טרזן בן הקופים: להתנדנד כמו ילד בין הענפים
אִמי היא שהכירה לי את "טרזן", שהיה גם אחד מספרי עלומיה האהובים. הייתי בן שמונה או תשע, ובאותה תקופה בלעתי כל מילה כתובה שהונחה למול עיני, וגם את אלו שהוצפנו במדפים נסתרים. נחשפתי לתכנים בלתי-ראויים, כפי שנהוג להגיד היום, ומובן שרק הרווחתי מכל העסק.
כמרבית הקוראים, התלהבתי אף אני מהרגע שבו מגלה טרזן הנער את הספרים בבקתת הוריו, שאז מצטיירות האותיות בעיניו כחרקים (במקור לא כתוב "חיפושיות", כמו שנוהגים חובבי טרזן לסבור בטעות). כאוהב ספר צעיר, שכבר אז ידע שיעסוק כל חייו במילים, הזדהיתי עם התפעמותו הזדהות גמורה.
ובכלל, המקרה הנועז של העולל שגדל בקרב שבט קופים, עד שלבסוף היה למלך ומושל עליהם, תמיד הצית את דמיוני. כילד שובב שהשתדל לטפס על כל עץ באזור, ניסיתי כמותו להשתלשל מענף לענף, תוך שאני זועק ומצווח כשימפנז, ופעם אחת כמעט והצלחתי אפילו להגיע לענף השני. דמיינתי שכמותו אני רוכב על טאנטור הפיל, אורב בצמרות לסאבור הלביאה ונלחם בפראים צמאי הדם.
כשהסתבר לי שיש עוד תשעה ספרי המשך – מיהרתי וקראתי את כולם בשקיקה. למען האמת, הספר האחרון כבר פחות הרשים אותי; אולי כבר הבנתי את העיקרון, ואולי היה זה גילי המופלג, אחת-עשרה או שתים-עשרה.
ועדיין זכרתי לו, לטרזן, חסד נעורים.
מובן, אפוא, שכשנתבקשתי לבחור ולתרגם ספר מנעורי, היה "טרזן" מועמד מיידי וטבעי. בלב עולץ צללתי אליו שוב, מצפה לפגוש שם לא רק את הגיבור ואת חבריו החייתיים – אלא גם את עצמי, הילד שקרא עליהם כשעוד היה תמים, ולא ידע על העולם הרבה יותר משידע עליו טרזן הפרא.
בין השאר רציתי להבין מה שילהב אותי כל-כך בספר, שהרי עם צאתו בראשית המאה העשרים הוא זכה דווקא לביקורות צוננות, ונאמר עליו שהוא מנוסח בסרבול ומשופע ביוהרה. ובכל-זאת, הוא הצליח לכבוש בסערה את לבבות רבבות קוראיו, ובהם אף אני.
כעת הבנתי היטב את הביקורת. השפה אכן מתישה לפרקים, ולא פעם נדמה שהמחבר התעקש לכתוב את המשפט הפשוט ביותר בדרך הארוכה מכל. בתחילת עבודת התרגום ממש חשכו עיני, אך עד מהרה עלה בידי להבין את המנגנון המסבך של בארוז (היום ודאי יקראו לזה הפרעת-משהו), להתיר את הפלונטרים הניסוחיים שלו במקרה הצורך (לעיתים נלווה להם דווקא חן רב), ולנכש את הָכְפלות המידע (טאוטולוגיות), שנפוצות אצלו מאוד, כך שהטקסט יספר מה שעליו לספר בפעם אחת ויחידה.
על עבודת המתרגם נהוג להגיד מיני דברים, שחלקם כבר הפך לקלישאות מרוטות. אומרים שהיא הרקה מכלי לכלי, ושהיא כתיבה-מחדש של הספר בשפה אחרת, ושמעתי פעם גם את ההגדרה החביבה של המתרגם כ"סופר פונדקאי". אך בתוך כתיבת דברים אלה, אני מזהה לפתע שלא אחת עבודת המתרגם היא להבין מה רצה הסופר לכתוב, ולא לגמרי הצליח, ואז לכתוב זאת במקומו, בזהירות…
ומובן שיותר מכל חיכיתי לרגע שבו יגיד טרזן לג'יין את המשפט המפורסם: "Me Tarzan, you Jane" ("אני טרזן, את ג'יין") – שנתקבע אף הוא בתודעה הקולקטיבית. מה רבה היתה הפתעתי כשהסתבר לי שהוא כלל לא מופיע בספר. זו בדיחה שזרק השחקן ג'וני וייסמילר, הטרזן הקולנועי, בהפסקות שבין הצילומים, לשחקנית האירית מורין או'סאליבן, מי שגילמה לצידו את ג'יין.
הבנתי גם מדוע הספר קסם לי כל-כך: הרעיון המרכזי שבו כה נהדר, עד שלמחברו לא נותרה כמעט ברירה אלא לכתוב אותו בצורה מרתקת. למעשה, הוא יצר מפגש פסגה קיצוני בין הניגודים שמעסיקים כל אדם מערבי: התרבות מעומתת כאן עם הפראות, הקידמה עם הקדמוניות, האציל עם הבהמי, ויותר מכל: האופל שמפעם בכל לב-אנוש מעומת עם התבונה שמסייעת לאדם לשרוד. אך כל המילים הגבוהות הללו לא השכיחו מבארוז את ההבנה העמוקה שילד – כל ילד – הוא לפני הכול קוף.
טרזן לא נשאר קוף, אלא הופך לאל-אדם, פרא-אציל, שרירן עז מארי וקל מנשר. תבונתו מספקת לו יתרון ברור על שכניו ומאפשרת לו למשול בהם – כשם שתבונת האדם מאפשרת לו למשול ביצריו החייתיים. ואולם בו-זמנית, מבדילה אותו תבונתו של טרזן מהחיות, ואפילו מבודדת אותו מהן – ממש כשם ששכלו של אדם מאלץ אותו למשול בהנאותיו ובסיפוקיו, ובמקרים קיצוניים עלול גם לגזור עליו סגפנות ובדידות.
המפגש של טרזן עם האותיות, אם כן, הוא לא רק מפגש הפרא עם התרבות, אלא גם התנגשותם הטעונה, המרתקת והמשעשעת כאחד, של שני הקטבים המנוגדים שביניהם נפרשת עלילת הספר – ואולי אף עלילת האנושות כולה.
"טרזן" הוא ספר חכם מאוד, גיליתי במהלך תרגומו. ערמומי מאוד. הייתי מהמר אפילו ש"טרזן" הוא ספר חכם מכפי שהתכוון בארוז לכתוב, אילולא שבתי ונתקלתי בתפישֹות ליברליות להפליא, שוודאי היו מהפכניות בעת הפרסום. ראשית, בארוז מתגלה כאן כפמיניסט לא קטן: כשגורילה תוקפת את הוריו של טרזן, דווקא האם אליס יורה בה. הפמיניזם מאפיין גם את הדמות הנשית השנייה בסיפור – הקופה המאמצת קאלה, שמכתיבה לקרצ'אק, המנהיג הרצחני של הלהקה, תנאים שלא היו מביישים אף אם חד-הורית.
וכמובן, שב הפמיניזם החדשני ומתגלה גם בדמות הנשית העיקרית, ג'יין. בפרק עשרים היא זו שנושקת לגיבורנו לראשונה, ואף אומרת לו שהיא אוהבת אותו (מבלי שהוא יבין את דבריה). לקראת הסוף היא מוכיחה את המחזר שלה, קאנלר, בנאום חוצב-להבות, על שהוא קונה אותה בכסף. בזמנים ההם היו כל אלה מעשים שלא תעשה נערה, שהיתה אמורה להיות "צייתנית" ו"מהוגנת". ובכלל, הנשים שומרות לאורך הספר כולו על קור-רוח מעורר הערצה, על חוש הומור, על דעתנות נחושה ועל תושייה מרשימה.
ההומור יצוק בנדיבות גם בדמויותיהם של הפרופסור פורטר המפוזר, עוזרו החיישן פילאנדר ואיזמרלדה, המשרתת ההיסטרית, שממציאה ביטויים כה משובבי-נפש, עד שאלה ממש תירגמו את עצמם (למשל gorilephants, צירוף של גורילות ופילים, שהפך באופן טבעי ל"גוֹרְפּילות"). בפרק שלוש-עשרה שב ההומור וחובר לפמיניזם, כשג'יין קובעת שהדרך היחידה להציל את אביה מסַכָנה היא "לכבול אותו לעץ".
מפתיע לגלות כאן גם מודעות הומאנית-אקולוגית שמקדימה את זמנה, ובכלל חוש צדק מפותח להלל. בפרק עשר מציין בארוז שהאדם הוא "היצור היחידי שהורג בלי הצדקה, אך ורק בגלל התאווה להסב סבל ומוות". הספר פורסם מעט טרם מלחמת העולם הראשונה, ומקץ מאה עקובה מדם. חיי אדם היו זולים, וודאי שאיש לא שמע על איכות הסביבה ועל זכויות יסוד. בארוז מבין את הרוע שגלום בציד לשם שעשוע ובשעבודם של בני-אדם, ומגנה את שניהם ללא כחל וסרק.
היתה זו תקופה קשוחה והגברים היו קשוחים, אבל בארוז לא פחד להגיד שגם גברים פוחדים בלילה. בפרק עשרים וארבע מודה קלייטון שקולות היער הליליים גורמים לשיער שעל ראשו לסמור, ומוסיף בגילוי-לב: "אני משער שאני צריך לחוש בושה על שאני מודה בכך, אבל זו האמת". מייד אחריו מתוודה גם הסגן הצרפתי שארפנטייה, שהוא לא אדם אמיץ. והלא זה אומץ אמיתי.
כנות זו באה בפרק האחרון לשיא ליברלי, ודווקא בענייני זוגיות: ג'יין מתלבטת אם להינשא לטרזן, ותוהה אם לא נמשכה אליו רק בשל פראותו. "התרגשות לא תמיד תהיה נוכחת ביחסיהם," היא מהרהרת, "ועוצמתו של המגע הגופני תפחת בסופו של דבר ותקהה, בגלל שיכירו זה את זה וישתעממו".
זו אינה תובנה מהסוג שיועצים חינוכיים ישושו לשתף בה ילדים: שגם משחקיהם של המבוגרים נמאסים עליהם, ולפעמים גם חבריהם – וגם אהוביהם ואהובותיהם. אני סבור שבארוז סירב להתייחס לקוראיו כאל ילדים שיש לגונן עליהם מפני כל פיסת מציאות, והחליט לגלות להם מעט מן האמת האדירה והכבדה, שהמבוגרים מנסים לשווא להסתיר מאחורי גבם הצר והכפוף.
וכך, יותר מש"טרזן" הוא ספר לנערים ונערות, הוא ספר שמציע את תרומתו הצנועה בהפיכתם למבוגרים שנכונים לקראת חייהם. הוא מלמד על יצרים ואיפוק, על פראות ועל תרבות, על מוסר ועל מוות, על תושייה ועצמאות – ועושה כל זאת בכנות שאפשר לתאר אותה במילה שכאן אולי תהיה אירונית: טבעית.
ואפשר שבכלל אהבתי את "טרזן" כל-כך, משום שבסופו של דבר הייתי בעצמי קצת פרא-אדם. מזל גדול שזה מאחורי.
פחות או יותר.