדם מראשית ימיו. "אם הלאומיות נועדה לשמר את העם", אומר חורשודיאן, "ברור שאדמה ומולדת הם ההמשך הטבעי לכך". ו"כיוון שרוב שטחיה של ארמניה ההיסטורית מצויים כיום בתחומי תורכיה, וארצנו מוקפת אויבים", הוא מסיק שאסור לארמניה לוותר על אף שעל מאדמתה או מהאדמות ה"משוחררות" של חבל קרבאך. נשמע מוכר?
בדומה מאוד לישראלים וליהודים, המוצאים בכל מקום את הגניוס היהודי, גם הארמנים דואגים לנכס לעצמם כל מי שהוא ממוצא ארמני, ויהיה מרוחק בדורות ובקילומטרים. אוֹטָרי מרבה לעסוק בנושא זה. בכל פעם שאני מזכירה שם של אישיות עולמית נודעת, לא חשוב באיזה תחום, קופץ אוֹטָרי ואומר: את יודעת שהוא ממוצא ארמני?… הרבה קירבת נפש אני מוצאת בינינו לבין העם הארמני.

במאמרו "היהודי בעולם (קרקס-תחתית)" כותב שועי רז:

במאי 1935, כשנה לאחר פרסומו הראשון, בשעה שהמתין בניו-יורק לצאת הפלגה לאירופה, אליה קנה כרטיס, כתב הסופר והמחזאי הארמני-אמריקאי, ויליאם סרוֹיַאן (1981-1908) במשך חמישה ימים, עד מועד צאתו לדרך, מחזה קצר ראשון, Subway Circus  (קרקס-תחתית), שאמנם ראה אור בשנת 1940, אבל לדברי מחברו דאז לא הועלה מאז חיבורו, עלי-במות. עם זאת, לדידו עשוי לשמש חומר משובח לתרגילי תיאטרון בבתי ספר למשחק.

סַרוֹיַאן כתב בבדיחות דעת,כי הסיבה היחידה שהובילה אותו לכתוב מחזה אז היתה ידיעה שהופיעה בניו-יורק-טיימס, הודעה משוללת יסוד,לפיו הוא מצוי בתהליך של כתיבת מחזה ראשון, מה שלא עלה על דעתו עד אז. על כל פנים, המחזה של סַרוֹיַאן הוא אוסף של תמונות נעות מחיי רציפי רכבות התחתית של ניו-יורק אז. בהן הוא משתדל להתמקד בדמויות השוליים. אותן דמויות החולפות עוברות על פני האנשים מבלי שהם מקדישים להם, לאישיותם ולגורלם מחשבה נוספת.

התמונה החמישית במחזה, היפה ביותר בעיניי, נקראת: The Jew in the World (היהודי בָּעולם). איני יודע האם התעורר סַרוֹיַאן להתבונן ביהודים אם משום שותפות גורל בין מיעוטים-מהגרים בניו-יורק או שמא בעקבות שמועות על חוקי  הגזע האנטי-יהודיים שנתקבלו בגרמניה ההיטלראית באותה שנה. ז'ן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), הסופר והמסאי, יהודי מצד אביו (כלומר לא-יהודי על פי ההלכה, שנשלח לאושוויץ על שום יהדותו כמה שנים אחר-כך) שחי אז באוסטריה, שטרם סופחה לגרמניה (האנשלוס אירע שלוש שנים אחר-כך) כתב בספרו מעבר לאשמה ולכפרה (תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000) כי ביום שבו שמע על אישרורם של החוקים האנטי-יהודיים הבין כי הוצא נגדו גזר דין מוות מעוכב. אפשר כי גם סַרוֹיַאן שעָמוֹ הארמני ידע ג'נוסייד רק כעשרים שנה לפני כן (מידי התורכים-העות'מאנים) אמנם התעורר מחמת החקיקה האנטי-יהודית באירופה (המחזה ראה אור בשנת 1940, אז כבר ידעו גם האמריקנים על היקף חוקי הגזע הנאציים). אבל הדעת-נותנת כי הקירבה והאחווה בין מהגרים קשי-יום, אף היא שיחקה פה תפקיד. כאשר היהודי דובר היידיש מגלם בסצנה הזאת,את המהגר ואת הפליט-הפוליטי בכל מקום בו יימצאוּ,ובכל זאת משמר גם את הסינגולאריוּת היהודית העיקשת וקדומת הימים.

יש קשר עתיק יומין ודמיון רב בין העם הארמני, אשר חלקו יושב על אדמתו וחלקו בגלות, לבין העם היהודי. על פי המסורות העממיות של הארמנים מוצאם ממסופוטמיה, שם השתתפו באופן פעיל בבניית מגדל בבל ואף שימשו כמתרגמים לאחר בלבול השפות. מסורות אחרות, ארמניות ויהודיות, רואות את הארמנים כצאצאיו של יפת בן נוח. במקורות שונים בתנ"ך, בחז"ל ובספרי היסטוריה מציינים את ארמניה כמקום בו התרחשו אירועים תנכיים והיסטוריים משמעותיים. "ארץ עוץ" של איוב מיוחסת לארמניה – התרגום הארמי מזהה את ארץ עוץ כ"ארץ ארמניאה" (איכה ד, כא, בארעא דעוץ, קרתא דמתבניא בארע ארמניאה). התרגום מייחס גם את 'הרמונה' שבפסוק "והשלכתנה ההרמונה נאום ה'" (עמוס ד, ג) לאזור בו חיו עשרת השבטים "מעבר להרי ארמניה". רש"י מייחס את הרמון ל"הרי החושך", המושג בו השתמשו יהודי ימי הביניים להרים הכספיים, שבמערב האמינו שהקיפו את ממלכת הח'זרים (אשר לעיתים קרובות נחשבו לעשרת השבטים) וכללו בתוכם את קווקז. גם הררי אררט, מקום מנוחתה של תיבת נוח, ממוקמים על פי המסורת בארמניה. עד היום תושבי המקום יודעים על היות ארמניה מקומם של הרי אררט התנכיים ויש להם קרבה והזדהות רבה עם דמותו של נח המופיעה גם בפסלים רבים בעיר הבירה.

ארמניה גם לא נפקדת מהתלמוד ושמו של רבי יעקב הארמני מופיע בתלמוד הירושלמי (תלמוד ירושלמי, גיטין ו, ז, מ"ח ע"ב). ככל הנראה שכן מקורו היה בארמניה. סיפורים מימי הביניים מתארים את ארמניה כמקומם של "היהודים החופשיים". משכילים יהודיים מתחילת המאה השנייה האמינו שעשרת השבטים האבודים נמצאים בארמניה. ארמניה גם נקראת לפעמים עמלק במקורות מסוימים ויהודים קוראים לארמנים עמלקים לעיתים קרובות.

פעמים רבות נעשה ניסיון להשוות בין היהודים לבין הארמנים. נדמה שלמרות השוני הקיים בין העמים והתרבויות ניתן למצוא קווי דמיון בין שני העמים. הארמנים והיהודים עברו התנסויות קשות של גלות, של השמדה המונית ושל תחייה לאומית עם עצמאות מתחדשת, כנגד כל הסיכויים. התפוצה הארמנית היא המקבילה ההיסטורית הקרובה ביותר לתפוצה היהודית. התפוצה הארמנית מפוזרת במדינות רבות בעולם ועדיין מזדהה עם ההיסטוריה שלה. שני העמים סבלו מאיבוד מדינה ועברו תהליך גלות, הם עברו מסלולי נדידה דומים, אימצו מקצועות זהים, קיבלו זכויות מיוחדות דומות והקימו ארגונים קהילתיים. הם גם עמדו בפני בעיות זהות של התבוללות, הישרדות והאשמות נגד עם מפורד. באוקראינה, הן היהודים והן הארמנים הואשמו בכך שהרסו את מקור המחייה של סוחרים ואומנים מקומיים בשל הסולידאריות שהפגינו מול המתחרים.

הארמנים הם נוצרים אורתודוכסים, ונחשבים לבעלי מסורת נוצרית עתיקה במיוחד. לכאורה אין כל קשר ושייכות לדת היהודית, אולם הנוצרים הארמנים דומים לנוצרים הראשונים ולנצרות בתחילת דרכה. הארמנים נחשבים לעם הראשון בהיסטוריה שהתנצר באופן מוחלט, ולכנסייה הארמנית יש חזקה וקפלה משלה בכנסיית הקבר בירושלים. הם אימצו את הנצרות האורתודוכסית בגרסה עממית במאה השלישית ויש להניח שמנהגים או השפעות יהודיות השתמרו אצלם. לפי דבריהם של אנשי דת במקום, הם שומרים עד היום על מעמד של "כהנא", כוהנים, ומקריבים לפני הפסחא שלהם קורבן פסח. עד תקופה מאוחרת (תקופת אלכסנדריה) לא היו צלבים בכנסיות.

מעניין לציין גם את הדמיון הרב הקיים בין השפות. עד תקופות מאוחרות חלקים נרחבים מהתושבים דיברו ארמית ועד היום אחוז משמעותי מהשפה הארמנית מבוסס על מילים ארמיות. מילים כמו שוקא (שוק) או חנות, נאמרים בארמנית כמו בארמית עד היום.

אולם, יותר מכל, השואה שחוו שני העמים במאה ה-20 מעמידה אותם על במת ההיסטוריה עם גורל משותף.

סרויאן הוא ארמני-אמריקני מוצרי, לכן גם נקודת הראות הנוצרית אינה נעדרת מספרו. כריס (כריסטוס =המשיח =ישו) הוא הגואל את יוליסס הקטן מהמלכודת שנלכד בה. המשפחה מתפללת ומבקרת בכנסייה ובכנסייה רואה יוליסס בחזונו את אותו כריס שהצילו הולך על פני המים.

הספר לכאורה מיועד לנוער אבל התכנים שלו מורכבים ורציניים. יש בו מכל טוב: ״הנושאים הגדולים״ – התבגרות, מלחמה, אהבה, מוות – ולצד אלה יש בו "נושאים קטנים" מחיי היום יום, ולא נשכח, המון הומור. אחד הקטעים הכי מצחיקים שקראתי אי פעם הוא הפרק שבו הומר נושא נאום בכיתה על תולדות האף האנושי. כל זה בניצוחה של המורה הכי מופלאה בעולם – מיס היקס.

מה עוד לא נאמר על הספר המופלא והנאיבי כאחד – שהוא מכמיר לב מצד אחד, ומעורר קצת דחייה בגלל הדביקות היתרה שבו; שהוא קסום מופלא ואופטימי וטוב לב מצד אחד, ומעורר קצת התנגדות בגלל הנאיביות והאשלייה והעולם הוורוד שהוא מצייר. האמנם כל בני האדם הם כאלה טובים כפי שמתאר אותם סרויאן? האמנם הוא עצמו היה כזה טוב לב? האם כולנו אוהבים האחד את השני ולבנו רחב, ואנחנו מגישים את הלחי השנייה על פי מצוות ישו כריסטוס אדוננו? או אולי כל זה בלון ורוד שאינו מתאים לא לעולם כפי שהכיר אותו סרויאן ובוודאי לא לעולם של ימינו.

ומכל מקום, כך או כך, אני שמחה שקראתי אותו ואני חושבת שלא כדאי להחמיצו.

קרדיטים:

הרב אליהו בירנבוים, מתוך המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

שועי רז / פרא אדם חושב