ספר הג'ונגל: סיפורים אנושיים מממלכת החיות

מאת יואב כץ

את "ספר הג'ונגל" הכרתי לראשונה כסרט, אותה קלאסיקה בת 45 שנה של אולפני דיסני, וזכור לי שהייתי מרותק, בין השאר משום שהיה זה אחד הסרטים הראשונים שראיתי בימי חיי. אהבתי את דמותו של באלו הדוב עם שירו הנפלא, באגירה עשה עלי רושם גדול של חיה יפה ואמיצה, התעלמתי מכל הסכנות האורבות לילד מוגלי בג'ונגל ורציתי מאוד שהפילים יחזרו לעוד סיבוב של מצעד צבאי מצחיק מגוחך. אני ממליץ לכם לראות את הסרט, אולם אך ורק לאחר שתקראו את הספר.

עברו שנים רבות עד שלמדתי לדעת כי הסרט המצויר לא נאמן בכל מאת האחוזים ל"ספר הג'ונגל" המקורי וכי האנימטורים של דיסני נטלו לעצמם חירות אמנותית גדולה ולקחו רק מעט מאוד מכתביו הנרחבים של רודיארד קיפלינג בכלל, ומרוחב היריעה של הספר הזה בפרט. דמויות רבות נותרו מחוץ לסרט, שהתרכז רק בסיפורו של מוגלי. אמנם קווי העלילה העיקריים וגם קווי האופי העיקריים של כל אחת בסיפורו של מוגלי נאמנות למקור בסך הכול, אבל העיבוד הקולנועי – כפי שיקרה לא פעם ב"תרגום" ספרים לסרטים – מאבד בדרך ממהותו המיוחדת של הכתוב.

כדאי מאוד להכיר את ספרו זה של קיפלינג במלואו, על כל שלל הסיפורים המיוחדים והמענגים שבו, ולא רק את סיפורו של מוגלי. משום כך שמחתי מאוד לקבל את לידי את מלאכת תרגומו מחדש של הספר – אחד הספרים הישנים ביותר שתרגמתי עד היום – שראה אור לראשונה באנגליה בשנת 1894, כקובץ של הסיפורים המופיעים בו, והתפרסמו קודם לכן בכתבי-עת שונים. אין זו הפעם הראשונה  שהספר מתורגם לעברית. בשנת 1927 ראה אור תרגומו של יצחק-לייב ברוך בהוצאת "אמנות", ואילו תרגומו המצויין של אוריאל אופק ראה אור בהוצאת "כתר" בשנת 1984.

ראוי לציין כי אף על פי שהספר המקורי הוא בן 120 שנה כמעט, אין בו שום דבר מיושן, להפך. הלשון שבה כותב קיפלינג עשירה, מלאת אנרגיה, יוצרת מתח, סכנה ועניין, מציירת את נופי הג'ונגל הסבוכים והאפלים, ועם כל זאת היא לשון פשוטה ובסיסית. נדמה כי עניין את קיפלינג בעיקר לספר סיפור טוב ומרתק, בלי לקשט אותו שלא לצורך במילים גבוהות. לשם הוספת גוונים לצבעוניותו הנהדרת של הספר, ואולי כדי לחבב אותו יותר על ילדים, הוסיף קיפלינג את השירים שמחברים, או מפרידים – תלוי איך מסתכלים – בין הסיפורים השונים. חריזת השירים פשוטה וקצבית, וכל שיר ושיר מוסיף עוד רובד להיכרות שלנו עם גיבורי הסיפורים.

בסדרת סיפורי "ספר הג'ונגל" – פרט ל"כלב הים הלבן" שמתרחש בין הקוטב הצפוני לדרומי – פורש קיפלינג את נופיה של הודו, שבה נולד וגם חי ועבד, מן המדבריות של פקיסטן ועד לג'ונגלים של דרום הודו ומזרחה. הודו של ימיו שונה מאוד מהודו של ימינו. בימיו היא הייתה מחוז רחוק, אקזוטי, מאוד לא מפותח, תת-יבשת שלא רבים ביקרו בה, אך כן היה בה עניין גדול. מלבד זאת, הייתה הודו חלק מן האימפריה הבריטית ששלטה בה, לעתים באכזריות. ניתן לחוש בסיפורים התנשאות של הסיפור, ואולי גם של המחבר עצמו, על דמויות מקומיות, כאנשי הכפר של מוגלי, נוהגי הפילים הסובבים את טומאי הנער, או ראשי השבטים מאפגניסטן שבאים לחזות במצעד הגדול. להגנתו של קיפלינג ניתן לומר כי זאת הרוח וזה הסגנון שהיו מקובלים בזמנו.

הזכרתי בתחילת דברי את הסרט המצויר, אך ניתן לומר כי בלי קיפלינג לא היה דיסני. קיפלינג הסופר היה מקורי וחלוצי בתפיסתו את עולם היער ובהאנשת בעלי-החיים, כלומר, הפיכתם דומים לאנשים בהתנהגותם, אותו הדבר שעשה וולט דיסני עם הדמויות שלו כארבעים שנה אחריו. ב"ספר הג'ונגל" החיות שוות-ערך לבני-אדם ולא פעם הן נעלות עליהם אפילו. קיפלינג נותן לדמויות בעלי-החיים קשת רחבה של תכונות: האומץ של מוגלי הילד ושל ריקי-טיקי בן-הנמיות, הנדיבות של באלו הדוב ובאגירה הפנתר, רשעותו של שיר-קאן הטיגריס, הרפתקנותו של קוטיק כלב-הים הלבן, יהירותו של נאג נחש הקוברה וכשרונותיו של קאלה-נאג הפיל של טומאי. כל אלה באים לידי ביטוי תוך הפגנת רגשות – דבר שאנחנו לא נוהגים ליחס לבעלי-חיים בחי היומיום – אבל בהחלט מקבלים כמובן מאליו בסיפורי "ספר הג'ונגל". בכך, ובעוד דברים רבים שאותם תגלו ודאי בין הדפים, מצוי ייחודו של הספר הזה. קריאה מהנה.