מעיין הנצח

איך אפשר לחיות את החיים במלואם, במלוא מובן המילה? החכמים והמנוסים אומרים: יש לצמוח בלי הרף, לחיות את הרגע הזה, לא להיצמד לשום דבר, להיות פתוח ולזרום חופשי – כמו ילדים. אבל מי יכול להרשות לעצמו לחיות כמו ילד? הרי מתישהו מתבגרים, מתקבעים בתוך הֶרגלים ודעות ומפסיקים להתחדש ולצמוח; ומתחת לכל זה רוחש פחד המוות, החידלון. חיי נצח נשמעים כמו שאיפה נכספת, ואם מישהו ימציא שיקוי אלמוות, הוא יהיה מולטי-מיליונר. אז תארו לעצמכם ספר נוער שעוסק בנושא מהכיוון ההפוך – כולו שיר הלל לארעיותם של החיים, ואזהרה מפני הסכנה הטמונה בחיי נצח – ובעצם מפייס ומנחם את החרדות ואת הפחדים שאולי מקננים בלבבות הצעירים (והבוגרים, כמובן). ויני פוסטר בת ה-11, שחיה עם הוריה וסבתה השמרנים והמרגיזים בבית מבודד בשולי חורש טריגאפ, מחליטה יום אחד לברוח מביתה ומגלה בקרחת יער קטנה נער שותה ממימיו של מעיין חבוי. הנער המקסים הוא ג'סי טאק, ובעקבותיו פוגשת ויני את בני משפחתו, המסתירים סוד מסעיר: כל השותה ממי המעיין – כפי שקרה להם בבלי דעת 87 שנים קודם לכן – זוכה לחיי נצח. מאז שלגמו מהמים נאלצים בני המשפחה לנוע ולנוד ברחבי הארץ, כדי שאיש לא ישים לב לכך שהם אינם משתנים ואינם מזדקנים, והם מקפידים לא להיקשר לשום דבר – לא למקומות ולא לבני אדם. והנה, נפשה של הנערה נקשרת בנפשו של ג'סי והשניים מתאהבים. אך אם ויני לא תשתה מהמים גם היא, הרי תלך ותזדקן – בעוד שאהובה ייוותר צעיר לנצח. מה עליה לעשות? ומיהו האיש המוזר בחליפה הצהובה שעוקב אחריה? ומה יעשו בני המשפחה כדי שסודם לא יתגלה? אבי משפחת טאק – שהוא הפילוסוף האמיתי מבין כל הדמויות בספר, וגיבורת הספר מרגישה קרובה אליו אף יותר מאשר אל בנו – מנסה להסביר לוויני כמה הוא מקנא בה על היותה בת-תמותה, וכמה הוא משתוקק לחזור להיות "טבעי", כמוה: "'אני רוצה לצמוח שוב,' אמר בלהט, 'ולהשתנות. ואם זה אומר שבסוף יהיה עלי להמשיך הלאה, אז גם את זה אני רוצה'. כי זה החיים: זזים, צומחים, משתנים. דקה עוברת וכבר הם שונים (…) זה גלגל, הכול גלגל, והוא מסתובב ומסתובב ולא עוצר אף פעם". כי הדבר הגרוע ביותר בחיים הוא להפסיק לצמוח – זה המוות האמיתי.