שרה, פשוטה וגבוהה

קשה לקרוא את הספר הזה בעיניים יבשות, אף שלא קורה בו שום דבר עצוב. אדרבא, מהרגע הראשון קורים בו בעיקר דברים טובים, עם הבטחה לאושר. אבל כתיבתה של פטרישה מקלקלן ספוגה בכל כך הרבה רגש ורגישות, ובהבנה עמוקה כל כך לנפש הילד, שהלב פשוט נמס. כי ברקע הסיפור, המתרחש בחווה מבודדת במערב ארצות-הברית במאה ה-19, אכן מרחף עצב גדול: האב ג'ייקוב מגדל לבדו את שני ילדיו – אנה (המספרת) ואחיה הקטן כָּלֵב. האם מתה יום אחרי שילדה את בנה, והזאטוט מכיר את אימו רק מהסיפורים, מעולם לא שמע אותה שרה, כפי שאחותו מספרת בגעגועים, וגם אבא שלהם כבר לא שר. יום אחד, בעקבות מודעה לקונית שהאב מפרסם בעיתון כדי למצוא אישה ואם לילדיו, מגיעה אליהם שׂרה ממדינת מיין הרחוקה. לפני כן היא מתכתבת מעט עם ג'ייקוב ועם הילדים, והאישיות המלבבת המשתקפת במכתביה שובה את הלב. כָּלֵב קורא את המכתבים שלה שוב ושוב, "כל כך הרבה פעמים עד שהדיו החלה להימחק והקפלים החלו להיקרע". כאשר מוסכם שתגיע אליהם לחודש ניסיון, מודיעה שרה לאב: "אבוא ברכבת. אחבוש כובע צהוב. אני פשוטה וגבוהה." ובתחתית מכתבה, בקטן: "תאמר להם שאני שָׁרה". שׂרה היא אכן טיפוס מיוחד והקוראים, שכבר הספיקו להתאהב באב ובילדיו, הולכים שבי גם אחריה. הדרך שבה היא נקשרת לכל אחד מבני המשפחה, וכן לחיות הבית והמשק, מתוארת בשיא הפשטות – ממש כמו שרה עצמה, שכל מעשיה ודיבוריה הם יושר וכנות וחיבה טבעית ורגישות אינסופית. נוגעת ללב חרדתו של כָּלב שמא שרה לא תרצה להישאר איתם בתום החודש הראשון, ואיך הוא מלקט רמזים ממשפטים שהיא אומרת בהיסח הדעת כביכול, שהיא תישאר איתם גם בקיץ, וגם בחורף הבא, ולתמיד.