מבעד לראי: איך מתרגמים את הבלתי-תרגים?

מאת עטרה אופק

באחרית הדבר ל"הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות" בתרגומי – הספר שקדם לזה שאתם מחזיקים כעת – כבר סיפרתי איך גדלתי בבית שקירותיו מכוסים מדפים-מדפים של ספרי ילדים, עם אבא שחקר וקרא, כתב וערך ותרגם ספרי ילדים, בעיקר ספרי מופת (ואמא שוחרת ספרות וסופרת מחוננת בזכות עצמה), ואיך קראתי את כל אותם ספרים נפלאים, עד אחד. או כך, לכל הפחות, רציתי להאמין.

כשאבי, אוריאל אופק ז"ל, תרגם את שני ספרי "אליס" של לואיס קרול, שראו אור בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, כבר היתה לי משפחה משלי ולא גרתי בבית הוריי, אבל זכורות לי במעומעם שיחותינו סביב עבודתו על הראשון שבהם, שהכרתי כילדה גם במקור האנגלי. כשיצא הספר, מעט לאחר מותו, קראתי אותו בעונג רב והתפעלתי מניסוחיו ומפתרונותיו של אבי לאתגרים המתוחכמים שקרול מציב למתרגמיו. אבל רק כשהוזמנתי לתרגם אותו בעצמי (כעבור כמעט 30 שנה) קלטתי לפתע בזעזוע שאת ספר ההמשך, על הרפתקאותיה של אליס בארץ המראה, אינני מכירה כלל.
כן, הספר הזה פשוט חמק לי מתחת לרדאר. מעולם לא טרחתי לקרוא אותו, לא במקור ואפילו לא בתרגום של אבי. חור בהשכלה, בושה וכלימה, באמת. מזל שהוזמנתי לתרגם אותו, אחרת מי יודע אם הייתי זוכה להיכרות אינטימית כל כך (עונג השמור למתרגמים בלבד) עם הטקסט המופתי הזה – שהוא יפה בעיניי לא פחות, ובעצם הרבה יותר, מהראשון.

בתי הבכורה יעל, שוחרת ספרות רצינית ומעמיקה ממני בהרבה, קראה את שני הספרים יותר מפעם אחת, בעיקר בתרגומו של סבא שלה, מכירה את השירים בשפת המקור, ואת Jabberwocky היא יודעת בעל פה, באנגלית ובעברית. "ג'ברווקי" היה גם האתגר שהכי הפחיד אותי בבואי לתרגם את הספר השני, כי תרגומי קודמיי כה מבריקים בעיניי, שחששתי שלעולם לא אתקרב לרמתם. לכן, כשקיבלתי על עצמי את מלאכת התרגום, שמחתי שיש לי מומחית כמוה בהישג יד כדי לצלוח את שיר הג'יבריש הפרוע הזה: ואמנם, בתי שפעה עצות חכמות ופתרונות מבריקים לאורך כל הדרך, ואני לא בטוחה שהייתי מצליחה להתגבר על "חנטרושי" (הברקה שלה!) ללא עידודה. תודות רבות גם למו"לים שלי אסף ברקת וחגי ברקת, שהציעו אף הם פתרונות מצוינים לכמה מהמעקשים התרגומיים, ולידידי דוד צמיר-גל בן ה-16, שמתרגם את לואיס קרול להנאתו ותרם לי כמה הצעות נחמדות ביותר ב"סוס הים והנגר".

בניגוד להיסוס שבו ניגשתי לתרגם מחדש את "אליס" הראשון, מחשש להיכנס לנעליו הגדולות של אבי ולדחוק את תרגומו היפה ממדף הספרים, הפעם היססתי הרבה פחות. נכון, העברית של אבי נותרה רעננה וקולחת מקץ עשרות שנים גם בספר זה, שלא לדבר על תרגומה המבריק של רנה ליטוין לגרסה המוערת; אבל שוחרי ספרות רבים מדי אינם מכירים את "מבעד לראי", או פספסו אותו מבלי דעת כמוני, כך שתרגום חדש יחזיר אותו מן הסתם למודעות, וטוב שכך.

לעומת "אליס" הראשון, שנכתב ספונטנית וכולו שיר הלל אוהב לתום הילדות, הספר השני מתוחכם יותר, בוגר יותר ותמים פחות. קרול כתב אותו שנים אחדות לאחר שיחסיו עם אליס בת ה-11 ומשפחתה נותקו בפתאומיות (רמז לכך מופיע בשיר ההקדמה רווי הצער והגעגוע – "זיו פנייך מזמן לא זכיתי לשזוף", "זוהר קיץ שגז ואיננו"), ובמשך זמן רב יותר מקודמו. ואמנם, הוא בנוי בצורה מתוכננת יותר, אם כי החוקים שיצר קרול לעולם הראי שלו אינם עקביים במיוחד.
מאמרים ומחקרים רבים נכתבו על המבנה המיוחד של העלילה, המתקדמת בהתאם לחוקי משחק השחמט, ועל דמותו של קרול כפי שהיא משתקפת בכמה מהדמויות שאליס פוגשת – ובייחוד בדמותו של הפרש הלבן, שהוא היחיד מכל הדמויות שבאמת מנסה לעזור לילדה. לכן לא אכביר כאן מלים. אומר רק שמכל הדמויות בספר, האהובה עלי ביותר היא זו של המפטי-דמפטי.

לסיום ארשה לעצמי לאבחן שלמרות מרירותו של קרול על אובדן הקשר עם אליס, מרירות הניכרת גם בשיר הסיום העגום, היא לא פגמה לדעתי באהבתו העזה לגיבורת הספר ולתום הילדות שלה, המתואר כאן ברוך אינסופי ("כאן בא הטלטול הקטן והאהוב של הראש", "ואז הופשלו השרוולים הקטנים בזהירות, והזרועות הקטנות נטבלו במים עד למרפקים") – אותה פליאה מוקסמת מיצור תמים ומתוק כפי שהיתה בעיניו אליס הקטנה, והיא בעיניי מקור הקסם הנצחי של ספר זה ושל קודמו.