נשים קטנות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
מדינה:
שנה:
ז'אנרים:
הערך מאת:
"את לא נולדת אישה, את נעשית אישה," הכריזה סימון דה־בובואר במשפט שהפך להיות אבן דרך בפמיניזם. ניתן לומר כי ספרה של לואיזה מיי אלקוט "נשים קטנות", שהקדים את הכרזתה של דה־בובואר בכ־ 80 שנה, לא רק סלל את הדרך אליה, אלא אף הצליח, ומצליח גם כיום, להמחיש לקוראות ולקוראים את תקפותה ולהסביר את ההיגיון הפנימי שלה. הספר מתאר את עלילותיהן של ארבע האחיות לבית מארץ': מרגרט (מג) בת ה־16; ג'ו בת ה־15; בת' בת ה־13 ואיימי בת ה־12. האחיות הצעירות ואמן נותרות לבדן, לאחר שאבי המשפחה יוצא להשתתף בקרבות מלחמת האזרחים האמריקנית. המשפחה אינה עשירה ולפיכך נדרשות "הנשים הקטנות" לדאוג לפרנסתן. העדרו של האב אמנם מכביד על האחיות ועל האם, אך הוא גם מאפשר להן מרחב לגילוי עצמי, לצמיחה ולהתפתחות. כל אחת מהאחיות שונה באופייה, וסיפור גדילתן יחד פורש מגוון של אפשרויות, קונפליקטים והתמודדויות, העומדים בפני כל אחת מהן תוך כדי התהליך המורכב של "להיות לאישה". אלקוט מתארת את התהליך הזה כמסע אל מימוש עצמי, המצריך ויתורים קשים. אמנם, הוויתורים אינם הופכים את בנות מארץ' למרירות: הן מעצבות את חייהן – את עצמיותן ואת נשיותן – מתוך התפכחות והשלמה. עם זאת, הצל הכבד של המחירים האדירים שכל אחת מהאחיות נדרשת לשלם מלווה את העלילה לכל אורכה, ומכוון להבנה ש"הסוף הטוב" של הרומן הוא סוף טוב רק לכאורה. הנישואים של האחיות מצטיירים ככורח שהופנם, מעין "מחוך נפשי", המגביל את אפשרויותיהן למימוש עצמי.

"אני אשתדל להיות מה שהוא קורא לי, 'אישה קטנה', ולא ילדה גסה ופראית, ואמלא את חובתי כאן במקום לרצות להיות במקום אחר," אמרה ג'ו, וחשבה בליבה שהשליטה במזג שלה היא משימה קשה אף יותר מעמידה בקרב מול מורד אחד או שניים שם בדרום"

נדמה כי הכאב והקושי הקשים ביותר עולים מבחירתה של ג'ו – ילדת טום־בוי פראית ומלאת חיים – בסיום הרומן. ג'ו – שאלקוט עיצבה כבת דמותה והעידה על הזדהות גמורה איתה – עוברת מעין תהליך של "אילוף הסוררת". מאז ומתמיד עסקה ג'ו בכתיבה ושאפה להקדיש את חייה לכתיבה, "לעשות משהו נהדר… משהו נשגב או נפלא, שיזכרו אותו לעד גם אחרי מותי". אולם בסופו של דבר, ג'ו מתחתנת עם פרופסור המבוגר ממנה בשנים רבות, פותחת בית ספר לנערים ובניגוד לאלקוט עצמה, זונחת את שאיפתה להיות סופרת בעלת שם. "הסוף הטוב" של ג'ו מוביל לתחושת החמצה כואבת: אין ספק שהכתיבה הייתה תמיד אהבתה הגדולה בחיים, אך ג'ו בגדה בה. תחושת ההחמצה מתעצמת שכן ההסבר להחלטתה של ג'ו אינו נעוץ באופייה או בהכרח עלילתי כלשהו. ההפך, לו ג'ו הייתה נאמנה לעצמה, היא הייתה מממשת את החלום שלה. הוויתור נכפה על ג'ו על ידי המחברת, שנכנעה ללחצים שהופנו אליה מצד קוראים, ובעיקר קוראות, ומצד המו"לים שלה. לאחר פרסום חלקו הראשון של הספר ב־1868, קיבלה אלקוט אינספור מכתבים מקוראות צעירות, שדרשו לדעת עם מי ג'ו תתחתן. רבות מהקוראות אף ייעדו את ג'ו לחבר הילדות האהוב שלה, לוֹרי. "לא עולה בדעתי לחתן את ג'ו עם לורי על מנת לרצות מישהו," הבהירה אלקוט בזעם למו"ל שלה. היא אף זעמה על כך שהקוראות הצעירות לא יכלו לדמיין סוף טוב אחר מלבד חתונה: "בנות כותבות לי כדי לשאול עם מי תתחתן האישה הקטנה (ג'ו), כביכול זוהי התכלית היחידה לחיי אישה." אולם בסופו של דבר אלקוט לא עמדה בלחצים, לדבריה מתוך חשש לצניחה במכירות. בלב חצוי היא הובילה את ג'ו אל נישואים ואל ויתור כואב על שאיפת חייה. עם זאת, נדמה כי מי שבסופו של דבר יוצאת המנצחת בקרב בין השמרנות לבין הרדיקליות, בין הכפייה והדיכוי לבין החופש היצירתי, היא ג'ו הטום־בוי, היוצרת, המחזאית והסופרת, הפראית, הנערית, הרווקה. דמותה של ג'ו – על כוח היצירה והעצמאות שלה, על חלומותיה הבלתי מתפשרים – היא זו שנשארה חרוטה בתודעה והיא זו שהפכה לגיבורה הבלתי מעורערת של "נשים קטנות".
לואיזה מיי אלקוט - נשים קטנות - עששית
לואיזה מיי אלקוט - נשים קטנות - מחברת וקסת דיו
ב־1867 פנה אל אלקוט המו"ל שלה תומס ניילס, בבקשה שתכתוב "ספר בנות". אלקוט לא התלהבה. "לא יהיה לי הרבה מה לכתוב, כי תמיד הייתי טום־בוי," הסבירה. אך ניילס לחץ ואלקוט הסכימה לנסות וכעבור כחודש שלחה לו את 12 הפרקים הראשונים של "נשים קטנות" והזהירה: "הם משעממים!" ייתכן שגם ניילס סבר כך, אך מי שהכריעה הייתה אחייניתו הצעירה, שביקשה לקרוא את ההמשך. נחתם חוזה עם אלקוט – ותוך כעשרה שבועות היא גמרה לכתוב את כתב היד. חלקו הראשון של הספר יצא לאור בספטמבר 1868 וזכה להצלחה כבירה. שנה אחר כך יצא לאור החלק השני.

ספרים נוספים באותו סגנון