סוד הגן הנעלם: לכל אחד יש סודות
האם היה לכם פעם סוד? ואני מתכוונת לא לסתם סוד אלא לסוד מיוחד במינו. כזה שהפך את חייכם לעשירים ומעניינים עד כדי כך שקמתם בבוקר מאושרים, ושום משימה משעממת או מטלה מדכדכת שהמתינו לכם במהלך היום לא קילקלו את מצב רוחכם מפני שידעתם שהסוד שלכם ממתין לכם?
למרי לנוקס יש סוד כזה. הגן הנעלם, שאת המפתח שלו היא מוצאת בעזרתו של אדום החזה, ידידה, משנה אותה לחלוטין. האוויר הצח משפיע לטובה על בריאותה. אבל חזקה ומבריאה אף יותר היא הידיעה שיש לה סוד. מרי יודעת דבר מה שנסתר מעיני כל דיירי האחוזה האחרים. היא מפצחת תעלומה ומחזירה לחיים את גנה של גברת קרייבן היפה שנפטרה. היא חשה, ובצדק, שהיא יודעת יותר מכל אחד אחר על האחוזה, על הגנים ואולי על החיים עצמם. הסוד שלה הופך אותה מילדה רגילה לילדה מיוחדת במינה.
סודה של מרי, שנמצא בלבו של הספר "סוד הגן הנעלם", קסם לילדות רבות (ואולי גם לכמה ילדים) במשך יותר ממאה שנים. הספר, שנחשב לאחד מספרי הילדים הקלאסיים והפופולריים של המאה העשרים, ראה אור לראשונה בשנת 1911. הוא המפורסם והאהוב מבין ספריה של הסופרת פרנסס הודג'סון ברנט (1849 – 1924) ואף זכה לעיבודים קולנועיים וטלוויזיונים. כסופרת בעצמי, אני שואלת את עצמי לעיתים כיצד ספר יכול להחזיק מעמד יותר ממאה שנים? כלומר, ברור שהדפים עצמם יכולים להחזיק מעמד, גם אם הם מצהיבים קצת ומעלים אבק ועובש. אבל איזה מין סיפור שנכתב לפני יותר ממאה שנה יכול עדיין לרגש את הילדים של ימינו? הרי לפני מאה שנים העולם היה כה שונה! אנשים לבשו בגדים שנראים לנו היום מיושנים מאוד. הם דיברו בשפה שנשמעת לנו מגוחכת. בין האצילים לבין משרתיהם היו הבדלי מעמדות שאינם ניתנים לגישור. למחלות רבות עדיין לא נמצאו תרופות. ומיותר לומר שגם מדינת ישראל שלנו עדיין לא היתה קיימת. אז כיצד יכולה מרי לנוקס הקטנה, הבודדה, העיקשת והמרדנית לגעת בלבה של ילדה שחיה במדינה שהיתה בגדר חלום רחוק כשהסיפור על מרי נכתב?
אני חושבת שהתשובה לכך, לפחות באופן חלקי, נעוצה בסוד. מי מאיתנו לא היה רוצה סוד כל כך מרגש כמו שיש למרי? הרי סוד הגן חזק כל כך עד שיש לו כוח של חיים ומוות – הוא מציל את חייו של קולין החולני, שגופו מתחזק באוויר הצח ונפשו מגיבה בהתלהבות ובתשוקה שמשיבות לו את הרצון לחיות. אם קולין לא היה פוגש במרי ולא היה מגלה את סוד הגן הנעלם, אנחנו יכולים להניח שסופו לא היה רחוק מאוד מהתחזיות העצובות לפיהן לא יזכה לחיות עד שיתבגר.
אני, באופן אישי, הייתי שמחה מאוד אילו היה לי סוד עוצמתי כמו של הילדים מאחוזת מיסלתוויט. כשהייתי ילדה רציתי מאוד סודות משלי וניסיתי לחפש אותם בכל מקום. ולא בחוסר הצלחה! גדלתי בקיבוץ ברקאי והטבע העשיר והפראי שהקיף אותי סיפק עניין בלתי פוסק: מקומות מסתור, קינים של ציפורים ובתוכן ביצים, פלגים קטנים שזורמים רק בחורף, פירות טעימים על עצים שאיש לא מכיר ופעם אחת אפילו גור של חתול בר! אהבתי את הסודות שלי ממש כפי שאהבתי את הספר הזה, שקראתי אותו בילדותי, אם כי פעמים רבות אמרתי לעצמי שאני במקום מרי לא הייתי מגלה את סוד הגן הנעלם לאיש והייתי שומרת אותו לעצמו, ורק לעצמי, וככה הייתי ממשיכה ליהנות ממנו לנצח.
אולם פרנסס הודג'סון ברנט היתה נבונה ממני, כנראה, משום שידעה שסודות חייבים להתגלות במוקדם או במאוחר, ועצמתם נובעת לא רק מהסתרתם אלא גם מגילויים. סוד הגן הנעלם הוא אוצרה המיוחד של מרי. אבל רק כשהיא מסכימה לחלוק את הסוד הזה היא רוכשת לעצמה חברים. בזכות הגן היא יוצרת קשר עם דיקון הפשוט והמקסים, ילד הטבע, ולאחר מכן רוקמת חברות מיוחדת במינה עם קולין בן האצולה המפונק. השותפות בסוד מחזקת את החברות בין שלושתם והופכת את השלישיה הזו לחבורה מגובשת. והרי גם חברים הם סוד גדול, והדרך לרכוש את ידידותם וליהנות ממנה לאורך זמן היא מסתורית לא פחות מהגן הנעלם – והדבר אמור בילדים ממש כמו במבוגרים.
הספר הזה עוסק בסודות, בחברוּת, בתשוקה לחיים ובידיעה שכל אדם – אפילו ילד צעיר – אחראי על גורלו. כקוראת בוגרת אני נדהמת לגלות כמה בודדים גיבורי הספר הצעירים. למרי ולקולין אין הורים או דמויות סמכותיות אחרות שיכולות להנחות אותם בדרכם הלא פשוטה. הם עצמם אחראים על בריאותם, על השכלתם, על התפתחותם, ואפילו על הפיכתם לבני אדם טובים, מאושרים ומוסריים. את המשימה הזו הם ממלאים בהצלחה מעוררת השתאות ואפילו תורמים להתפתחותם של כמה מבוגרים שאיבדו את דרכם, כמו למשל אדון קרייבן. עם סיום הספר, הגן הנעלם של הילדים כבר אינו סודי יותר אולם החברות ביניהם עדיין קיימת והם יוכלו ליהנות ממנה עוד שנים ארוכות.
