הקומדיה האנושית

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
מישהו אמר פעם, שהאופן שבו אדם מציג את עצמו, כולל דרך יצירתו, לעומת מי שהוא באמת – הם פוזיטיב ונגטיב. כלומר, יכול להיות לא רק פער, אלא היפוך מוחלט בין מזגו ואופיו של היוצר לבין רוח יצירתו. דומה שהדברים הללו יפים במיוחד לתיאור הניגודיות הקוטבית בין אישיותו של הסופר והמחזאי האמריקני ויליאם סרויאן ובין יצירתו. בחייו הפרטיים, סרויאן היה יהיר, איש ריב ומדון, קמצן, אב, סב ובעל זונח, אנוכי, שמרוכז רק בעצמו, בקריירה שלו ובנספחיה. לעומת זאת הוא כתב באנושיות חמה ועזת ביטוי, כשנושאיו הם הכמיהה, הגעגוע, האופטימיות, התקווה, האחווה, ההגינות, עליונות האהבה והיופי, ערך החיים וניצחון רוח האדם. יצירותיו מנסות לחשוף את הטוב הבסיסי, שמצוי בכל בני האדם, במיוחד בפשוטים ובתמימים שביניהם.

"גופו נלקח מאיתנו, אבל לא הוא. הוא לא מת – כי אתה חי. אני לא מצפה שתבין משהו מכל מה שאני אומרת לך. אבל אני יודעת שתזכור זאת – ששום דבר טוב אינו נגמר לעולם"

סגולות אלה מתגלות במלוא יופיין בספרו "הקומדיה האנושית", שנכתב תחילה כתסריט ומאוחר יותר הפך לספר. זהו סיפורה של משפחת מקוֹלי, משפחה דלה אך ישרת דרך, שחיה בקליפורניה בפרוור של עיירה אמריקנית פיקטיבית בשם איתקה, המבוססת כנראה על עיירת הולדתו של סרויאן. יוליסס הוא הבן הקטן, החקרן ותם העיניים. הומר הוא הבינוני, שמסייע בפרנסת המשפחה כנושא מברקים בדואר המקומי. האח הגדול, מרקוס, מגויס לצבא ויוצא להילחם בחזית במלחמת העולם השנייה. בס האחות וחברתה־שכנתה מנגנות בצוותא ואמא מקולי תומכת בכולם ומלמדת את ילדיה פרקים בהגינות, ביושר, בנדיבות ובאהבת אדם. מכל דמות, ומשלל דמויות נוספות בעיירה, אנו לומדים משהו על החמלה, האחווה והטוב האנושי. בכל פרק ובכל דמות יש תמהיל נפלא של עצב ושמחה, טרגי וקומי, תמימות וממזרות, גיחוך ורצינות, נעלה ונלעג. כל דמות, בצד היותה אדם פשוט ושגרתי, היא גם פילוסוף, משורר, אמן וטיפוס חד־פעמי. לסרויאן היה כושר כתיבה מדהים. הוא כתב בקלילות ובמהירות ובמה שנראה כחוסר התלבטות. אמרו עליו שהוא מסוגל לכתוב בכל יום סיפור או מחזה חדש. כתיבתו היתה חופשית, זורמת, נטולת כללים. הוא זכר תמיד שתפקידו הראשון של הסופר הוא לספר סיפורים. הוא ביקש, כדבריו, "לחשוף את הדרמה הנפלאה והמתמדת שמסתתרת בנסיבות, במאורעות ובבני־האדם הרגילים ביותר." אולי יצליחו כמה מהכותרות של פרקי "הקומדיה האנושית" להדגים את רוח כתיבתו של סרויאן: "עולם טוב יותר, אנשים טובים יותר", "הֱיֵה מאושר! הֱיֵה מאושר!", "לא יחדל כאב מקרב הדברים", "הרי נשיקה", "האהבה היא בת אלמוות, השנאה מתה בכל רגע".
ויליאם סרויאן - הקומדיה האנושית - כובע של דוור
ויליאם סרויאן - הקומדיה האנושית - ילד רוכב על אופניים
ארם, בנו של סרויאן, כיום סופר מצליח בזכות עצמו, מתאר בספריו אב קשוח, רודני, שקוע בעצמו, עם שפם אדירים מגוחך, שכל מה שמעסיק אותו הוא הקריירה שלו, כיבודים וכסף. "הוא היה אמן מפורסם, שהמונים העריצו בכל העולם, אולם הוא עצמו לא אהב איש ולא היה אהוב על ידי איש", כתב. בצוואתו, לא השאיר סרויאן אפילו סנט אחד לילדיו ולנכדיו, את כל כספו ואת תמלוגיו העתידיים הותיר לקרן, שתעסוק בהוצאה לאור של כתביו שטרם פורסמו ובחקר יצירתו. סרויאן מת בפרזנו ב־1981, בן 72. הוא הותיר אחריו כתבי־יד, שהיקפם עולה על אלה שפורסמו. הוא היה בטוח שיבוא יום והעולם ישוב ויגלה את גדולתו. שנה אחרי מותו הועברה מחצית מאפרו ליֶרוואן בירת ארמניה, ונטמנה ליד האנדרטה שהוקמה שם לזכרו. המחצית השנייה הוטמנה בפרזנו, שהפכה למרכז הנצחה לסופר ולמרכז לחקר ולתיעוד הארמנים והקהילה הארמנית בארצות־הברית בפרט.

ספרים נוספים באותו סגנון