נסיכה קטנה: על כוחו המופלא של הדמיון

מאת יהודה אטלס

ראשיתו של "נסיכה קטנה"  בנובלה קצרה יחסית בשם "שרה קרו", שכתבה פרנסס הודג'סון ברנט ב-1888. לקראת 1903 היא עיבדה אותה למחזה, שהוצג בהצלחה רבה באנגליה ובארצות-הברית. כעבור שנה היא הרחיבה את שניהם לספר המלא שלפנינו. הוא מצטרף אל "לורד פוֹנטלרוֹי הקטן" שקדם לו (1886) ואל "סוד הגן הנעלם" המאוחר יותר (1911). יחד הם מהווים את שלוש ספינות-הדגל הספרותיות של ברנט. שלושת הספרים שרדו את תהפוכות הזמן, הטעם והסגנון ולמרות שנכתבו כבר לפני כמאה שנה הם אהובים, נקראים, נמכרים ומשפיעים עד היום. שאר מחזותיה וספריה, ביניהם סיפורי מגזינים רגשניים ונובלות רומנטיות, נשכחו זה מכבר.

"נסיכה קטנה" הוא עוד אחד מאותם ספרים, שבהם ילד בעל אישיות חזקה, אמת פנימית, תום ורצון עז למימוש עצמי, מתמודד עם מבוגרים קשוחים, זעפנים, אטומי-לב, רעים או רודניים, ובכוח התמדתו, אמונתו בטוב, תמימותו ונכונותו לעמוד על שלו, לעיתים כנגד כל הסיכויים, הוא מגיע בסוף אל האושר, ובדרך-כלל גם אל העושר. והגאולה האישית עוברת לעיתים דרך הביבים.

גאולתה של שרה קרו – בתו הקטנה, היתומה מאם, של קצין בריטי בהודו, שהפכה מ'תלמידה למופת' למשרתת בפנימייה שבה למדה בלונדון, אחרי שאביה התרושש ומת חסר כל – עוברת דרך עליית-הגג, שאותה היא חולקת עם שוטפת-כלים. מיס מינצ'ין, מנהלת הפנימייה, מתעמרת בה, מרעיבה אותה, מענישה אותה, מטילה עליה כל מלאכה, הופכת אותה ל"לכלוכית". אבל, כמו במעשייה ההיא, שרה קרו היא נסיכה בנשמתה, גם כשהיא בבלויי סחבות. בכוח דמיונה, יכולתה להעמיד-פנים ואמונתה בכל מה שטוב ונאצל היא חיה חיים שמרוממים אותה מעל היומיום הכאוב ומאפשרים לה לשמור על אנושיותה.

אכן, מלודרמה לבני-הנעורים, עם הרבה רגש, דמעות ושימוש ב"הו!", אבל סיפור לוכד-לב, שממלא את הלבבות בתקווה, בתחושה שיש צדק בעולם, שיש שכר ועונש ושמי ששומר על 'נסיכותו' גם במצבים של סבל והשפלה יגיע בסוף אל הארץ המובטחת.

סיפורה מכמיר הלב של שרה קרו אינו נמנה עם הספרים שקראתי בנעורי. תרגומו של אברהם בירמן ל"שרה קרו" הקצר יצא בהוצאת "יהושע צ'צ'יק" רק ב-1966, ותרגומה של דליה למדני לספר המלא יצא ב"כתר" רק ב-1977. הכרתי את הספר, אפוא, רק לפני שנים לא רבות, כשעבדתי על הפרק על פרנסס הודג'סון ברנט לכרך ב' של "ילדים גדולים". רק אז למדתי לחבב את הילדה, שבכוח דמיונה הופכת את עליית הגג העלובה שבה היא מתגוררת לארמון, שמשוחחת עם דרורים ועכברושים, שמתבוננת בפיוטיות כה רבה בשקיעות השמש מבעד לחלון-הגג, ושגם כשהיא גוועת ברעב היא תיתן חמש מתוך שש הלחמניות שקנתה לנערה קבצנית רעבה ממנה.

שרה קרו, הספר והדמות, 'מתכתבת' עם ילדות ספרותיות מיוחדות אחרות, כמו אן שרלי האסופית מהחווה הירוקה של לוסי מוד מונטגומרי, פוליאנה של אלינור פורטר, בילבי ארך-גרב של אסטריד לינדגרן, מרי לנוקס מ"סוד הגן הנעלם" של פרנסס הודג'סון ברנט עצמה, ורבות אחרות. כל אלה נחשבים ל'ספרי בנות', שבהן מושם דגש על דיאלוגים, על רגשות ועל חיי-נפש, ועל כן זוכות להסתייגות מצד בנים תאבי "אקשן". נערים נבונים שיקראו בספרים אלה לא יצטערו.

עבודת התרגום על ספר זה היתה עבורי תקופה של הנאה גדולה. כשאתה עוסק בתרגום אתה לא רק עוקב אחרי הסיפור אלא ניתנת לך גם ההזדמנות לעקוב אחרי ה'איך' של כתיבתו ושזירתו לשלמות אחרת, אחרי המִבנה הסבלני, המודרג והאמין של הדיאלוגים, אחרי התפירה של עניין לעניין, משפט למשפט ומילה למילה. כשאתה מתרגם ספר שנכתב בראשית המאה העשרים אתה יכול גם לעקוב אחר התמורות הגדולות שחלו במצבם של ילדים ובהתייחסות אליהם, מאז ועד היום, לפחות בארצות הנקראות ארצות התרבות. הרי עבור סך כל רגעי הסבל שספגה שרה כמשרתת בפנימייה הלונדונית, היתה המנהלת ובעלת המוסד, מיס מינצ'ין, נידונה היום לכמה תקופות של מאסרי-עולם באשמת התעללות בילדים.

חובה נעימה היא לי להוקיר את תרגומה הקודם של דליה למדני לספר זה, שהוא עד היום קריא ורהוט ומרתק. תרגום זה שלי לא בא כדי ליַתר את העבודה הנאמנה שעשתה אז אלא כדי להעניק לספר המופלא הזה חיים חדשים.

פרנסס הודג'סון ברנט (1849 – 1924) נולדה במנצ'סטר, צפון אנגליה, והתייתמה מאביה, סוחר אמיד, כשהיתה בת ארבע. בעקבות מותו הידרדר מצבה הכלכלי של המשפחה, והאם וחמשת ילדיה נאלצו לנטוש את ביתם המרווח בשכונת יוקרה ולנדוד בין דירות שכורות שונות בפרברי עוני, שבהן ראתה פרנסס  מצוקה, עליבות, אלימות, עבריינות, רעב, ניצול ילדים. אִמָּהּ, שחששה שההתרועעות עם ילדי הפרברים תפגום בנימוסיה ותסכן את עתידה, נהגה לומר לה: "זכרי תמיד להיות ליידי." פרנסס חיבבה את ילדי העוני, התיידדה עימם ודיברה בשפתם, אבל כל אלה לא הפחיתו במאומה את תחושת ה"ליידי" שקיננה בה תמיד. האצילות, כך היא חשה, טבועה בנפש פנימה ואינה עניין של גינונים. מאותה תקופה נותרה בה רגישות גבוהה למצוקה ולמחסור, אהבה גדולה לאנשים הפשוטים ותחושת כאב וזעם על אי השוויון בין בני-האדם. כל אלה ימצאו ביטוי בספריה, ובכללם בספר זה.

כשהיתה בת 15, היגרה משפחתה לארצות-הברית, שגם בה ידעה תחילה עוני ומחסור. פרנסס החלה לכתוב סיפורים למגזינים מסוג ג', לא כדי להתבטא אמנותית אלא כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אחרי התחלות מגומגמות היא הפכה לסופרת מצליחה, שספריה נמכרו במיליונים, בעולם כולו. את חייה חילקה בין ארצות-הברית לבין אנגליה, שבה התגוררה פרקי זמן ניכרים. היא כתבה 15 מחזות, שהוצגו בזמנה בהצלחה משני עברי האוקיינוס, ו-57 ספרים, עשרים מהם לבני הנעורים.

"הדברים שכולנו משתוקקים אליהם יותר מכל," היא כתבה בזיכרונותיה, "הם חיים, אהבה ואושר – וביטחון שאלה אומנם ניתנים להשגה. ניסיתי, כמיטב יכולתי, להעניק בכתיבתי מעט יותר אושר לעולם."