על חברות, על דמיון, ועל הטאבו הגדול מכולם
מפגש בין קורא לבין ספר לא תמיד מתחיל ברגע הראשון בו אדם מחזיק בידיו את הספר, מרגיש את כובד משקלו, מריח את ריח הדפוס, מתבונן בכריכה המעוצבת ומדפדף דפדוף ראשוני. לפעמים המפגש מתחיל הרבה קודם, כשאדם שומע על ספר ומגבש דעה כלשהי לגביו לפני שנתקל בו ממש. לפעמים אדם מגבש לעצמו רושם מקדים כזה ואז מסתבר שאין שום קשר בין ציפיותיו המוקדמות לבין תוכן הספר בפועל, וכך קרה לי עם "ממלכת טרביתיה" מאת קתרין פטרסון.
אני מודה ומתוודה – למרות היכרותי עם ספרות נוער, לא הכרתי את הספר הזה עד שהוא הגיע אלי לביקורת, ולא היה לי מושג במה הוא עוסק. ידעתי על קיומו כי זכרתי שלפני כמה שנים יצא סרט קולנוע בשם זה (ועכשיו למדתי מאחרית הדבר מאירת העיניים שכתבה המתרגמת אלאונורה לב, שהסרט נאמן למקור הספרותי ומציג לו פרשנות קולנועית מוצלחת). אבל למרות אהבתי הרבה לז'אנר הפנטזיה לא הזדמן לי לצפות בו וחשבתי לתומי שמדובר בעוד סרט מהז'אנר החביב עלי. כשהספר הגיע לידי וראיתי את איור הכריכה האטרקטיבי שאיירה בתיה קולטון, הרושם הראשוני שלי התחזק וציפיתי לספר סוחף על שני ילדים המגיעים לממלכה דמיונית, פוגשים יצורים מעניינים ועוברים הרפתקאות מסמרות שיער. אני מכירה ואוהבת ספרי פנטזיה כאלה, ולכן התחלתי לקרוא בשקיקה, בטוחה שאני יודעת מה סוג החוויה שלקראתה אני צועדת.
ואז… אז הרגשתי כמו דמות מסרט מצויר שצועדת בבטחה בדרך ישרה וממשיכה לצעוד קדימה באותם צעדים נחושים גם כאשר לפתע הדרך שתחת רגליה הופכת לתהום תלולה.
אלו מבין קוראי הביקורת הזאת – צעירים או בוגרים כאחד, שחוששים מ"ספויילרים", יעדיפו לעצור את הקריאה כאן ולהסתפק בכך ש"ממלכת טרביתיה" הוא, לטעמי, ספר מצוין, מושך ומרגש. זאת לצד אזהרה והמלצה לקוראים בעלי נפש רגישה במיוחד – אנא מצאו לכם "טועם מלכותי" פרטי; קורא/ת נאמן שמכיר אתכם היטב, אדם מבוגר יותר או פגיע פחות שיקרא לפניכם, יתענג על הקריאה (אני בטוחה שסוג האנשים שיסכימו לשמש כ"טועמי ספרים" פרטיים עבור מישהו קרוב נמנים על סוג האנשים שיתענגו על קריאת הספר הזה) ויחליט אם להמליץ לכם לקרוא את הספר, להחזיק לכם את היד במהלך הקריאה או להמליץ לכם לחוס על נפשכם הרכה ולוותר.
לקוראים שאינם חוששים מספוילרים, אני יכולה לספר שאחרי שפתחתי את הספר בתחושה שאני צועדת לקראת ספר פנטזיה מענג בדגם מוכר לי ואהוב עלי, מצאתי את עצמי במקום אחר לגמרי. נחתתי בלב מציאות ראליסטית עד כאב, כמעט ראליסטית מדי, בין בתי חווה בווירג'יניה, ארה"ב, באזור עני בו אמהות עסוקות בבישול, ניקיון ונזיפות בילדיהן, אבות עסוקים בניסיונות סרק לפרנס את משפחתם בדוחק וילדים עסוקים בחליבת הפרה, לציית להורים ולמורים ולנסות להתחמק מפני הבריונים של בית הספר.
ג'ס לומד בכיתה ה', מתמרן בין שתי אחיות גדולות ולעגניות לשתי אחיות קטנות ומעצבנות, מתאמן בעקביות בריצה כדי לנצח את שאר הבנים בהפסקה ומצייר במחברות ציורים מלאי דמיון שאף אחד לא מעריך מלבד המורה ההיפית למוסיקה. לתוך המציאות היומיומית והעגומה הזאת נוחתת לזלי, ילדה שגדלה בתנאים אחרים לגמרי; בת יחידה להורים משכילים, אמידים וליברליים שהחליטו לעבור לאזור כפרי למען החוויה והאותנטיות. "טום בוי" קלאסית שאוהבת לטפס על עצים ולרוץ ומתלבשת ב"בגדים של בנים". נפש עצמאית, חזקה ורבת דמיון. למרות שחברות בין בנים לבנות נדירה בגיל הזה, ג'ס ולזלי מוצאים אחד בשנייה בני ברית, יוצרים לעצמם פינה פרטית ביער וממציאים ממלכה סודית – ממלכת טרביתיה.
ממלכת טרביתיה היא ממלכת פנטזיה, אבל בניגוד למה שחשבתי לפני שהתחלתי לקרוא – הספר ממעיט בתיאורי הממלכה עצמה. אין שום מעבר ספרותי מקובל בין המציאות הקשה לבין החיים האלטרנטיביים בממלכה הקסומה. ג'ס ולזלי לא הופכים באמת להיות מלכי טרביתיה בדומה לילדי נרניה (המוזכרים במפורש בספר) אלא משחקים במלכים. ההישארות על הקרקע המוצקה של הראליזם והדגשת אלמנט ה'כאילו המשחקי' הן שמעניקות לממלכת טרביתיה את עוצמתה והן שהופכות את הסיפור כולו לאמין יותר, מרגש יותר, ובסופו של דבר גם כואב יותר. המחנה המאולתר המכונה ממלכת טרביתיה הוא עיר המקלט של ג'ס ולזלי, המקום בו הם יכולים להיות הם ללא הפרעה; לבטא את עצמם, להרגיש שהם חזקים ושווים ובעיקר – לחזק ולבנות את הקשר ביניהם, קשר שהוא חבל הצלה עבור שני ילדים שיש להם רק זה את זו.
ספרי ילדים ונוער ממעטים לעסוק במוות וממעטים עוד יותר לעסוק במוות של ילדים. באופן טבעי, הנושא הקשה הזה מפחיד ומרתיע את רוב המבוגרים שכותבים ספרי ילדים ונוער וגם את ההורים האמונים על הארנק. אין דבר מפחיד יותר ממוות בכלל וממוות של ילד בפרט, בעיקר מוות שלא נטוע באירוע היסטורי רחוק (כמו השואה) מחד או מציאות בדיונית רחוקה (כמו עולמו של הארי פוטר, עולמו של פרסי ג'קסון או אפילו העולם של "משחקי הרעב") מאידך, אלא במציאות יומיומית ראליסטית. על הנדנדה העדינה שבין הרצון לגונן על ילדים לבין הרצון ללמד אותם, לחלוק איתם חוויות ורגשות ולחשוף אותם לעולם כפי שהוא, מוות של ילד נמצא בקצה הקיצוני, המפחיד והמסוכן ביותר.
אני יכולה להעלות בדעתי ספרים שמתמודדים עם סכנת מוות של ילד כתוצאה ממחלה קשה, כמו "השחר של גאיה" מאת שגית אמת העוסק בהתמודדות ראליסטית עם מחלת הסרטן או "האחים לב ארי" של אסטריד לינדגרן, העוסק בהתמודדות פנטסטית עם מוות של ילד ממחלה קשה (מוות שלא מוצג כמוות אלא כמעבר לארץ פנטזיה דמיונית וטובה) אבל לא זכור לי שנתקלתי בספר שמתמודד עם מוות סתמי, מקרי ומיותר של ילד.
כן, הסלע הכבד מנשוא והנורא הניצב בליבו של הספר הזה הוא לא החברות ולא הממלכה הדמיונית, אלא המוות הכואב, האלים, השרירותי והנורא של לזלי. המוות הזה מבעית כל כך באשר הנו מוות של ילדה קטנה, אבל הוא נורא עוד יותר בשל הדרך האיומה והכואבת בה היא מתה (טובעת בשיטפון בדרכה למחנה המהווה את ממלכת טרביתיה) ובשל המשמעות הרגשית הבלתי נסבלת הנלווית למוות הזה. מוות של אדם קרוב מלווה לעיתים קרובות בייסורי מצפון, אבל לרוב אין להם אחיזה במציאות האובייקטיבית. ואילו כאן, נדמה שהספר עושה הכל כדי להקשות על הגיבור ועל הקורא להתמודד ולגרום להם להרגיש שאכן, ג'ס אשם במותה של לזלי ואכן, בידו היה למנוע אותו.
ביום גשם סוער במיוחד ג'ס מפחד להיתלות על חבל מעל הנהר בדרך לממלכת טרביתיה אבל הוא לא מעז לחלוק עם לזלי את הפחד הזה. באופן חלומי ומשונה הוא מקבל טלפון בלתי צפוי מהמורה ההיפית למוזיקה; המורה שהיא קרן האור האנושית היחידה בבית ספר סתמי, ממשטר ומכניע, והמורה הזאת, ביום הגשם הזה, מזמינה אותו לנסוע איתה, במכוניתה הפרטית, למוזיאון בעיר הגדולה. ג'ס נענה להזמנה ומבלה יום כיף מושלם שבמהלכו מנקרים בו ייסורי מצפון קטנים על כך שלא הזמין את לזלי להצטרף לטיול. בסוף היום, בניגוד לקונבנציה המקובלת של ספרי ילדים הצובעים את העולם בורוד מנחם של סוף טוב וקתרזיס, מסתבר שלזלי הלכה לבד לממלכת טרביתיה ומתה. היא לא סתם הפסידה יום כיף כיוון שג'ס שכח להזמינה, היא מתה – הסוף המבעית ביותר שיכול להיות.
באחרית הדבר המצוינת והמלמדת שכתבה אלאונורה לב, שתרגמה את הספר לעברית, מוצג הסיפור הלא ייאמן שמאחורי הספר: לבנה של המחברת היתה חברת ילדות טובה שנהרגה כתוצאה ממכת ברק, ולמרבה האבסורד, השינוי הספרותי בעלילה נועד להפוך אותה לאמינה יותר, כיוון שהמוות האמיתי נשמע כמו גוזמה ספרותית חסרת אמינות. גילוי המוות של לזלי והתמודדותו הכנה והכואבת של ג'סי עם מות חברתו היחידה מתוארים בצורה האותנטית והנוגעת ביותר שיכולה להיות, ברגישות מירבית ובהבנה מוחלטת לנפשו המיוסרת של הילד האבל. בהינתן הנתונים האלה – ספר על ילד שחברתו הטובה ביותר מתה מוות אכזרי ומיותר שהוא היה יכול למנוע – אני לא חושבת שניתן היה לכתוב את הספר בצורה טובה יותר, מדויקת יותר ונוגעת יותר.
אין לי כל ספקות בנוגע לאיכותו הספרותית של הספר ואני מברכת ושמחה על תרגומו לעברית ועל הוצאתו בסדרת "הרפתקה" האיכותית, אבל השאלה למי כדאי לקרוא אותו, באיזה גיל ובאיזה מבנה נפשי היא שאלה חשובה ורלבנטית מאין כמותה במקרה הזה, וראוי שתישאל ברצינות על ידי כל מבוגר שמוצא את עצמו בתפקיד מתווך בין ילדים לבין ספרים. אישית, אני לא חושבת שהייתי מצנזרת או מונעת את קריאתו משום ילד או ילדה, אבל זה לא "עוד ספר" שמורידים מהמדף בקלות דעת ואין ספק שהייתי מקדישה לעניין מחשבה רבה, בהתאם להיכרותי עם הילד או הילדה הספציפיים שהם קוראים פוטנציאליים שלו. נדמה לי שגם לו הייתי מחליטה לבסוף לשתוק ולתת לקוראים הצעירים להתמודד איתו בעצמם, לא הייתי עושה את זה ללא בטן מתהפכת ומתכווצת ולא הייתי עושה זאת ללא עין ולב בוחנים שמלווים את הקוראים הצעירים במהלך הקריאה ואחריה.
פורסם במקור באתר הפנקס