נעלי בלט

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
מדינה:
שנה:
ז'אנרים:
הערך מאת:
פרופסור מפוזר אוסף לביתו שלוש תינוקות, כאילו היו דגימות מדעיות מעניינות, ומייד נעלם מחייהן למסע בלתי מוגבל בזמן. כך גדלות להן פאולין הבלונדינית, פֶּטרוֹבה השחומה ופּוֹזי הג'ינג'ית בלונדון של בין מלחמות העולם, אחיות מאומצות, דומות ושונות, רבות ואוהבות, ושלושתן לומדות לרקוד בלט. "נעלי בלט" הוא ספר הילדים הראשון והמפורסם ביותר של הסופרת נואל סטריטפילד (1986-1895) אשר כתבה קרוב ל-60 ספרים לילדים ועוד עשרות ספרים ומחזות למבוגרים, משנות השלושים ועד שנות השבעים של המאה ה-20. רבים מספריה מוצלחים מאוד, אבל "נעלי בלט" מדגים טוב מכולם את נוסחת הקסם – סיפור כביכול ריאליסטי לחלוטין, שבכל זאת יש בו טעם של אגדה. הילדים בספריה של סטריטפילד הם ילדים עובדים, שעבודתם נחוצה לפרנסת משפחותיהם והם טרודים בשאלות יומיומיות כגון מהיכן ישיגו כסף לביגוד, לאוכל ולהשכלה. יחד עם זאת המקצועות שבהם עובדים הילדים הם מקצועות זוהרים וקוסמים: אמנויות הבמה, קולנוע, החלקה על הקרח ואפילו עבודה בקרקס. ספריה של סטריטפילד חושפים את הפרקטיקה שמאחורי הקסם, ואת הקסם שמאחורי הפרקטיקה. קחו לדוגמה את "נעלי בלט". מככבות בו שלוש בנות – מספר טיפולוגי, והן יתומות – כמו באגדות. כל סיפור האימוץ שלהן בלתי סביר בעליל: פאולין נמשתה מהים בעקבות טביעה של ספינת נוסעים גדולה (הטיטאניק?) והוריה אינם ידועים; פטרובה התייתמה טרגית מהוריה הרוסים; ופוזי ננטשה על ידי אימה הרקדנית קלת הדעת, ושליח הביא אותה ללונדון בתוך סלסילה עם מכתב מהפרופסור וזוג נעלי בלט. לפרופסור עצמו אין שום ידע או עניין בגידול תינוקות, אבל הוא חושב שהן מתנה חביבה להביא לאחייניתו הרווקה סילביה, כדי שלא תהיה בודדה כשהוא יוצא לחקור את העולם. מכיוון שהוא אספן מאובנים, הבנות מעניקות לעצמן את שם המשפחה "פוֹסִיל" – מאובן. עד כאן סיפור הרקע נשמע די רומנטי, שלא לומר פנטסטי, אך בהמשך מתפתח סיפור מציאותי מאוד, שעוסק בהתנהלות היומיומיות במשפחה המאולתרת של פוזי, פאולין ופטרובה, וברצף של בעיות פרקטיות ושל ניסיונות התמודדות פרקטיים לא פחות. סילביה נאלצת להשכיר חדרים בבית הפרופסור תמורת תשלום, ואחת הדיירות החדשות היא מורה באקדמיה לבלט ולאמנויות הבמה. הבחירה לרשום את הבנות ללימודים שם נובעת משיקולים מעשיים: הן מקבלות פטור מדמי לימוד, ויש תקווה שיוכשרו לקריירה שתניב הכנסות עוד בהיותן קטינות. פסקאות ואף פרקים שלמים מוקדשים לצורך לקנות תלבושות חדשות לילדות מתוך תקציב מוגבל, לחישובי אורכי בד ולבחירת חומרים שיהיו גם יפים וגם שימושיים לאורך זמן. על כל תפנית נפלאה כביכול – פאולין לוהקה לתפקיד חשוב בהצגה! – מצטרפים אילוצים מעשיים חדשים – עכשיו יש להשיג לה רישיון עבודה ולעמוד בתנאיו המחמירים. וכך, בתוך תבנית שנראית על פניה כסיפור של שלוש סינדרלות, אנחנו מקבלים תיעוד של העבודה המפרכת והלוגיסטיקה הטרחנית מאחורי הקלעים של עולם הזוהר, פחות קסום אבל לא פחות מרתק.

"פאולין הצמידה את רגליה, ושילבה את כפות ידיה. "אנו, שלוש בנות פוסיל," היא אמרה בקול של כנסיה, "נודרות לנסות להכניס את שמנו לספרי ההיסטוריה, בגלל שזה השם שלנו בלבד ואיש לא יכול להגיד שזה בגלל הסבים שלנו."

סטריטפילד עצמה הספיקה להכיר את העולם שעליו כתבה, בטרם פנתה לכתיבת ספרי ילדים. היא הייתה האחות השנייה מבין שלוש בנותיו ובנו של כומר כפרי אנגלי, וביחד עם בני משפחתה אהבה להעלות הפקות ביתיות לבידור אנשי הכפר. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבדה במפעל לייצור נשק, אך אחרי המלחמה הקדישה עשור מחייה לניסיון לא מוצלח במיוחד לפתח קריירת במה. בין היתר למדה באקדמיה למשחק, הצטרפה ללהקות משחק נודדות באנגליה ובאוסטרליה, ושיחקה בהפקות שבהן השתתפו גם להקות של ילדים רוקדים. לטענתה, זיכרונה לאירועי חייה היה בור סוד שאינו מאבד טיפה, וכך בשנות השלושים התחילה לכתוב. ספריה הראשונים נכתבו למבוגרים, אך ב-1936 הוזמן ממנה ספר הילדים הראשון "נעלי בלט". הספר היה ללהיט מיידי והעלה אותה על דרך המלך להיות אחת מסופרות הילדים הבריטיות האהובות בתקופתה. היא נהגה לחקור היטב כל זירה שעליה התכוונה לכתוב ספר, ואפילו טיילה עם קרקס נודד לצורך תחקיר לספרה "נעלי קרקס", שעליו זכתה בפרס קרנגי ב-1939. שלושה מספריה (שלא תורגמו לעברית) הם אוטוביוגרפיים, ומספרים על ילדותה כבת כומר, על תקופת המלחמה שלה ועל ראשית דרכה כסופרת. כמו קריירת המשחק של סטריטפילד, גם דרכן המקצועית של האחיות פוסיל אינה חסרת מהמורות. עוצמתו של "נעלי בלט" טמונה בין היתר בשוני בין שלוש האחיות. פאולין הבכורה עובדת קשה מאוד מתוך תחושות חובה לא פחות מאשר מתוך אהבה למקצוע. פטרובה כלל לא סובלת את הבמה ומתעניינת במכונאות של מטוסים ושל כלי רכב. פוזי ניחנה בכישרון טבעי עילאי והיא לא מסוגלת לחיות בלי הריקוד. פאולין ופטרובה לומדות בהדרגה להכיר את עצמן, והתפתחותן כרוכה בהבנה של מה שהן רוצות לעשות בחייהן, ובאיזון בין מה שיסב להן אושר ומה שהן חייבות למשפחתן. פוזי נדמית אנוכית יותר, כי מן הרגע הראשון היא יודעת שהיא רוצה רק לרקוד – אבל היא אוהבת לא פחות את אחיותיה, ואף הן מכירות בכך שכישרון גדול כשלה "מוכרחים" לפתח. הספר מסתיים בנקודה שבה כל אחת משלוש האחיות עומדת לצאת לדרך נפרדת ולהתחלה חדשה. המשפט האחרון בספר הוא שאלה: "מעניין," אומרת פטרובה, "אילו בנות אחרות היו צריכות לבחור מי מאיתנו הן רוצות להיות, במי היו בוחרות?" לי אישית התשובה ברורה: פטרובה היא המעניינת ביותר, דווקא בשל בחירתה לנטוש כליל את זוהר אורות הבמה לטובת מקצוע שנחשב אז גברי בעליל – ולדעתי גם אין זה מקרה שפטרובה, כמו הסופרת נואל סטריטפילד, היא האחות האמצעית. אך גדולתה של סטריטפילד היא בכך שהיא השאירה את השאלה פתוחה לקוראים בסוף הספר, כמו הזמנה לחזור ולקרוא בו שוב, אולי הפעם מזווית אחרת.
נואל סטריטפילד - נעלי בלט - שלוש ילדות על במת תיאטרון
הספר נקרא גם "הקרקס מגיע!". אף שספרי הילדים של סטריטפילד מכונים לעיתים "סדרת הנעליים", העלילות ברובן אינן קשורות אלה לאלה. למעשה במהדורות הבריטיות המקוריות היו לספרים שמות שונים, אבל בשל ההצלחה הכבירה של "נעלי בלט" שונו השמות במהדורות האמריקניות במטרה לתת רושם של המשכיות. כך הפך "הקרקס מגיע!" (תרגום איטה אלחנני, סדרת מרגנית, 1986) ל"נעלי קרקס" (אותו הספר בתרגום יעל ענבר, ידיעות אחרונות, 2018); "מגפיים לבנים" ל"נעלי החלקה" (תרגום גילי בר-הלל סמו, 2007); "הגן המצויר" ל"נעלי קולנוע" (תרגום גילי בר-הלל סמו, 2009); ו"המסך עולה" ל"נעלי תיאטרון" (תרגום ימימה עברון, 2015). בין ספריה שלא תורגמו לעברית יש כמה סדרות שמתמקדות באותן דמויות למשך יותר מספר אחד, אבל מתוך אלה שתורגמו, ישנן רק הופעות אורח קטנות של האחיות פוסיל מ"נעלי בלט" בספרים "נעלי קולנוע" ו"נעלי תיאטרון".
נואל סטריטפילד - נעלי בלט - נעלי בלט

ספרים נוספים באותו סגנון