ילדי המים: נוף אנגלי ירוק והרבה קסם
ראשית, וידוי קטן (אחרי הכל, מחבר הספר היה כומר): את ילדי המים קראתי ממש כמוכם, כילד יבשה, אבל זה היה מזמן, וכשבחרתי לתרגם את הספר זכרתי בעיקר את סרט הקולנוע המבוסס עליו. הסרט היה חביב עליי מאוד, ובו שני דברים חשובים וטובים הנמצאים כמובן גם בספר: אנגליה וקסם.
אני אוהב את אנגליה. לעיתים נדמה ששם התחיל הכל. שם היו מלכים וארמונות, לחשים וחרבות, טירות ומכשפים, שם חבויות טבעות פלא וניצבים ארונות בגדים קסומים, שם עפות אומנות ילדים בעזרת מטריה ומצב רוח טוב, שם מזמרים הוביטים וילדי מים בין הגבעות ובנחלים. צ'רלס קינגסלי שכתב את ילדי המים בשנת 1863 אהב את אנגליה שנים רבות לפני, והספר הוא שיר הלל לנופיה העשירים, המאושרים, הפרועים אך עם זאת הפשוטים כל כך – גדרות צמחי טקסוס צפופות וירוקות ולצידן בתי אבן וארובות על גגות עשויים אבני ציפחה אפורות ובוהקות. עיר וכפר ונחל ושביל מתפתל בין הגבעות.
הקרקע באנגליה פורייה במיוחד בהצמחת סיפורי אגדה. אולי זה מזג האוויר הגשום, המאלץ ילדים חכמים להישאר בבית ולשחק בעליית הגג, הגורם להם להביט בטיפות הגולשות-זולגות על החלון ולהשתוקק לטבעות פלא, ארונות בגדים קסומים, אומנות מעופפות, הוביטים או ילדי מים, ולהישבע שכשיגדלו – יכתבו.
יש ספרים המספרים סיפור הנמצא – אולי אפילו כלוא – בין גבולות המציאות אותה אנו והורינו מכירים. ויש ספרים אחרים, אולי אמיצים יותר ואולי חופשיים יותר, שבהם נחצה הקו המפריד בין מה שיש ובין מה שיכל אולי להיות. ספרים – כמו זה – בהם האמיתי נמס במעמקי הדמיון עד שלא ניתן להפריד ביניהם. ספרים שחיזקו אצלי את הרצון לנסות ולכתוב יום אחד סיפורים בעצמי.
לפני שניגשתי לתרגום קראתי את הספר שוב ודאגתי במקצת (זה קורה לי לפעמים). המים הם יסוד חשוב בדת הנוצרית, וטקס ההטבלה הוא אחד המרכזיים בה. כשטום טובל בנחל והופך לילד מים, חששתי שקינגסלי יחזור להיות כומר וישכח שרצה להיות סופר. תוך כדי העבודה התבדו כל חששותי (גם זה קורה לי לפעמים). קינגסלי התגלה לי כמספר חכם, רגיש ומצחיק, המצליח לעסוק בנושאים חשובים לא רק אז, בתקופה הוויקטוריאנית בה נכתב הספר, אלא גם היום – ילדים הנאלצים לעבוד בתנאים קשים, מקומו של המדע והשלכותיו על הטבע ועל הסביבה, סיכוייה של האהבה בין אלי העשירה לטום העני. והכול במסווה של סיפור פיות שלדבריו – "אין להאמין לאף מילה ממנו, גם אם כולו נכון."
קינגסלי הוא מספר מתוחכם, הכותב בשני קולות. האחד תזזיתי ותוקפני, האחר פיוטי וקסום.
לעיתים הוא עוסק בעניינים שעבר זמנם ומחלק ציונים לאירים (נכשל), לוולשים (מספיק בקושי) ולסקוטים (כמעט טוב מאוד), ובמקרים אחרים נדמה שקרא את העיתון של אתמול כשהוא מציק לאמריקאים, למשל, המגיעים "מארץ שבה כל הילדים אמורים להיות טובים ממש כמו הנשיא". את תומכי תורת האבולוציה של דארווין, המאמינים שמוצא האדם מהקוף, הוא מטיח במתנגדיה ולהיפך, ולועג גם לאנשי מדע כפרופסור שִׂימוֹתָמְבְּפוֹרְמָלִין (put-them-all-in-spirits) הידידותיים לסביבה רק כל עוד הסביבה ידידותית כלפיהם והשוכחים ש-"מן הראוי לבדוק מה יש ולא להחליט מה אין."
מנגד, קינגסלי מוביל אותנו בשקט ובשלווה אל שוקת הנחל ובה המים הזכים, ואולי אפילו מצליח לגרום לנו לשתות. אהדתי נתונה לכל מי שכותב "והתמונה כל כך יפה, עד שהיא מוכרחה להיות אמיתית." ולכל מי שמבין ש- "אם הסיפור אינו נראה לכם, היכנסו לכיתות ושננו את לוח הכפל, ונראה אם תיהנו מזה יותר. חלקכם יעדיף את לוח הכפל, אני בטוח. אבל עדיף לנו כך. דרושים כל מיני סוגים של אנשים, כך אומרים, כדי לקיים את העולם."
מלאכת התרגום היתה חדשה לי – מהנה ולא תמיד קלה. צריך ללמוד כיצד להפסיק להתבונן בטביעות רגליו של המחבר שאחריו אתה הולך, ולהתחיל להסתכל סביב וליהנות מהנוף. הטבע בספרו של קינגסלי עולה על גדותיו (אנגליה!) על שלל דגיגוניו, ציפוריו וזני שיחי האברש, שלעיתים לא זכו להתייחסות מתאימה בשפה העברית. כמו כן, קינגסלי השתמש בשמות מוזרים אך בעלי משמעות עבור הדמויות והמקומות בדרכו של טום לקצה-השני-של-שומקום. אני מרוצה במיוחד מחידוש שמה של גברת עֵינְהַסְּעָרָה (Mother Carey במקור ו-'אמא עין צופיה' בתרגומים מוקדמים יותר) שלפי אמונתם של ספנים בריטיים רבים באותה תקופה, היתה ברייה על-טבעית האחראית – עד כמה שניתן, על מזגו ההפכפך של הים.
אסיים במשפט אחד המופיע בפרק האחרון, אותו ניתן לפרש בדרכים רבות. לי הוא מזכיר שהזמן חולף במהירות ושאם נרצה מאוד בדבר מה, ונתאמץ להשיגו, יגיע רגע אחד, נפלא ומלא קסם שבו נצליח. זהו משפט יפה עד כדי כך שהוא מוכרח להיות אמיתי: "וביד אחת קשרה צעיף על עיניו, ובאחרת התירה אותו."
תודה מיוחדת מגיעה לליבי דאון שתירגמה בכישרון רב את השירים המשובצים בין הדפים.
אני מקווה שתיהנו מקריאת הספר לפחות כפי שנהניתי אני לתרגם אותו.