הרשת של שרלוט: חיים ומוות בחוות החיות

מאת רנה ורבין

שברונות הלב הראשונים שלי התרחשו כולם, למרבה מזלי, כילדה, בעולמות השירה והסיפורת. "חמש שנים על מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" היו רק הקדמה קלה, הכשרה לבבית, להתמודדות הרגשית המורכבת שהביאה איתה הקריאה בסיפורם של וילבר ושרלוט, שאז נקרא "חוות הקסמים" (בתרגומה של זהר שביט). באותה מידה שבה נשביתי בקסם הסיפור, צחקתי והתענגתי במהלך הקריאה, כך התאכזבתי ובכיתי כששרלוט מתה. אני חושבת שהתעצבתי על ההכרח להיפרד מהעכבישה החכמה והנדיבה הזאת אפילו יותר מכפי שווילבר התאבל עליה. אמנם, תמיד היה אפשר להתחיל לקרוא שוב את הסיפור מהתחלה – וכך עשיתי, פעמים רבות במשך השנים – אבל בכל פעם מחדש הוטרדתי עמוקות מחוסר ההוגנות היסודי. למה שרלוט מוכרחה למות?
היו פעמים שבהן קראתי את כל הספר אבל נמנעתי מהסוף, ובכל פעם שקראתי כך, ידעתי בתוך תוכי שאני מתדרדרת לרמתו של טמפלטון העכברוש, שזולל היום בלי לחשוב על המחר, רודף תמיד אחרי תענוגות ומסרב להכיר בעובדות החיים, גם כשהן מתפוצצות לו בפרצוף כמו ביצה סרוחה.
באותן שנות ילדותי כקוראת צעירה לא הייתי לגמרי מודעת לנוכחותו של הסופר. כלומר, ידעתי שספרים נכתבו על ידי מישהו ולא נבראו פשוט מעצמם, אבל דמות הסופר היטשטשה ברקע הסיפור , ואפילו לא עלה על דעתי לבוא אליו בתלונות. בקושי שמתי לב לשם א"ב וייט שכתוב על הכריכה, וכמובן לא הבחנתי בכלל בשמה של המתרגמת, מעולם לא שאלתי את עצמי מדוע החליט הסופר לסיים את הסיפור שלו כך ולא אחרת, ואיך זה שבעולם הסיפורי שלו חשוב מאד להציל את החזיר ממוות, אבל זה בסדר להיפרד לנצח מהעכבישה. בילדותי קיבלתי תמיד את הסיפור, כל סיפור, כדבר מוגמר, שבו כל ארוע מתרחש משום שהוא מוכרח להתרחש ולא מפני שמישהו החליט לספר אותו באופן כזה או אחר.
רק כאשר חזרתי אל הסיפור כקוראת מבוגרת, למעשה כמתרגמת של הספר בהוצאתו הנוכחית, הבחנתי בכך שבעולם השרירותי של וילבר ושל שרלוט בכל זאת ישנם חוקים הוגנים, לפחות במידה מסוימת. כל המאמצים מושקעים כדי להציל את החזיר ממוות מוקדם, אבל שרלוט מתה בעיתה, כאשר הגיע זמנה הטבעי למות. זה אולי נראה לא הוגן , אבל אלו הם חוקי הטבע. ברוח דומה של השלמה עם טבע הדברים, ועם טבעם של אנשים, חיות וילדים, הסופר מספר את הסיפור כולו. לפעמים זה מצחיק אותנו, לפעמים מעציב ולפעמים מורט עצבים – למשל כשאייברי, האח השובב של פרן, מתעקש לטלטל את הצפרדע המסכנה שמצא ודחף לכיס שלו במשך אחר צהריים שלם של התנדנדות על החבל באסם.
העולם הכפרי שמתואר בספר הוא לא עולם מושלם, ולא כולם מתנהגים בו בדיוק כפי שראוי או נכון להתנהג, כמו בחיים. לא מעט מהאנשים שמגיעים לחזות בפלא הרשת של שרלוט הם תמימים עד כדי טיפשות, לא מעט מהחיות בחווה הן אנוכיות ומרוכזות בעצמן, אבל יש בעולם הזה אפשרות לחברות יוצאת מן הכלל, לפעמים גדלות רוח של ממש, והקסם שבו נטווה מרגעים רבים של חסד.