פנג הלבן

מפגש בין פנג הלבן ואימו לבין קבוצה של אינדיאנים מחלץ את השניים מהטבע הפראי אל עולם אכזר לא פחות, עולמם של בני האדם. אימו של פנג הלבן היא חצי זאבה וחצי כלבה, ואינסטינקטים קדומים מאפשרים לה לשהות בחברת בני האדם ולגלות להם נאמנות. השניים הופכים להיות רכושו של אדם בשם בונה-אפור. במחנה בני האדם אין חמלה ואין רוך ופנג הלבן מוכה ללא הרף. כשאימו נמסרת לאדם אחר, פנג הלבן נאלץ להתמודד עם יתמות. הוא נותר לבדו, חריג ופראי, נלחם מול הכלבים המצויים במחנה האינדיאני ומזהים את זרותו. בהדרגה, הוא הופך למכונת הרג משומנת, שנוא ושונא כול. הוא מתגעגע לאם ולחופש בטבע רחב הידיים, אך מחשבות כאלה עלולות להחליש אותו. עליו להיות חזק ותוקפני, נטול ביטחון או שלווה. בהמשך הרומן, הוא נמסר לאדם רע לב שמשתמש בו לקרבות שבהם כלבים נלחמים זה בזה עד מוות לקול צהלותיהם של בני אדם שמהמרים על הזוכה. תיאורי הקרבות מקפיאי דם. באחד מהם פנג הלבן כמעט מוצא את מותו, עד שמגיע מושיעו ומלמד אותו את ערכה של אהבה – ואת האופן שבו אהבה יכולה להביס את האופי האלים ביותר. הגיבור החייתי הזה מפעים נפש ומעורר הבנה והזדהות: קשה למצוא ספר נוער אחר שמתאר בעוצמה דומה את האלימות ואת השנאה שמלוות לעיתים את תהליך ההתבגרות. איש לא מבין את הגיבור המתבגר והוא לא מבין את עצמו. במצוקתו, הכעס הוא הרגש היחיד שיכול להגן על הבדידות החריפה. האלימות שלו מגדירה אותו וכובלת אותו – הוא פראי, לא ממושמע וזועם. "פנג הלבן" הוא סיפורו של בריון פראי, והוא חריג על רקע ספרות הילדים והנוער שמזהירה מפני בריונות ומסמנת אותה בהקשר מוסרי מנוון. הספר מתאר את האופן שבו אלימות כרוכה ביצר ההישרדות, שמשמעותו המוסרית אולי קשורה בטבע מולד, אך מועצמת בשל תנאי חיים עגומים, הזנחה והתעללות. התודעה של פנג הלבן רואה את העולם "כמקום של תאוות אין-ספור, רודפים ונרדפים, ציידים ונטרפים, בעיוורון ובבלבול, באלימות ובערבוביה, בתוהו ובבוהו של רעבתנות וטבח, חסר רחמים, מקרי, אין סופי". העולם, לא רק של ערבות הקרח אלא גם זה הסמוך אלינו, עלול להיות חסר חמלה. מי שמופעלת עליו אלימות, יפעיל אותה בתורו על אחרים, לא משום שהוא רשע, אלא משום שהחיים לימדו אותו שרק כך יוכל לשרוד. אולם הרומן הקשוח נטוע במידה של חסד. "אילו ידע בונה-אפור לתת חיבה ואהבה, היה חודר לתוך הנשמה של פנג ומעלה מתוכה את כל התכונות הטובות והנעימות," כתב לונדון. את גיבורו הוא מלמד, בסופו של דבר, שגם תנאי החיים האכזריים ביותר אינם חוקקים בליבו של יצור חי רוע שאין לשנותו. כשהשנאה מפנה את מקומה לאהבה, גם זאבים פראים – כמו גם אנשים פראים – יכולים למצוא לעצמם אושר ולהסב אותו לאחרים.