המעניק

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
מדינה:
שנה:
ז'אנרים:
הערך מאת:

במבט ראשון, הפרקים הפותחים של "המעניק" נראים כשייכים לעולם אוטופי שכולו טוב – עולם שבו אין אלימות ושהתנצלויות בלבד מספיקות כדי לכפר על חטאים; עולם שבו יש חלוקת מזון הוגנת לכולם, שבו אנשים מתחתנים על פי התאמה מראש כדי למזער סכסוכים, שבו מתקיימת חברה ללא עוני, רעב או אי צדק; עולם שבו האקלים מבוקר ושאיננו מכיר אסונות טבע מסוכנים. לפנינו אם כן עולם ללא דרמות, חדגוני ולא רק מן הבחינה המטאפורית, נטול עבר וזיכרונות. אך אט אט, בכתיבה פשוטה וכמעט דיווחית, מתגלה הסיוט הגדול של "הקהילה" כשהעלילה הופכת למצמררת ואפלה. דברים שנצבעו בגוני אידיליה עזים מתגלים במערומיהם. על הרקע הזה מוצגת דמותו של ג'ונס, גיבור הספר. כמו שאר חבריו, ממתין ג'ונס לטקס ה-12. בטקס זה כל הנערים והנערות בני ה-12 מקבלים תפקיד שבמסגרתו ישרתו את הקהילה עד סוף ימיהם. על ג'ונס מוטל תפקיד מיוחד בשל חריגותו. מאחר שהוא בעל עיניים בהירות, בניגוד לשאר חברי הקהילה, הוא מסוגל לראות מעבר ולחוש ברבגוניות של הדברים. על כן מקבל ג'ונס את תפקיד מקבל הזיכרונות. בחברה ללא עבר וללא זיכרונות, למקבל הזיכרונות יש תפקיד חשוב ביותר במקרים שכדי לדעת להתמודד איתם הקהילה נזקקת לידע ולניסיון מהעבר. גיל 12 הוא לא רק גיל החניכה, הוא גם הגיל שבו יש התעוררות מינית ורגשית, תשוקה והשתוקקות – רגשות המאיימים על הסדר הקיים. לכן מצווים חברי הקהילה מגיל זה ואילך ליטול גלולות מיוחדות המשקיטות את תשוקתם.

"אני חושב שכבר אמרתי לך פעם," הזכיר לו המעניק, "כשהיא הלכה, הזיכרונות חזרו אל האנשים. אם אתה תאבד בנהר, ג'ונס, הזיכרונות לא יאבדו איתך. זיכרונות הם נצחיים"

לצורך הכשרתו בתפקיד נפגש ג'ונס עם המעניק, מקבל הזיכרונות הקודם שהופך להיות החונך והמורה שלו. ג'ונס מתחיל לקבל זיכרונות ולחוות רגשות שקודם לכן מעולם לא חווה או הרגיש. הוא נפעם מתחושת הגלישה בשלג ונדהם מגילוי הצבעים. למרות הכאב שכרוך בחלק מהטיפולים, ג'ונס מתחיל להתרחק נפשית מאנשי הקהילה. הוא קרוע לחלוטין בין עולם שטחי, שטוח שכולו רגש לבין עולם שבו יש נופים מחודדים, אהבה, תשוקה וגם כאב. תמימותו של ג'ונס נסדקת לחלוטין כאשר הוא מגלה שתהליך הנהוג בקהילה ונקרא ה"שחרור" אינו אלא מוות קר ושקט בעזרת זריקת רעל. כך נפטר אביו מתינוק לא מפותח. במהלך הכשרתו, משפחתו של ג'ונס מקבלת תינוק בשם גבריאל שאיננו נוהג כשאר התינוקות שבמרכז הטיפוח. ג'ונס מגלה שבעזרת מזיגת זיכרונות לגבריאל, הוא מצליח להרגיעו. אך כאשר מחליטים "לשחרר" את גבריאל, נוקט ג'ונס צעד משמעותי ותהליך החניכה שלו עובר שלב. הוא מחליט שאיננו יכול לחיות במקום כזה והוא נמלט מהקהילה ביחד עם גבריאל. הם מצליחים לשרוד בעולם החדש והקשוח שנגלה להם בעזרת זיכרונות טובים ומנחמים. "המעניק" פורסם בשנת 1993. זהו הספר הראשון בסדרה של ארבעה ספרים העוסקים בעתיד בדיוני. אחריו פורסמו "הכחול האבוד", "שליח" ו"בן" שיכולים להיקרא בפני עצמם וללא סדר מחייב. "המעניק" מצטרף לשורת ספרי מדע בדיוני העוסקים בעתיד האנושות בעידן דיסטופי. קשה שלא להיזכר ב"פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי, שכבר בשנת 1953 תיאר עולם של מסכים ובו תושבים המנוכרים זה לזה. אותה עין חיצונית וביקורתית מצויה הן אצל ג'ונס והן אצל גאי מונטאג מ"פרנהייט". שניהם חשים שעם כל השלמות והסדר, מתחת לפני השטח מבצבצת הוויה של אלימות רצחנית כלפי מי שלא מתיישר עם התעשייה האנושית. גם תפקיד "הזוכרים" מופיע בשני הספרים, כאשר ב"פרנהייט" המורדים בשולי הערים והדרכים משננים ספרים כנגד מדיניות השמדת הספרים, וגם ב"המעניק" הזיכרונות מהווים איום. על אף פשטותו, נוגע "המעניק" בשאלות קיומיות: האם האנושות צריכה להיות תועלתנית ולהכחיד כל רגש שיכשיל מטרה זו? מהי חשיבותם של הדברים ה"בלתי מעשיים" בחיינו, כמו פילוסופיה, אמנות, מחול, מוזיקה וספרות? ודווקא משום שהספר עוסק בזאת בדרך סיפורית, קונקרטית מאוד, מתחדדות השאלות הללו ביתר שאת. ספר זה זיכה את לורי בפרסים רבים וחשובים, וגרסה קולנועית שלו יצאה לאקרנים בשנת 2014.

לויס לורי - המעניק - תפוח

"המעניק" היה ספר מצליח ואהוב, אך שנות ה-80-90 לא היו תקופה טובה עבור ספרי הנוער. המונח המקובל היום, Young Adult שאפשר לתרגמו ל"נוער בוגר", המתייחס לרוב לספרות עבור גילאי 12-18, נכנס לשימוש בשנות ה-60, עם ספרים כמו "נערי הכרך" מאת ס. א. הינטון. בשנות ה-70 חלה פריחה בתחום, כאשר ספרים רבים כוונו מראש לנערים ונערות בגילים אלה, עסקו בנושאים הקרובים לליבם, ונכתבו במגוון גדל והולך של ז'אנרים. אך אז חלה כאמור נסיגה מסוימת בפופולריות של הספרים בקרב הקוראים, שנבעה בחלקה מתחושה של מחזור נושאים והיעדר יצירתיות של הכותבים. תור הזהב של ספרות הנוער הגיע עם סוף העשור ותחילת שנות ה-2000, עם פרסומו של הספר "הארי פוטר ואבן החכמים".

לויס לורי - המעניק - נהר

לורי קיבלה את הרעיון לכתיבת "המעניק" מחוויה אישית. בריאיון לעיתון סיפרה על אביה שהחל לפתח סימני אלצהיימר ואיבד בהדרגה את זיכרונותיו. כאשר לורי הראתה לו תמונה של אחותה שמתה מלוקמיה, האב ניסה בכל כוחו לזהות את הדמות ולא הצליח לזכור את שמה. לורי נאלצה לספר מחדש את כל סיפור מחלתה ומותה של האחות. המפגשים הללו הובילו אותה למחשבות על עולם שבו אין זיכרונות ועל מניפולציה שתאפשר לשלוט בזיכרון, כך שלא יכאיב.

ספרים נוספים באותו סגנון