משפחת רובינזון השוויצרית

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
מדינה:
שנה:
ז'אנרים:
הערך מאת:
ויליאם, אליזבת וארבעת בניהם הצעירים (פריץ הבכור בן ה-15, ארנסט, ג'ק, ופראנץ הצעיר, בן השמונה) עוזבים את שוויץ מולדתם ומפליגים לעבר פורט ג'קסון שבאוסטרליה כדי להתחיל בחיים חדשים. האב הוא כומר שוויצרי והמשפחה מתכוונת להתיישב באוסטרליה, לכן מטענם כולל גם בעלי חיים, כלים וצמחים שאמורים לשמש אותם ביעדם. בלב האוקיינוס ההודי נקלעת ספינתם לסערה קשה, מתנגשת בשרטון ומתבקעת. צוות המלחים נוטש את הספינה בסירות הצלה, ומותיר את המשפחה לבדה על הספינה הטובעת, כשאבי המשפחה מתפלל לאלוהים שיחוס על חייהם. הספינה מצליחה לשרוד במשך הלילה, ובבוקר בני המשפחה מחליטים לנסות להגיע לאי שמעבר לשונית. הם מצליחים לבנות רפסודה ארעית מחביות ומעמיסים עליה מזון, תחמושת ושאר חפצים בעלי שימוש שלקחו מהאונייה. כך הם מגיעים אל חופו של האי הטרופי ואיתם גם טורק וג'ונו – שני כלבים מהאונייה. שם, בלית ברירה, מקימה המשפחה את ביתה החדש. בתחילה ניסיונם של בני המשפחה דל, אך עם הזמן הם מצליחים להפוך את האי למשכן נוח. הם לומדים להכין מזון ולגדל גידולים שונים, בונים בית עץ לימות הקיץ ואף מכשירים לעצמם מערה למגורים בימות החורף. הספר מלווה את קורות בני המשפחה על האי במהלך יותר מעשר שנים, את ההרפתקאות הנקרות בדרכם ואת תקוותם להינצל באחד הימים. לאחר כעשור, ספינה בריטית שנשלחה לחפש ניצולה אחרת בשם ג'ני מונטרוז, שנמצאת גם היא על האי, מאתרת את בני המשפחה. קפטן הספינה מקבל לידיו את היומן המכיל את תיאור שהייתם במקום, ולבסוף היומן מתפרסם ויוצא לאור כספר. חלק מבני המשפחה חוזרים לאירופה עם הספינה הבריטית, אך חלקם מחליטים להישאר ולחיות באי, ב"שוויץ החדשה".

"אבל הרי אין לך כאן כנסייה או עוגב ובכלל שום דבר; איך אתה רוצה לערוך תפילה?" שאל פרנץ. "לעבוד את אלוהים ולהתפלל אפשר בכל מקום, גם תחת כיפת השמיים, ובכל מקום בו עושים זאת, נמצאת כנסייה ותפילה"

כמו ספרי ילדים מפורסמים אחרים ("גבעת ווטרשיפ", למשל), גם "משפחת רובינזון השוויצרית" החל כסיפור שסופר לילדים בעל-פה. המחבר יוהן דויד ויס, שהיה כומר ואב לארבעה ממש כמו גיבור הספר, סיפר את הסיפור בעיקר כדי להקנות לילדיו את ערכי המוסר הנוצרי שהאמין בהם. באמצעות תיאור הרפתקאותיהם ותגליותיהם של בני המשפחה, והאופן שבו פעלו כדי לפתור בעיות וליצור לעצמם מקלט בטוח באי, הספר מטיף לחסכנות, לניהול ולניצול יעיל של משאבים, לחריצות, לשיתוף פעולה, לנאמנות, לאמונה, לחברות ולערכי משפחה. גם אהבת הטבע הייתה אחת ממטרותיו החינוכיות של ויס, ובספר יש תיאורים רבים ומפורטים של הצמחייה ושל בעלי החיים באי הטרופי, המשמש מעין גן-עדן אידיאלי שבו נקבצו מינים שונים של בעלי חיים מכל היבשות, החיים ביחד בדו-קיום, בלתי אפשרי מעשית: קנגורו וברווזן מאוסטרליה, פינגווינים מאנטארקטיקה, אריות ופילים מאפריקה, זאבים ודובים מאמריקה הצפונית, ואיתם גם ניבתנים, פלמינגו ויענים. ספרו של ויס הושפע מאוד מ"רובינזון קרוזו" של דניאל דפו שראה אור ב-1719, כמאה שנים לפניו, והפך לכלי חינוכי המהלל את עוז רוחו ואת נפשו של האדם החופשי, שאינו נכנע לאיתני הטבע ולגורל, ושורד גם בתנאים הקשים ביותר בזכות תושייתו ואומץ ליבו. גם שם הספר נובע מהסוגה הספרותית הנקראת על שם ספרו של דפו, ואליה שייכים ספרים העוסקים בניצולים מספינות טרופות או מתרחשים על אי בודד. אך שלא כמו ברבים מהספרים או הסרטים השייכים לסוגה זו, אין כאן ניצוֹל יחיד ובודד. בספרו של ויס המשפחה עומדת במרכז, והאי המבודד משמש לה דף חלק שעליו משרטט ויס את המודל האידיאלי שלו לחיים נכונים ולהקמת "שוויץ החדשה", על פי ערכי מוסר נוצריים שהוא מאמין בהם ומטיף להם. כמו במקרים אחרים, המחבר לא התכוון כלל להוציאו לאור. אורכו של כתב-היד המקורי היה כ-800 עמודים, והספר נערך שנים אחר כך על ידי אחד מבניו – יוהן רודולף ויס, שהיה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברן, ואף כתב את מילותיו של ההמנון השוויצרי. בן אחר, יוהן עמנואל וייס, אייר את הספר. הספר, שנכתב במקור בגרמנית, התקבל בהצלחה רבה. תוך שנים ספורות הוא תורגם לשפות רבות, תוך שינויים משמעותיים שנעשו בכל אחת מהגרסאות – פרקים וקווי עלילה חדשים נוספו, ואחרים קוצצו. סיפורה של משפחת רובניזון השוויצרית אף עובד לאינספור סרטים, סדרות טלוויזיה, ספרי קומיקס ומשחקי מחשב, והוא נחשב לספר השוויצרי המתורגם ביותר בהיסטוריה.
הספר נכתב בתחילת המאה ה-19 – בשיאה של התקופה הקולוניאלית, כשמעצמות אירופיות רבות כמו אנגליה, צרפת, גרמניה, הולנד ופורטוגל יישבו חלקים ניכרים בעולם החדש – באפריקה, באמריקה, באסיה ובאוקיאניה. בתקופה זו החליטו אנשים רבים לעזוב את ביתם על מנת לחפש חיים חדשים וטובים יותר. אוסטרליה, שאליה מפליגה המשפחה, שינתה פניה והפכה ממושבת עונשין למקום ראוי להתיישבות, ולכן עוררה התעניינות רבה באותה תקופה. האי שאליו מגיעה המשפחה בסופו של דבר לאחר טביעת האונייה, נמצא באזור גיניאה החדשה שלימים חלקים ממנה יהפכו למושבה גרמנית. במקרים רבים לוּותה הקולוניאליות גם בהחדרת הנצרות ובשימורה, מתוך הנחה שזוהי הדת שתאפשר רווחה כלכלית, תרבותית ודתית. במקרה הנדון בספר, בני המשפחה לא פוגשים ילידים מקומיים ולכן אין בו אלמנט של מיסיונריות, אך כאמור, יש רצון לתאר מהו המודל "הנכון" לחיים משפחתיים ראויים במקום המנותק מכל סממן אירופי ונוצרי.
ז'ול ורן, הסופר הצרפתי המהולל, אהב את הספר עד כדי כך שכתב לו המשך בשם "ניצולי הדגל". הספר ראה אור בשנת 1900 והוא מתאר את שובם של חלק מבני המשפחה אל האי לאחר שחזרו לאירופה.

ספרים נוספים באותו סגנון