101 דלמטים: על כלבים, גנבים וזכרונות ילדות
תמיד רציתי לגדל כלב. למרבה הצער גידול כלב לא התיישב עם אורח החיים של המשפחה שלי, ונאלצתי להסתפק בכלבים שבספרים. לכלבים ספרותיים יש לכאורה כמה יתרונות: לא צריך להוציא אותם לטיולים ולאסוף אחריהם את הצרכים שהם עושים, והם לא משירים פרווה על הספות. מצד שני גם אי אפשר להתפנק איתם ולהתלטף איתם כפי שכה השתוקקתי לעשות עם כלב מחמד משלי. מזל שהכלבים בספרה של דודי סמית' נדמים כל כך אמיתיים, שכמעט-כמעט אפשר להרגיש שהנה הם כאן לצדנו בחדר.
ספר כמו זה המונח בידיכן* היתה יכולה לכתוב רק מי שהכירה כלבים היטב ואהבה אותם מאוד. הכלבים בספר חושבים, מדברים, צוחקים, מתכננים תוכניות, מבצעים מעשי גבורה למען אהובי לבם – כל זה כלל לא מופרך בעיני אנשים שמכירים כלבים. הכלבים בספר הזה מציאותיים לחלוטין, ודווקא בני האדם שבו הם יצירי דמיון: היכן יש עוד וטרינר נהדר שכזה ששמח כשמקפיצים אותו בחצות הלילה בערב חג? היכן ישנן משרתות שדואגות קודם כל לרווחתם של הכלבים, וכלל אינן טורדות את עצמן בסוגיית נקיונו של השטיח הלבן? ומעל הכל, היכן יימצא הזוג הצעיר שמוכן לאמץ בלי להניד עפעף תשעים-ותשעה כלבים, בנוסף על השניים שכבר היו להם?
דודי (דורותי) סמית' נולדה באנגליה ב-1896. אביה נפטר בהיותה בת שנתיים, והיא עברה לגור עם אמה בבית סבה וסבתה, ביחד עם שתי דודות, שלושה דודים, ושתי משרתות. כל המבוגרים בבית העריצו את דודי הקטנה. בגיל צעיר היא התאהבה בתיאטרון, ושיחקה תפקידים קטנים בהצגות במנצ'סטר. כשגדלה אף למדה באקדמיה לאמנויות הבמה היוקרתית שבלונדון. את תחילת דרכה בכתיבה עשתה כמחזאית, וכמה מהקומדיות שכתבה זכו להצלחה מתונה.
במהלך שנות ה-30 התאהבה דודי באיש בשם אלק ביזלי, שעבד לצידה בחנות רהיטים בלונדון. הסיפור של "101 דלמטים" מבוסס חלקית על סיפור האהבה ביניהם, שכן, בדומה לזוג בספר, כל אחד מהם גידל בנפרד כלב דלמטי. אלק ביזלי היה פציפיסט, וכשמלחמת העולם השנייה היתה בפתח באירופה, הוא בחר לעבור לגור בארצות הברית, שעוד לא היתה מעורבת אז במלחמה. דודי נסעה ביחד איתו, ובשנת 1939 הם נישאו בפילדלפיה. הם המשיכו לגדל כלבים דלמטים: לאחד הכלבים קראו פונגו, ואחת הכלבות אכן המליטה חמישה-עשר גורים, כולל גור שנולד כמעט מת ועבר החייאה, כמו בספר. בני הזוג נשארו לגור בארצות הברית, גם כשזו הצטרפה למלחמה; אחד השיקולים שהנחו אותם היה הידיעה שאם יחזרו לאנגליה, הכלבים האהובים שלהם יידרשו לעבור הסגר ארוך ובעיניהם אכזרי. כמו בני הזוג דירלי בספר, גם אדון וגברת ביזלי הציבו את הצרכים של כלביהם בראש מעיינותיהם.
"101 דלמטים" הוא ספרה המפורסם ביותר של סמית', בין היתר משום שעובד בשנת 1961 לסרט אנימציה מצליח מאולפני דיסני; מאז היו גם עיבודים נוספים לקולנוע ולטלוויזיה. סמית' כתבה גם המשך לספר, אשר התפרסם בתרגום עברי לפני שנים רבות תחת השם "תעלומת הכלבים המעופפים" (עם עובד 1969, בתרגום חנוך ברטוב): בספר יוצא-דופן זה, פונגו ומיסי וגוריהם נקראים להציל את בני האנוש שבעולם מפני חייזרים מהחלל החיצון! ספר נוסף פרי עטה של סמית' הוא הרומן הרומנטי למבוגרים "רשימות קסנדרה" (כתר 2009, בתרגום עידית שורר) שהיה בסיס לסרט "אחוזת אהבה" (2003). סמית' הלכה לעולמה בשנת 1990 בארצות הברית, בהיותה בת 94.
את הספר "101 דלמטים" קראתי לראשונה כשהייתי כבת עשר, ומאז לא קראתי בו שוב, עד שהתיישבתי לתרגם אותו. והנה קרה לי דבר מעניין. מצד אחד, גיליתי שאני זוכרת חלקים אחדים בספר בצלילות גמורה, עד לרמת הניסוח של המשפטים. כשקראתי את הפרק שבו הכלבים בורחים מהצוענים לדוגמה, נזכרתי אפילו היכן בדיוק ישבתי שכשקראתי אותו בילדותי: זה לא היה בביתי כי אם בביתם של חברים, בחדר מסוים, על מיטה מסויימת. זיכרון הקריאה היה מפורט כל כך, שנדמה כאילו השתמר כענבר בתוך ראשי. מצד שני, היו רבדים שלמים של הספר שכלל לא זכרתי, והופתעתי להיתקל בהם – לא תמיד לטובה. אולי ההסבר הוא שהיום כשאני קוראת בעיני מבוגר אני רגישה לנושאים שכלל לא הטרידו אותי כשהייתי ילדה. לדוגמה, חשתי שהספר מציג תמונה לא מאוזנת של היחסים בין המינים, כאשר הכלבים הזכרים הם תמיד החכמים, והכלבות הן תמיד היפות שלא כל כך מבינות מה קורה סביבן. כאמור, כילדה כלל לא הייתי רגישה לכך.
ההתלבטות הגדולה ביותר שלי בקשר לתרגום, היתה כיצד להתמודד עם שמות הכלבים ושאר הדמויות בספר. כשתרגם חנוך ברטוב את הספר בשנת 1967, המוסכמה היתה ברורה יותר: שמות לועזיים יש לעברת. כך הפכו להם בני הזוג דירלי ל"מר ומרת יקירא", האומנות נני קוק ונני בטלר היו ל"שרה משקים" ו"שרה טעם", קרואלה דה-ויל היתה ל"עריצה מדיאש", הכלבלב לאקי – "גד", וכן הלאה. מדובר בתרגומים פיוטיים ויצירתיים, ועם זאת, בימינו אנו, המתרגמים קנאים פחות לטוהר השפה העברית. כפי שאיננו מאלצים עוד את מרינה ואת יאן לעברת את שמותיהם למרים וליוני עם עלייתם ארצה, כך מדי פעם מותר גם לדמויות בדיוניות לשמור על השמות הזרים שלהם. ההתלבטות הקשה עולה כאשר צריך לבחור בין תרגום משמעות השם לבין שמירה על המצלול האנגלי: בסוגייה הזאת אין פתרון קל ונכון, רק לבטים והעדפות טעם.
כולי תקווה שתשאבו מהספר הזה הנאה, כשם שנהניתי אני לקרוא אותו בילדותי וגם היום. ואם גם אתן הקוראות הצעירות מתעצבנות מהייצוג הלא שוויוני של הכלבות בספר, הבה נסלח לו כפי שאנחנו יודעות לסלוח לכלבלב שובב שלעס והרס לנו את נעלי הבית. אחרי הכול, הוא כל כך יפה ומתוק…
שירי לב-ארי כותבת על דודי סמית ב-ynet
* ההערות מנוסחות בלשון נקבה, אך הן מופנות לבנים ולבנות במידה שווה.
