סיפורו של דוקטור דוליטל

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
מדינה:
שנה:
ז'אנרים:
הערך מאת:
מי לא שמע על דוקטור דוליטל שגר "במדמנה אשר בגיא השלוליות", כפי ששר עליו אריק איינשטיין בשיר הילדים הידוע? הלוא זה הרופא הטוב והחכם, שהבין ודיבר את שפת החיות. "כל התושבים, ילדים ומבוגרים, הכירו את דמותו היטב. ובכל פעם שצעד במורד הרחוב ולראשו המגבעת הגבוהה שלו, היו כולם אומרים: 'תראו, הנה הדוקטור! – איזה איש פיקח.' והכלבים והילדים היו מזדרזים כולם לרוץ בעקבותיו; ואפילו העורבים שהתגוררו במגדל הכנסייה היו מקרקרים ומנידים בראשם." תחילה היה דוליטל רופא רגיל, שנודע ביחסו המיוחד לבעלי חיים – אך בהדרגה איבד את כל חולָיו האנושיים בגלל גן החיות שהתנחל בביתו ובחצרו; וכאשר חבר אל החיות תנין, הסתלקה משם גם אחותו שרה, שטיפלה עד אז במשק הבית. לדוקטור כל זה לא הפריע, אדרבא – החיות שלו היטיבו לדאוג לכלכלת הבית ולניהולו, אם כי הכסף היווה תמיד בעיה. עד מהרה יצא שמו של הרופא המיוחד למרחוק, ויום אחד התברר לו כי הקופים באפריקה מבקשים שיבוא לרפא אותם ממחלה מוזרה וקטלנית. מכאן מתחיל מסע ההרפתקאות של דוקטור דוליטל ביבשת השחורה עם חבורת החיות הנאמנה שלו – התוכית החכמה פולינזיה (שמלמדת אותו את שפת החיות), גבּ-גבּ החזיר, ג'יפ הכלב, צ'י-צ'י הקוף, טו-טו הינשוף ודבּ-דבּ הברווזה – עד לסוף הטוב. דמותו של דוקטור דוליטל נולדה במכתבים מצוירים שכתב הקצין האנגלי יו לופטינג לילדיו במלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת בחפירות בצרפת ובבלגיה. לימים סיפר לופטינג כי התיישב לכתוב ולצייר את הסיפורים על רופא החיות בכל פעם שהחדשות מהחזית היו נוראות או משעממות מכדי שיוכל לתאר אותן לילדיו. לדבריו, קיבל את ההשראה לדמותו של דוליטל לאחר שראה את סבלם של הסוסים והפרדות שנפצעו בשדה הקרב ולא זכו לשום טיפול, ודמיין רופא טוב לב שמטפל בהם.

"ג'ון, איך אתה מצפה מאנשים חולים לבוא אליך, אם אתה מחזיקה את כל החיות האלה בבית? איזה מין דוקטור הוא זה שחדר ההמתנה שלו מלא בקיפודים ובעכברים?… אם תמשיך ככה, אף אחד מהאנשים המכובדים לא ירצה בך כרופא." "אבל אני אוהב את החיות יותר מאשר את 'האנשים המכובדים', אמר הדוקטור"

ואכן, תכונתו הנפלאה ביותר של גיבור הספר היא טוב ליבו – שיחד עם אופיו הנוח ומסירותו לבעלי חיים יוצרים דמות מלבבת ויוצאת דופן, שכולנו היינו שמחים להכיר – מין אבא טוב ומיטיב, שאינו מסוגל להגיד 'לא', כי ליבו אינו נותן לו לסרב למי שנמצא במצוקה – גם אם הדבר כרוך באי נוחות משמעותית בשבילו, עד כדי שינוי מפליג לרעה באורח חייו. מעמדו של דוקטור דוליטל שווה לגמרי לזה של חבורת החיות שלו: הוא מכבד אותן כפי שהן מכבדות אותו, לומד מהן, מקשיב להן ומציית להן ללא עוררין בתחומי מומחיותן, בדיוק כפי שהן נוהגות כלפיו – הכול מתוך חירות, שוויון ואחווה. מדוע בחר לופטינג לכנות את גיבורו בשם "דוליטל" – שם משפחה נפוץ באנגליה, שפירושו "לעשות מעט", Do little? בדיעבד נדמה כי בשם זה טמון המפתח להבנת הפילוסופיה של הדוקטור. הרי חרף מעלליו המדהימים, הוא עצמו כמעט אינו יוזם דבר – הדברים פשוט קורים לו, והוא פועל בהתאם לנסיבות. הוא גם אינו מנסה להתנגד לדברים, אלא רק מגיב למה שקורה – לרוב במשיכת כתפיים, בהרמת גבות או ביציאה לגינה. אין לו מושג איך לנהל את חייו, ואלמלא דאגו לו החיות, מן הסתם היה גווע ברעב. הוא פשוט זורם עם החיים, מתנגד לכל סוג של אלימות ומיטיב עם הזקוקים לו. שנים לאחר מותו, בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20, כאשר התעוררה המודעות לזכויות השחורים בארצות-הברית, הואשם לופטינג בגזענות בגלל דמותו הנלעגת של הנסיך האפריקאי בומפו, כפי שתוארה בספר. בספרי ההמשך מתברר אמנם שבומפו הוא בוגר אוניברסיטה, וניכר שהסופר דווקא חיבב אותו, אבל במהדורות המעודכנות שונו הקטעים המלגלגים על הנסיך (ויש אומרים שהגרסה ה"מתוקנת" הרבה פחות משעשעת). לופטינג אולי חזה תרחישים כאלה, כאשר הבליע בספרו לא מעט ביקורת כלפי בעל החיים ההולך על שתיים. ההומור המיוחד שלו מתאפיין בלשון המעטה – שימוש במילים מועטות ומעודנות כדי לבטא מסר חריף או בוטה – סגנון שנחשב אופייני לבריטים, עד היום. במשך השנים יצאו עיבודים מקוצרים רבים לספרי דוליטל השונים.
יו לופטינג - דוקטור דוליטל - ברווזה
בנו היחיד של יו לופטינג, כריסטופר, נלחם בביקורת על ה"גזענות" של אביו וטען: "אבי היה נעלב מהרעיון שחלק כלשהו מעבודתו עלול לפגוע במישהו, ואילו חשב כך, היה הראשון שעושה את השינויים בעצמו… המסר ששלח באמצעות ספריו היה של כבוד לחיים ולזכויות של כל מי שחולק את הגורל המשותף של עולמנו." עם זאת, במהדורה מיוחדת של הספר שיצאה ב-1986 לציון 100 שנה להולדת הסופר, ובעקבות המחאות על גזענות בעשורים שקדמו לכך, שוכנע בנו להסכים למחיקת חלק מהאיורים של לופטינג מן המהדורה החגיגית ול"שיפוצם" של חלק מהסיפורים הנוגעים לנסיך האפריקאי בומפו. עם או בלי קשר, באותן שנים פג קסמם של ספרי דוליטל בארצות-הברית, וממילא הפסיקו להדפיס מהם מהדורות חדשות.

ספרים נוספים באותו סגנון