אחרון המוהיקנים

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
מדינה:
שנה:
ז'אנרים:
הערך מאת:
בעיני רבים, "אחרון המוהיקנים" נחשב לדוגמה הראשונה של "רומן אמריקני גדול" – רומן חשוב ורחב יריעה המתאר את ארצות-הברית, את אופייה ואת תרבותה. זהו הספר השני מתוך סדרה של חמישה ספרים המתארים את קורותיו של נתנאל "נאטי" במפו, בריטי שגדל בקרב הילידים האמריקאים והפך ללוחם ולסייר אמיץ. לאורך הספרים הוא מכונה בכינויים רבים, שהמפורסמים שבהם הם "פוזמק העור" ושמו האינדיאני "עין הנץ". חברו המוהיקני צ'ינגצ'גוק מלווה אותו בארבעה מחמשת הספרים. עלילת הספר מתרחשת במהלך "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים", עימות שהתנהל בשנים שלפני הקמת ארצות-הברית בין הצרפתים והאנגלים, כאשר כל צד נעזר בבעלי ברית משבטי הילידים, שנקראו אז אינדיאנים, זכר לטעותו של כריסטופר קולומבוס, שחשב שהגיע להודו (אינדיה). למלחמה ולתוצאותיה היה חלק חשוב בשרטוט המפה של אמריקה הצפונית ובקביעת השליטה בקנדה ובארצות-הברית. הספר מתרחש על רקע אחד הקרבות המרכזיים במלחמה, המצור על מבצר ויליאם הנרי ב-1757. מפקד המבצר מונרו מבקש להביא אליו את שתי בנותיו, קורה ואליס. חיילים בריטים בראשות דאנקן הייוורד מוליכים את הבנות למבצר ואליהם מתלווה מורה דרך אינדיאני בשם מגואה, שמחליט להוביל אותם בדרך קיצור. הם נתקלים בנאטי במפו, "עין הנץ", המלווה בחברו צ'ינגָצ'גוּק ובבנו אוּנקָס. הייוורד והשלושה חושדים שמגואה מוביל אותם למלכודת, וחשדם מתאמת כאשר הם נלכדים. מתברר שמגואה משתף פעולה עם הצרפתים ומבקש לנקום באביהן של הבנות על כך שעלב בו וגרם לנידויו מהשבט שלו. מגואה מציע לשחרר את החבורה בתמורה לכך שיתנו לו את קורה לאישה. סירובה של קורה מצית חמת זעם בקרב בני השבט הנשבעים לנקום: "שמנו יהיה לחרפה ולדיראון, אם לא נדע לטהרו בדם אויבנו." מאוחר יותר מתברר שצ'ינגצ'גוק ובנו אונקס הם בני שבט המוהיקנים, שהיה בעבר מפואר וחזק, וכעת הם האחרונים מביניהם. הקרב האחרון בין השבטים היריבים מסתיים בניצחון הטובים, אך במחיר טרגי למדי. בעקבות הספר נטבע המושג "המוהיקני האחרון" כתיאור לאדם הדבק בעקרונותיו בכל מחיר, המאמין בדרכו ומשלם את מחיר הליכתו בנתיב שהיא סוללת. קופר ניחן ביכולת תיאור משובחת ולא היה כבול למוסכמות ספרותיות. הוא סיפר לידידו שמעולם לא שהה בקרבת אינדיאנים, וכל ידיעותיו עליהם מגיעות מקריאה ומסיפוריו של אביו שפגש בהם. קופר הרבה להישען בספריו על תיאוריו של המיסיונר ג'ון הקנוולדר, שפעל רבות כדי להנחיל את ערכי הנצרות, והכנסייה המוראבית בפרט, בקרב שבטי הילידים. בספר הראשון בסדרת "פוזמק העור", "קוטל הצבי", מתואר נאטי במפו כמי שגדל אצל מיסיונר מוראבי.

"גברתי, השיב הסייר בכובד ראש, מזה שלושים שנה מאזין אני לכל הקולות שביער, כאדם שחייו ומותו תלויים בחדות אזניו… קולות הסערה והשקט, הטרף והציד, כולם ידועים לי"

הקנוולדר נמשך לתכונות האציליות של האינדיאנים, ומכאן גם גישתו של קופר לגיבוריו. בניגוד להלך הרוח בתקופתו, שתיאר דמויות אינדיאניות באופן שלילי וסטריאוטיפי, קופר מתאר את גיבוריו האינדיאנים באופן שלם ועגול יחסית, ומעניק להם תכונות שליליות וחיוביות במידה שווה. לא חסרים תיאורים אכזריים של דמויות אינדיאניות בספרים. יש בהן המתוארות כנציגי כוחות הרשע, אנשים חייתיים כמעט, צמאי דם למראה. אך קופר רואה באינדיאנים קורבנות של התרבות הלבנה המשתלטת על חייהם, ומקפיד לתאר אותם כבני אדם אנושיים, הגונים ואציליים לא פחות מהלבנים. מעניין להזכיר בהקשר של "אחרון המוהיקנים" את ספרו של ביל נילי משנת 1995, "צ'יף הקומנצ'י האחרון" שלא תורגם לעברית, המתאר את חייו של קוואנה פארקר, שנולד לאם לבנה שנחטפה בידי לוחם משבט הקומנצ'י, והפך לגיבור שבטי עז רוח ועתיר זכויות. ההבדלים ומרחק השנים בין "אחרון המוהיקנים" ו"אחרון הקומנצ'ים" הופכים לדיון מרתק.
ג'יימס פנימור קופר - אחרון המוהיקנים
קופר נחשב כיום ליוצר מוכר ואהוב בארצות-הברית, אבל לא תמיד זכה לביקורת אוהדת. ב-1895 פרסם מרק טווין מאמר נוקב בשם "העבירות הספרותיות של פנימור קופר" – ביקורת סאטירית קשה, שבה מזליף טווין כמויות רבות של ארס על קופר ועל כתיבתו. בין היתר הוא מונה את "דמויות הקרטון", "קלישאות בשימוש יתר" ו"עלילה כושלת". טווין לא פוטר גם את מבקריו הקודמים של קופר, טוען שחלקם לא קראו כלל את ספריו, ומכריז כי בשלושת רבעי עמוד עבר קופר 114 עבירות ספרותיות מתוך 115 אפשריות, "וזה, כמובן, שיא".

ספרים נוספים באותו סגנון