סיפורו של דוקטור דוליטל: הרופא שדיבר עם החיות
את דוקטור דוליטל, הרופא המהולל שיודע לדבר עם חיות, הכרתי לראשונה כילדה קטנה מאוד. כבר סיפרתי, באחרית הדבר שכתבתי ל'הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות' בתרגומי, איך קראתי בילדותי את כל ספרי הילדים בספרייה הענקית שהיתה בבית הוריי בנוף-ים. ביניהם היו כמה וכמה ספרים על הדוקטור המופלא – 'מסעי דוליטל הרופא' בתרגומו של ראובן אבינעם, כמה עיבודים מקוצרים לקטנים, ספרי המשך מעלילותיו של דוליטל בתרגומים שונים, וכשבגרתי נוספו עליהם גם תרגומיו של אבא שלי, ד"ר אוריאל אופק ז"ל, שהיה סופר ילדים, משורר והחוקר הראשון של ספרות ילדים בארץ.
ככל שהעמקתי במלאכת התרגום, הספר מצא חן בעיניי יותר ויותר. נדמה לי שהחן שלו נקלט טוב יותר בקריאה שנייה: אחרי שהמתח העלילתי בא על סיפוקו וכבר יודעים מה קרה, אפשר להתפנות להומור המיוחד של לופטינג, המתאפיין בלשון-המעטה – שימוש במילים מועטות ומעודנות כדי לבטא מסר חריף או בוטה – סגנון שנחשב אופייני לבריטים. אחת הדוגמאות האהובות עלי לסגנון זה נמצאת בפרק הרביעי, כשהדוקטור מבין שאין לו כסף לקנות ציוד למסע, ומתכוון ללכת ולבקש מבעל המכולת שייתן להם את מבוקשם בהקפה – ואז, במחשבה שנייה, מחליט לבקש מידידו המלח שילך במקומו:
"אוף, זה מעצבן! עוד פעם כסף," קרא הדוקטור. "אלוהים אדירים! כמה אשמח להגיע לאפריקה, שם לא נזדקק לכסף בכלל! אלך לבקש מבעל המכולת שיסכים לחכות לכספו עד שאחזור – לא, אשלח את המלח שיבקש ממנו."
וכך הלך המלח אל בעל המכולת. ועד מהרה חזר משם עם כל הדברים שנזקקו להם.
לופטינג לא מוצא לנכון לשתף את הקוראים בשיקוליו של הדוקטור או במה שקרה בחנות המכולת. הוא סומך עלינו שנבין כי אותו מלח היה כנראה גבר חסון וקשוח למראה, כזה שבעל המכולת יתקשה לסרב לו, לעומת הדוקטור העדין וטוב-המזג – ומותיר לנו לדמיין את הסצנה שהתרחשה בחנות, שאחריה חזר אותו מלח עם כל הציוד הנדרש.
עוד דוגמה מלשון ההמעטה ההומוריסטית של לופטינג נמצאת בפרק הראשון, כשהדוקטור מאבד בהדרגה את חוליו הקבועים בגלל גן החיות שהתנחל בביתו, "עד שלבסוף לא נשאר לו אף חולה – מלבד מוכר-המזון-לחיות, שלא נרתע מבעלי-חיים משום סוג. אבל מוכר-המזון-לחיות לא היה איש עשיר והוא חלה רק פעם בשנה – בחג המולד, אז נהג לשלם לדוקטור חצי-שילינג בעד בקבוק של תרופה".
כאן הקורא (אם אינו צעיר מדי) נעצר לרגע ותוהה: איך קרה שאותו ברנש חלה תמיד דווקא בחג המולד, כשמתחשק לחגוג ולשמוח? ומה בדיוק הכיל אותו בקבוק של תרופה? כמו לופטינג, אני משאירה לכם לנחש.
אבל מה שנפלא באמת בגיבור הספר הוא לבו הטוב. נדמה לי שבכל ספר ילדים מופתי חייבת להיות לפחות דמות אחת (לרוב זהו הגיבור) שלבה לב זהב, לב ענקי ורחב שמעניק אהבה בלי תנאים; ואין ספק שדוקטור דוליטל הוא כזה. רוחב לבו, בצירוף אופיו הנוח ומסירותו העזה לבעלי חיים, הופכים אותו לדמות מלבבת ויוצאת דופן, שכולנו היינו שמחים להכיר (אם כי אולי לא לגור קרוב מדי לגינתו). מין אבא טוב ומיטיב, שאינו מסוגל להגיד 'לא', כי לבו אינו נותן לו לסרב למי שנמצא במצוקה, גם אם הדבר כרוך באי-נוחות משמעותית בשבילו, אפילו עד כדי שינוי מפליג לרעה באורח חייו.
והנה עוד תכונה מופלאה שלו: מצד אחד דוליטל הוא רופא כול-יכול, המושיע כל מי שזקוק לעזרה, ומלמד שודד-ים אכזר לקח – ומצד שני, במשפחתו הקטנה מעמדו שווה לגמרי לכל האחרים. אין שום הבדלי דרגה ביחסים בין הדוקטור לבין חיות המחמד שלו: הוא מכבד אותם כפי שהם מכבדים אותו, לומד מהם, מקשיב להם ומציית להם ללא עוררין בתחומים שבהם הם מומחים, בדיוק כפי שהם נוהגים כלפיו – הכול מתוך חירות, שוויון ואחווה.
במהלך העבודה על התרגום תהיתי מדוע בחר לופטינג לכנות את גיבורו בשם "דוליטל" – שם משפחה נפוץ באנגליה, שפירושו "לעשות מעט", do little (אם כי הכתיב המקובל של השם הוא Doolittle, ולופטינג בחר במכוון להשמיט O אחת) – ובדיעבד נדמה לי כי בו טמון המפתח להבנת הפילוסופיה של גיבורנו. הרי חרף מעלליו המדהימים של הדוקטור, הוא עצמו כמעט שאינו יוזם דבר – הדברים פשוט קורים לו, והוא פועל בהתאם לנסיבות. הוא גם לעולם אינו מנסה להתנגד לדברים, אלא רק מגיב למה שקורה – לרוב במשיכת כתפיים, בהרמת גבות או ביציאה לגינה. למשל, כשאחותו שרה – מנהלת משק הבית, שעל פיה יישק דבר – דורשת ממנו בזעם לגרש את התנין:
"אם לא תסלק אותו מכאן ברגע זה, אני… אני אקום ואתחתן!"
"בסדר גמור," אמר הדוקטור, "קומי ותתחתני. אין מה לעשות בקשר לזה." והוא הסיר את כובעו מהוו ויצא החוצה אל הגינה.
לדוקטור עצמו אין מושג איך לנהל את חייו, ושני הדברים שהכי מעצבנים אותו הם כסף ("כסף הוא מטרד נוראי") וכשעושים עניין מכל דבר ("אל תעשו עניין מכל דבר. זאת היתה הצרה עם שרה – היא עשתה עניין מכל דבר"). אלמלא דאגו החיות שלו לכלכלת הבית ולניהולו, היה מן הסתם גווע ברעב. הוא פשוט זורם עם החיים, מתנגד לכל סוג של אלימות ומיטיב עם הזקוקים לו. לעולם אינו נבהל או נכנס ללחץ, גם כשהמצב קשה (החיות עושות זאת במקומו), כנראה מתוך אמונה עזה שהכול יהיה בסדר – עד שהוא נדרש לפעולה: או-אז הוא לא נח ולא מרפה עד שהבעיה נפתרת.
רק במקום אחד בספר הדוקטור פושט במפתיע את תדמיתו הצנועה ומנצל את כוחו כדי להפעיל סמכות – בעצם, לשחק תפקיד של אלוהים. בפרק 15, אחרי שהוא מתגבר על שודד הים הנורא בן-עלי, המכונה "הדרקון הברברי", במקום להעניש אותו על מעשיו הנפשעים ולהניח לכרישים לזלול אותו ואת חבר מרעיו, הוא מכריח אותו באיומים ובחרמות לחזור למוטב. ואמנם, בסופו של דבר השודד מבטיח לו לנטוש את דרכו הנלוזה, להפסיק להטביע ספינות ולהרוג חפים מפשע – ולהחליף את חייו הקודמים בחיי שלום ושלווה כאיכר באי קטן, יחד עם חברי כנופייתו לשעבר, כדי לגדל מזון לציפורים.
הספר הזה נולד מתוך מכתבים מצוירים שכתב הקצין האנגלי יו לופטינג לילדיו, כששירת בצרפת ובבלגיה במלחמת-העולם הראשונה, בכל פעם שהחדשות מהחזית היו נוראות מדי או משעממות מדי. כשהספר התפרסם, סיפר מחברו כי ההשראה לסיפוריו הגיעה כשראה את סבלם של הסוסים והפרדות שנפצעו בשדה הקרב ולא זכו לשום טיפול, ודמיין רופא טוב לב שיטפל בהם. לופטינג כמעט שלא כתב ספרים אחרים לילדים, פרט לספרי המשך לעלילות דוליטל.
לצד כישרונו הספרותי, לופטינג היטיב גם לצייר, ועיטר באיוריו לא רק את המכתבים לילדיו אלא גם את כל ספרי "דוליטל" שלו. רישומיו אלה, בשחור-לבן, מופיעים גם במרבית ספריו המתורגמים ברחבי העולם, כי הזכויות לספר כוללות את הסיפור והציורים כחבילה אחת. זו הסיבה שלראשונה בסדרת "הרפתקה", לספר שאתם אוחזים בידיכם לא הוכנו איורים חדשים בידי צייר ישראלי, והוא מופיע עם איוריו של המחבר, ממש כמו במקור.
והנה עוד קצת רכילות ספרותית: זוכרים את בומפו, הנסיך השחור והתמים, שביקש מהדוקטור (בפרק 11) שיהפוך את פרצופו ללבן? לפני קצת יותר מ-50 שנה, כשבארצות-הברית גברה המודעות לזכויות השחורים, התעוררה ביקורת על גזענות בספרי "דוליטל". לופטינג, שכבר לא היה בין החיים (ובתקופתו היה מקובל להתייחס כך לשחורים) הואשם שדמויות האפריקנים בספריו מתוארות בצורה מעליבה, ועד מהרה נכתבה גרסה חדשה לחלק זה בעלילה: במקום שהדוקטור ילבין את פניו של הנסיך השחור (תרתי משמע), כדי שזה יסכים להבריח אותם מהכלא, פולינזיה התוכית גורמת לבומפו לעזור להם בעזרת היפנוזה. אין צורך לציין שהגרסה החדשה הרבה פחות משעשעת.
אילו יכולתי לשוחח עם לופטינג, לא הייתי מטריחה אותו דווקא בעניין הכושים, אלא שואלת אותו למה כתב בספר שהדוקטור "למד לדבר בשפת החיות". הרי לא מדובר בשפה אחת – אלא בעשרות שפות, ואולי במאות: לפי הספר, לכל חיה יש שפה משלה, והדוקטור הצליח להבין את כולן!
על כל פנים, פירוש הדבר הוא שדוליטל לא ידע את "שפת החיות", כי אם את "שפות החיות": בספר שלפנינו הוא משוחח בלי בעיות עם כ-20 סוגים שונים של בעלי חיים! אין ספק שמדובר בגאון – הרי כדי ללמוד שפות רבות כל כך נדרשים חיים שלמים. מצד שני, די ברור מהכתוב שהחיות השונות מבינות זו את זו היטב (כפי שהדגימה פולינזיה, כשתירגמה לדוקטור את שפת הגוף של הכלב ג'יפ). מכאן ייתכן שלופטינג ראה בעיני רוחו שפת-חיות אחת בסיסית – שיש לה הרבה צורות ביטוי: כל חיה מבטאת את השפה הזאת באופן המיוחד לה, והחיות האחרות מבינות אותה.
החיה היחידה שלא מבינה את שפת החיות, כפי שפולינזיה מעירה במרירות, היא האדם. ואכן, לופטינג מבליע בספרו לא מעט ביקורת כלפי בעל החיים ההולך על שתיים. לא לחינם מעדיף גיבורו את חברת החיות על פני חברת "בני אדם מכובדים", ופולינזיה מסכמת: "בני האדם עושים לי בחילה. הם חושבים שהם כל כך נפלאים. העולם קיים כבר אלפי שנים, נכון? והדבר היחיד בשפת החיות שבני אדם למדו להבין זה שאם כלב מכשכש בזנב, הוא מתכוון לומר 'אני שמח!' – מוזר, נכון?"
נכון, זה מוזר. תחשבו על זה.