ממלכת טרביתיה: יצירה ספרותית בצל הטרגדיה

מאת אלאונורה לב

הייתי מהילדוֹת האלה שקוראות כל הזמן – בבית-הספר, גם בהפסקות במקום לשחק קלאס וגם בשיעורים במקום להקשיב למורה, בבית, במקום להכין שיעורי-בית, וגם בלילה, מתחת לשמיכה, עם פנס, למרות שאמא אסרה והזהירה אותי שוב ושוב שיתקלקלו לי העיניים. הייתי קוראת אפילו על  העצים – מטפסת עם ספר על עץ גבוה, מוצאת לי ענף מוצק ונוח לישיבה, ומעבירה שעות של אושר בבדידות ובחופש ששם למעלה, ברוח הקלה ובציוצי הציפורים ובהפלגות דמיון מרהיבות.

קראתי הכל, סיפורי הרפתקאות ובלשים, סיפורים על אירועים היסטוריים, סיפורי מלחמה ועלילות פיראטים, סיפורי מסע וטבע, סיפורים מציאותיים "מהחיים" ואגדות על פיות ועל גמדים. והכי אהבתי סיפורים על ילדות מרדניות, שלא נשמעות למי שמנסה לאלף אותן להיות נשים קטנות ומנומסות, צייתניות ונטולות דמיון.

אילו הייתי פוגשת אז את לזלי ברק, הממציאה, המייסדת והמלכה של 'ממלכת טרביתיה', הייתי בוודאי אוהבת אותה מאוד. הרי היא גיבורה בדיוק כלבבי: ילדה עצמאית ומרדנית, שמסרבת להיכנס לתבניות המקובלות של "איך בנות צריכות להתנהג, או להתלבש, או לשחק". ומה שמאוד מרענן ונוגע ללב הוא תיאור הקשר העמוק והחם שנוצר בינה לבין ג'ס, מלך טרביתיה – בן ובת בודדים שמצאו זה את זו במקרה, ובונים להם ממלכת קסמים לתפארת, שבה הם מולכים ביחד ומתמודדים ביחד עם כל הפחדים והמועקות שהעולם יודע לעורר בילדים, וגם בגדולים.

את השיחה הכי אמיתית, הכי עמוקה, עם כל מה שקשה ועצוב, עם כל מה שנפלא ומשמח, עם מה שלא מובן ומסקרן ומצחיק ומכעיס – בקיצור, עם החיים – ניהלתי בילדותי דרך הקריאה. הספרים היו חברים, מפלט מבדידות, פתח אל ארצות הדמיון והקסם שידעתי שמחכות לי אי-שם, ושאמצא אותן באחד הימים; בחברת הספרים הייתי כמו ג'ס, שמרגיש "גבוה יותר וחזק יותר וחכם יותר", כאשר הוא מעופף מעל לערוץ ונוחת "שם, בממלכה המסתורית ההיא." הספרים, אפשר לומר, היו ממלכת טרביתיה שלי.

והייתי בטוחה, אז, שזה לנצח. שספר שריגש אותך פעם, יישאר חבר שלך לתמיד. רק כשגדלתי גיליתי, לצערי הרב, שיש דבר כזה, אהבות שזמנן עבר, וגם טעם שמשתנה. וכך קרה שהרוב הגדול של הספרים שהיו יקרים לליבי פעם נשארו שם, מאחור, בארץ הילדוּת; ועם הזמן למדתי גם שעדיף לא לנסות בכלל לשחזר את קסמי העבר בקריאה חוזרת – אלא להניח להם להישאר כך, כאוצרות יקרים בזיכרון. לא לגעת בהם, שלא יתפוררו.

אני עדיין מאוד אוהבת לקרוא (למרות כל האזהרות של אמא, העיניים המבוגרות שלי עדיין תקינות למדי: אני אמנם צריכה משקפיים לנהיגה, אבל לא לקריאה). אבל הספרים שמרגשים אותי היום כבר אחרים לגמרי, לא כאלה שנכתבו לילדים ולנוער. ובינתיים גם הגשמתי את חלום הילדות שלי, שחלמתי שם על העצים – ואני כבר כותבת בעצמי ספרים כאלה, לגדולים.

אבל הגעגועים לקסם הראשוני ההוא נשארו לי. וזו אחת הסיבות שכל-כך לפגוש את 'ממלכת טרביתיה' מאת קתרין פטרסון. אפילו שכבר הייתי גדולה, היא הצליחה לעורר בי מחדש את הקסם הישן ההוא, שנעשה נדיר יותר ויותר עם השנים: לפתוח ספר ילדים חדש שלא הכרתי, ופשוט להתאהב. לגלות סיפור לילדים שמכבד את קוראיו, והוא חכם ואמיתי ומורכב ומרגש לא פחות מאשר כל ספר חכם ומורכב ואמיתי שנועד "למבוגרים". כלומר ספר שהקריאה בו מצליחה לגרום גם לי, האישה הבוגרת, לצחוק ולבכות ולהזדהות עד הסוף – וכך להחזיר לי את עיני הילדה שלי, שחשבתי שאבדו ללא שוב.

הסיפור היפה והעצוב על לזלי ברק וג'ס ארונס בני העשר וממלכת הקסמים הפרטית שהקימו להם ביער הוא פרי דמיונה של קתרין פטרסון, אבל כמו שקורה לרוב אצל סופרים, העלילה הדמיונית צמחה מגרעין של חוויה שהתרחשה במציאות: מקשר מופלא בין ילד לילדה, שהסתיים בצורה טרגית, כמו שקורה שבספר.

"דיוויד, הילד השלישי שלנו, התקשה להשתלב בבית-הספר החדש שלו, שבו למד בכיתה ב'," סיפרה הסופרת, קתרין פטרסון, בראיון. "עד שהוא וליסה מצאו זה את זו… ליסה היתה האדם שדיוויד עשה איתו הכל וסיפר לו הכל. הם היו משחקים משחקי דמיון ארוכים ביער שמאחורי הבית שלה… ולקראת הקיץ לשניהם מלאו שמונה שנים. ואז הגיע הטלפון…"

זה היה בחודש אוגוסט 1977, כשדיוויד פטרסון וליסה היל היו בחופשת הקיץ שאחרי כיתה ב'. שתי המשפחות התגוררו בפרוור של וושינגטון הבירה. ליסה היל נסעה עם משפחתה לבילוי על חוף הים. כשהיו על החוף, פרצה סוּפה פתאומית של קיץ; מכת ברק פגעה בה, בעודה יושבת על שפת המים.

לפי נתוני מינהל חיזוי מזג האוויר האמריקני, הסיכוי הסטטיסטי להיפגע ממכת ברק בארצות-הברית, בכל שנה נתונה, הוא אחד למיליון. ולליסה היל זה קרה. היא מתה במקום. "איך אפשר לנחם?…" סיפרה קתרין פטרסון. "הקשבנו לדיוויד ובכינו יחד איתו, אבל לא יכולנו להחזיר לו את ליסה." בחודשים שלאחר האסון המחריד, החלה קתרין פטרסון לכתוב את 'ממלכת טרביתיה'. האמת הרגשית של האירועים, כאמור, נשארה גם בסיפור הכתוב, אבל העלילה מתרחשת באזור כפרי בווירג'יניה, ולא בפרוור של וושינגטון, וג'ס ולזלי המומצאים שמופיעים בה הם בכיתה ה' – בוגרים בשנתיים-שלוש מכפי שהיו דיוויד וליסה במציאות.

גם פרטים רבים אחרים עובדו, פותחו ושונו, כולל פרטי האסון הנורא שנטל את חייה של ליסה. עורכים ספרותיים שהתייעצה איתם, סיפרה קתרין פאטרסון, אמרו לה ש"אף אחד לא יאמין לסיפור שבו ילדה מתה ככה סתם פתאום ממכת ברק".

וכיוון שהיא סופרת מעולה היודעת את מלאכתה, קתרין פטרסון ידעה שהם צודקים. כדי שהסיפור המומצא יהיה "אמיתי" ומשכנע, צריך להחליף ולשנות את פרטי המציאות שממנה נולד. כי החוקים בספרות שונים מאלה ששולטים בחיים שלנו. החיים הרי מלאים בבלגן, במקריות, בהמון הסחות דעת ובפרטים טפלים וחסרי משמעות שלא מובילים לשום מקום. החיים פשוט קורים לנו – אם זה מרגיש לנו "נכון" או "אמין" ואם לא, אם יש מבחינתנו היגיון במה שעובר עלינו, ואם אין. המציאות היא מציאות, וזהו.

ואילו הספרות, כדי שתהיה אמינה בעינינו, נדרשת לציית לחוקים מיוחדים משלה (גם כשזו ספרות שהעלילה שלה מוותרת מראש על חוקי המציאות הרגילים, כמו למשל אגדות או סיפורי פנטזיה). כדי שהעצב המתואר בסיפור מסוים יהיה עצוב לנו באמת, כדי שהשמחה ממש תשמח אותנו, כדי ש"נרשה" לסיפור להעיף אותנו להרפתקאות מקסימות או מטורפות – אנחנו זקוקים דווקא לסדר, למיקוד, להיגיון סיפורי ברור ומוקפד: כל התכונות שמתגלות רק לעיתים רחוקות במציאות עצמה.

'ממלכת טרביתיה' היא ספרות משובחת ביותר, גם מפני שהיא כתובה, בטבעיות קולחת ובביטחון, בהתאם לחוקים הלא-כתובים אך החשובים הללו. כל פרט הוא בעל משמעות, כל אמירה מקרית-לכאורה מאפיינת את הדמויות, וכך מקרבת אותנו אל המתרחש עמוק בתוך לבּן, ואל האמת של הסיפור. וזה נכון לגבי כל תיאורי הטבע, כל האירועים הקטנים והגדולים וכל הדמויות, שלכל אחת מהן יש אישיות מובהקת וחיונית ונושמת על הדף – ההורים בחולשתם ובכוונותיהם הטובות ובטעויותיהם, האחיות הטיפשות והנודניקיות, המורים והילדים המציקים בבית-הספר, אפילו הפרה והכלב והציפור.

אני חוששת שכדי להדגים למה בדיוק אני מתכוונת, אני עוד עלולה להיסחף בהתלהבות שלי ולצטט את כל הספר הנפלא הזה. אבל ברור שעדיף להתאפק, ולא להיכנס כאן לניתוחים ספרותיים מסובכים, שלא כולם, כידוע, מתעניינים בהם. לכן אני רוצה לציין רק שתי דוגמאות קטנות, שימחישו את הכישרון הגדול שבו קתרין פטרסון מעבירה, בחסכנות רבה, עולם חווייתי שלם דרך פרטים קטנים.

הפרק הראשון בספר נפתח כך: "אַאַאַןן, אַאַאַןן, אַאַאַןן, בְּרוּוּוּם-בְּרַק, בְּרוּוּוּם-בְּרַק, בְּרוּוּוּם-בְּרַק – יופי. אבא שלו התניע את הטנדר. עכשיו אפשר לקום." שלושה משפטים קצרים, שחלקם רק חיקוי לקול הטנדר המרעיש והמתפרק שמגיע מבחוץ לאוזני הילד שבמיטה, ושבעצם מוסרים לנו המון מידע: העוני של המשפחה, המתבטא בטנדר הרעוע המותנע בקושי. המרחק, הכאב והניכור המעיבים על היחסים בין הילד לאביו, והמתבטאים בעובדה שלמרות שהוא כבר ער, הוא לא קם אלא מחכה עד שאבא יסתלק מהבית, רק כדי שלא יצטרך לפגוש אותו.

וכך הלאה. עם כל משפט קצר נוסף הסיפור מתעשר, מעמיק, ונוגע בנו יותר ויותר. והדוגמה השנייה שלי היא מהפרק השלישי: "ג'ס חייך אל גבו של פלצ'ר ותחב את ידיו לכיסים של מכנסי הקורדרוי שלו, מחטט באצבעו הימנית ומחדיר אותה דרך החור." זוהי הסצנה החשובה שבה ג'ס לומד לראשונה להתייצב ולעמוד על שלו מול הבריון של הכיתה, גארי פלצ'ר הגועלי. כמה יפה, כמה נכון ואמיתי ואנושי, להראות שברגע כזה של תעוזה וגאווה אישית, אך גם של חשש גדול, ג'ס שואב בסוד אומץ ממישוש של חור מוכּר בכיס שלו. נדמה לי שכל מי שהיה ילד, חווה לפחות פעם אחת בילדותו רגע שכזה. וגם למבוגרים קורים דברים כאלה לא פעם.

לסיום, אני רוצה לחזור ולצטט כאן את ההקדשה הנפלאה שכתבה קתרין פטרסון לספר:

כתבתי את הספר הזה לבן שלי, דיוויד לורד פטרסון, אבל אחרי שקרא אותו הוא ביקש ממני שגם השם של ליסה יהיה כתוב בעמוד הזה, אז אני עושה כבקשתו. לדיוויד פטרסון וליסה היל, באנזאי

"באנזאי" היא קריאת הצדעה יפנית מסורתית, שמשמיעים נתינים לקיסרים, ופירושה "יחי הקיסר! תארך מלכותו של הקיסר אלף שנים!" (קתרין פטרסון חייתה כמה שנים ביפן, בצעירותה, והתרבות היפנית קרובה לליבה). ואני חושבת שהסופרת התכוונה לומר לבנה האהוב, שהספר הזה שכתבה בשבילו בכאבו ובאבלו הנורא, נועד להיות קריאת הצדעה לו ולחברתו המנוחה ליסה היל – וגם הצדעה בכלל לכוח-הקסם של כל הממלכות הסודיות, שילדים, בידידותם ובתמימותם, יודעים להקים יש-מאין.

ועוד יותר מכך: היא רצתה לומר לו שזיכרונן של ממלכות הדמיון הסודיות הללו, והכוח הגדול שלהן, יכולים להחזיק מעמד, אולי אפילו לאלף שנים של מלוכה, למרות כל מה שהחיים עלולים לעולל, באכזריותם, לידידוּת ולתמימוּת של הילדוּת.

ודיוויד פטרסון אכן לקח את המורשת הזאת איתו הלאה. כשבגר, כתב תסריט על פי הספר של אמו, ועל בסיס התסריט הזה הפיק את הסרט עטור הפרסים 'ממלכת טרביתיה'. כמו שבספר שונו פרטי המציאות, כך גם בסרט שונו פרטים רבים לעומת אלו שבספר – שכּן, שוב, גם החוקים של הקולנוע שונים מחוקי הספרות.

יש המון סיפורים שאפשר לספר והמון דברים שניתן לבטא במילים. אבל כשרוצים לתרגם את הדברים האלה לתמונות נעות שיוקרנו על מסך, צריך לספר ולבטא אותם בצורה אחרת. לכאורה אותו סיפור, אבל הדרכים לספר אותו חייבות להיות שונות.

אלא שכמובן, לא השינויים והגלגולים שעברו במהלך הזמן על הסיפור המקורי הם החשובים. מה שבאמת חשוב הוא שהמורשת המקורית של אהבה וקסם שיצרו יחד דיוויד וליסה נותרה איתנו, וכוחה ניכר, גם בספר הנפלא שנכתב על פי הסיפור האמיתי שלהם, וגם בסרט הנפלא שנעשה על פיו. ובאמצעות הספר והסרט, יכולה המורשת הזו לגעת בחייהם של מיליוני ילדים ומבוגרים בכל העולם, לרגש ולחזק ולהעשיר אותם.

וגם אני אחת מבני ובנות-המזל הללו. שמחתי מאוד לתרגם את הספר הזה, כך שגם ילדים קוראי עברית, כמו הילדה שאני הייתי פעם, יוכלו להתענג על יופיו (על העץ, במיטה, או בהפסקה בבית-הספר, או אפילו בזמן השיעור, בגנבה, כשהמורה לא שמה לב) ולחוש את הכנוּת, האהבה והידידות המופלאות שהושקעו בו, ושקורנות, עדיין, מבין דפיו.