שלושה בסירה אחת: המדריך לביטול הרצינות

מאת יונתן יבין

את הספר "שלושה גברים בסירה" לא קראתי בנעורי, וחבל: הוא היה הופך אותם, ללא צל של ספק, למיוסרים פחות. אני משוכנע שהיה בכוחו להפיח ולו שמץ קלוש של תקווה בחיי הדכדוך שהקפדתי לנהל – חיי נער מרצין ודואב, שמכלה את ימיו בכתיבת שירים דרמטיים על אודות אהבה וייאוש, אהבה ומוות, "אלוהים – למה הוא מונע מאתנו אהבה ?", קנאה ואהבה, וגורל – שאינו אלא שם אחר לאהבה, בדרך כלל נכזבת. אם הדברים אינם ברורים די הצורך: כתבתי אז בעיקר שירים על אהבה.
אין תרופות רבות שבכוחן להקל על מכאוביו המכבידים של נער נוּגֶה. בנות, אגב, מוקסמות מהם עד מאוד, כשהם באים בצורת שיר מחורז, אבל הן לא מתנשקות אתך כשאתה מסיים לקרוא בארשת מעונה של תוכחה שרומזת, בצורה בלתי מורגשת כלטיפת נוצה (אמנם נוצה של יען), שזה הזמן לנשיקה. הן פשוט אוהבות מדי את השירים שלך, ולא רוצות לחבל ב"חברות הנפש" שנרקמה ביניכם לפני עשרים ושלוש – תיקון: עשרים וארבע – דקות. ואולם תרופה אחת נדירה ובדוקה לייסורי האמן כאיש צעיר, היא ספרים מצחיקים עד דמע, שהם נדירים מאוד. כמו "שלושה גברים בסירה".
הערת ביניים: בכל מהדורותיו בעברית הופיע הספר כ"שלושה בסירה אחת". אשתי ואני, שתרגמנו יחד את הספר, הרגשנו ששם זה אינו נאמן לתמימות המעושה שבשם המקורי שמלווה את הספר כולו. העדפנו לתרגם אחת-לאחת את "Three Men in a Boat", כי לכאורה אכן מסופר בשלושה גברים שיושבים לפי תומם בסירה. לכאורה, כמו ש"סיפור פשוט" של עגנון הוא כלל וכלל לא סיפור פשוט. קריצת העין של התוספתא, "שלא לדבר על הכלב", משליכה בקלילות את ה"תמימות" למי הנהר הצוננים, ורומזת לקורא שהספר למעשה ערמומי עד מאוד.
לפיכך הצענו את הכותר "שלושה גברים בסירה", אך עורכינו הנבונים הצביעו בצער על העובדה שהשם "שלושה בסירה אחת" כבר נתקבע בתודעה הקולקטיבית של הקוראים לדורותיהם, ומשם קשה החזרה. כהרגלנו, גילינו נחישות אמנותית בלתי מתפשרת ונכנענו מיד לקולו של ההיגיון, וגם בדיוק היה אמצע יולי ואנו מתווכחים רק בין אוקטובר למאי (טיפ שימושי). אך דעו לכם: לנצח שמו הספר הזה הוא "שלושה גברים בסירה"!

התרומה העיקרית של "שלושה" (נתפשר על הקיצור הזה) לתודעת קוראיו, בעיני, היא לטווח הרחוק, ומעבר להנאה העצומה שהוא מסב בעת קריאתו. ספרים הם סוכנים עוצמתיים במלאכה העדינה והמורכבת של עיצוב נפשו של אדם צעיר, וככל שצללתי לתוך מלאכת תרגומו של "שלושה", בסיועה המקיף של אשתי, רוית (התחתנו רק בזכות סירובה הנחרץ להקשיב לשירַי), הצטערתי יותר ויותר על שלא קראתיו כנער. מיד ניגשתי לכתוב על זה שיר, כמובן.
מובן ששמעתי על "שלושה" בשנות נעורי, ותמיד תכננתי "להגיע אליו מתישהו". אבל רק בשנות ה-30 לחיי זה סוף כל סוף קרה, ובאחת הדרכים האהובות עלי לגילוי ספרים (שהולמת להפליא את "שלושה"): מצאתי עותק שלו באנגלית ברחוב, הצצתי ונפגעתי. אף על פי שהספר נדפס לפני למעלה מ-100 שנה, הוא רלוונטי לימינו, קולח להפליא ומֵשׂיח בקלילות עם הקורא בן ימינו. וכעת עולה בדעתי הרעיון שמילוי "חורים בהשכלה" הספרותית הוא עניין של תזמון וקארמה; שאולי ספרים מחכים לרגע שמתאים להם להתגלות לקורא, ממתינים שהוא יהיה בָּשל עבורם.
ואף על פי שכבר לא הייתי נער כשקראתי את "שלושה", יש לי תחושה שהוא עיצב את תודעתי לאחור, ממש שִכתב את נעוריי הספרותיים. לאחר קריאתו, קל וחומר לאחר תרגומו, אני מרגיש פתאום שגיל ההתבגרות עבר עלי בעצם בעליזות שאננה הרבה יותר. למען האמת, ייתכן שכתבתי אמנם שיר או שניים על אהבה נכזבת; אבל כל השאר היו על "החיים – איזה צחוקים זה".

אני מכיר אפוא ל"שלושה" תודה כבירה של חניך למדריך אהוב. כי הספר הזה הוא קודם כול מדריך לביטול הרצינות, מדריך ל"לקחת את החיים בקלות", מדריך להומור עצמי, שכל כך נדיר אצלנו, ולספיגת בדיחה על חשבונך – ברוח טובה. צאו וראו עד כמה מתוחים חיֵינו במדינתנו הרת הגורל , מתוחים עד זוב דם (שלא אחת אכן נשפך) – רק משום שכל אחד מאתנו מתייחס לעצמו ברצינות כה מופרזת ומפרש כל עקיצה קלה כפגיעה אנושה ואישית בכבודו, בדתו ובעדתו.
"שלושה" הוא סיכה ענקית שננעצת בכל הבלונים הללו, מלאי האוויר החם, אויביה של שמחת החיים. למעשה, זהו גם אחד המאפיינים העיקריים של הגיבורים: ג'יי המספר, האריס השלומיאל המגודל, ג'ורג' הבטלן ומוֹנטמוֹרֶנסי בכוֹר השׂטן, שרק מחפש לו עם מי להתקוטט. הם לא אוהבים עשירים, גנדרנים, רברבנים, נצלנים, בטלנים, שלומיאלים ועוד – אבל בהחלט מקדמים בברכה כל עקיצה על חשבונם, שהרי הם עצמם עשירים, גנדרנים, רברבנים, נצלנים, בטלנים ושלומיאלים. ועוד.
ו"שלושה" הוא גם מדריך נדיר לכתיבה קומית, לכל אדם שמטורף דיו לנסות את כוחו בה (אין דבר קשה מזה. הַמלצתי האישית: כִּתבו במקום זה שירי אהבה, במיוחד אם אתם סולדים מהאפשרות שנערה כלשהי תנשק אתכם אי פעם). כותב שמקשיב לטון של ג'רום – רק מקשיב, בלי לפרק ולנתח – מתחיל ללמוד בעל כורחו איך להצחיק, ומתי להצחיק, ומה בעצם מצחיק במה שמצחיק, וחשוב מכך: מתי להפסיק.
כי ג'רום הוא אמן הסיום, אמן שחרורה של הבדיחה רגע לפני שהיא נשרפת. אם מושאי הביקורת שלו הם אותם בלונים חברתיים מלאי אוויר חם, הרי שהבדיחות שלו הן לא סיכות, סיכות הן צפויות; הבדיחות שלו הן בלונים בעצמן, אבל בלונים מלאים במים. והקורא, בכוח דמיונו, מוזמן לפוצץ אותם בדיוק ברגע הנכון, לא פעם בפרצופו שלו.
יותר משהוא ספר, "שלושה" הוא אפוא מופע סטנד-אפ של 19 פרקים, שכָּתוב כאילו ניצב מולך ג'רום אחר, ג'רום (ג'רי) סיינפלד, ומספר לך על שַיִט שיצא אליו עם שני חבריו וכלבו, ושבעצם הוא שיט של "כלום": אין בו מאורע חריג או קיצוני כלשהו, סתם שלושה חברים מצחיקים עד טירוף שעלו על סירה בנהר התמזה וחתרו עד לאוקספורד. אין רצח או תעלומה, לא נרקם בו רומן אהבים מרגש ולא מתרחש בו שוד, אין אתגר שמציבים איתני הטבע ושעליו גוברים גיבורינו.
ודווקא רקע שגרתי זה מספק לג'רום הזדמנות מנוצלת היטב לספר סיפור חד-פעמי, דק הבחנה ומשעשע – יותר מכול משעשע, ממש עד כאב בטן – על הטבע האנושי, על המסע הגדול-קטן של החיים.

כל מי שעמס אי פעם תרמיל על כתפו שמע את הקלישאה הזו: "בטיול לא היעד משנה, אלא הדרך." על כך יכולים קוראיו של ג'רום לענות: "גם הדרך לא חשובה, אלא מה שקורה כשאתה תועה בה." אצל ג'רום, תעיות אלה הן אכן העיקר: אנקדוטות מחייו ומחיי חבריו למסע, שלאו דווקא התרחשו בטיול הנוכחי. צאו וחשבו, למשל, שכמעט כל השליש הראשון של הספר מתרחש עוד לפני שהחבורה טובלת משוט במים.
כל דבר מזכיר לג'רום סיפור אחר שראוי לספרו, מהדוד פודג'ר ושיטתו לתליית תמונה, ועד לחבר שביקש מג'רום להוביל גבינות מסריחות ברכבת ללונדון. לכאורה אנקדוטות שמונעות מהטיול להתחיל כבר, ובהמשך להתקדם הלאה, אך למעשה הן אבני הדרך של המסע החלופי, המופתי והמפתיע, של הסיפור האמיתי של "שלושה גברים בסירה": מסע החיים, שבו יש לצעוד כשבצרורכם הנחוץ בלבד, או כפי שכותב ג'רום:
"צאו וחשבו כמה אנשים, במסעם זה, מעמיסים על סירתם מלאי של דברים מטופשים, שאותם הם מחשיבים כחיוניים לנוחות הטיול ולהפקת הנאה ממנו, עד כדי כך שסירתם מצויה בסכנת הצפה תמידית, אבל בעצם אינם אלא משקל עודף שאין בו כל ערך… בגדים משובחים ובתים כבירים; משרתים חסרי תועלת, ולהקה של חברים נהדרים שלמעשה לא אכפת להם מהם בגרוש, ושלהם עצמם לא אכפת מהחברים האלה בגרוש וחצי; שעשועים יקרים שאף אחד לא נהנה מהם, עם טקסים ומנהגים ואופנות, עם העמדות פנים והתרברבות, ועם – הו! המשקל העודף הכבד והמטורף מכול! – האימה ממה שיחשבו עלי השכנים!"

נהנתנים, פורקי עול, עצלים ולפעמים נצלנים, ודאי בטלנים, ולא לגמרי חפים מעבֵרות פליליות. אלה הם שלושת חברינו (שלא לדבר על הכלב). אבל האם הם בלתי מוסריים? מושחתים? חלילה. מעמודו הראשון של הספר ברור לקורא שיש לשלישייה זו עקרון צדק חלופי, נבדל מהמקובל. מה שמשעשע – בהכרח צודק. ההלצה מקדשת את האמצעים, ובדרך כלל הלצה שמבוססת על "הבנה הפוכה" של העולם, לכאורה בתום לב, והיא שמאפשרת להפנות כלפי העולם את נשקיו שלו: רצינות היתר, תום הלב המזויף, הנפיחות העצמית ותאוות הכבוד. ובעצם כך להענישו, למעשה, על צביעותו.

יש עוד אינספור דברים להגיד על הספר הנפלא הזה, אבל חשוב לדעת להיפרד. וגם באמנות זו ג'רום הוא מומחה גדול. הוא ניגש לסוף פתאומית, רק ב-3-2 העמודים האחרונים, ועושה זאת בפשטות מפתיעה, נטולת סנטימנטים מכבידים. החבורה נקלעת למזג אוויר גשום ומחליטה, על אף הנדר לסיים את המסע ויהי מה, לוותר על היומיים האחרונים לטובת נסיעת רכבת נוחה וסטייק טוב בלונדון:
"איש לא דיבר. הבטנו זה בזה, וכל אחד מאתנו דימה לראות את מחשבותיו המרושעות ומלאות האשם משתקפות בפניהם של חבריו. גררנו החוצה בדממה והתרנו מחבליו את תיק הגלאדסטון. הבטנו במעלה הנהר ובמורד הנהר; לא נראתה אף נפש חיה!
עשרים דקות מאוחר יותר, ייתכן שנצפו שלוש דמויות, ובעקבותיהן צועד כלב נכלם למראה, מתגנבות בחשאי מבית הסירות ב"ברבור" לכיוון תחנת הרכבת, לבושות בתלבושות הלא נקיות ולא ססגוניות הבאות:
נעלי עור שחורות מלוכלכות; חליפת בגדי שיט מפלנל, מלוכלכת מאוד; כובע לֶבֶד חום, חבוט מאוד; מעיל גשם ארוך, רטוב מאוד; מטרייה.
הולכנו שולל את האחראי על הסירות ברציף בפנגבורן. לא היה לנו אומץ לספר לו שאנחנו בורחים מהגשם. הפקדנו את הסירה, על כל תכולתה, למשמרתו, עם הנחיות שעליה להיות מוכנה עבורנו בתשע בבוקר למחרת. אם, כך אמרנו – אם יתרחש משהו בלתי צפוי שעלול למנוע את שובנו, אנחנו נכתוב לו."

מה טוב שג'רום דאג, לפחות, לכתוב לנו שזה הסוף, שאחרת היינו ממשיכים לשבת ולחכות לשלושת החברים (והכלב) הללו, שכמותם, נדמה לי, כל איש – ודאי אם הוא נער נוגה עם חיבה לשירי אהבה נכזבת – מבקש לעצמו.
רמת גן, יולי 2017