הסייח השחור: הסוס הוא ידידו הטוב ביותר של האדם
הסיבה שבחרתי לתרגם את "הסייח השחור", ספרה הקלאסי של אנה סואל, הוא אהבתי לסוסים ולרכיבה על סוסים. תחילתה של אהבה זו מקורה עוד בילדותי הרחוקה למדי. במקום שכעת שוכן בו סמינר הקיבוצים הייתה חוות סוסים שנקראה "חוות גורדון". בתחילה הגעתי לשם כדי להביט בהערצה ברוכבים ובסוסים. המראה הזה ריתק אותי אך פחדתי לעלות בעצמי על החיות האצילות הללו. אט אט רכשתי ביטחון והצעתי לאנשי החווה שאני אטפל באחת הסוסות, סבינה היה שמה, ובתמורה אוכל לקבל מאת המדריכים שיעורים ברכיבה נכונה.
עד מהרה גיליתי שאהבתי לסוסים היא אהבה נכזבת. לא היה לי כישרון כלשהו לרכיבה והתקשתי לבצע את התנועות הפשוטות ביותר ובוודאי כשנער בן עשר אחת עשרה לא העזתי לפרוץ בדהרה. האכזבה הזאת כיבתה את ההתלהבות שלי לטפל בסבינה ואט אט נואשתי את הביקורים בחוות ילדותי.
הזיכרון הזה נותר רדום אצלי במשך עשורים רבים. בשנת 2004 זימנו אותי החיים לעיר האיטלקית סיינה. בעירה הטוסקנית הזאת נערך פעמיים בשנה מירוץ "הפליו", שבו פרשים מקיפים את הכיכר המרכזית שלוש פעמים, דוהרים ללא אוכף על גבי סוסים מהירים מאוד. כל הווי החיים של סיינה נסוב סביב בתחרות הזאת שכל אורכה פחות משתי דקות. כשהפכתי לתושב העיר, אני ומשפחתי, ידעתי כי זה המקום והזמן לחזור אל עולמם של הסוסים.
בהמלצת מרצה באוניברסיטה המקומית, שבה לימדתי באותה עת, הלכתי לחווה שנמצאת ליד הגבעות הרכות של חבל הקיאנטי וביקשתי ללמוד רכיבה, ממש מן היסודות הראשונים, כאילו לא פגשתי סוסים מימי. הלימוד, בגיל יותר מארבעם שנה, היה קשה משחשבתי. לא פעם שותפיי למפגשים הללו היו ילדים בני עשר או שתיים עשרה אבל אט נכבשתי לקשר הזה בין סוס לרוכבו.
החווה הטוסקנית נוהלה בידי אישה בשם דונטלה והיא הקפידה מאוד בכבודם של סוסיה: לא משיכות פרועות ברסן, לא בעיטות חסרות תכלית בצדי הסוס אלא הקשבה למזגו של הסוס, לאופן שבו הוא מבצע את הפקודות וההבנה שאיכות הקשר בין האדם והחייה הם הקובעים את איכות הרכיבה וההנאה ממנה.
אחרי מספר חודשים, כשכבר שלטתי בצורה מניחה את הדעת בעקרונות ההליכה והריצה הקלה של הסוס הגיעה שעתי לצאת לטיול ראשון. חוויית הטיול הייתה מדהימה, האפשרות להגיע למקומות שאדם ללא סוס יתקשה להגיע להם, ההתמזגות בטבע, כל אלה הפכו אצלי לסוג של התמכרות. הביקורים בחווה הלכו ותכפו.
ואז הגיעה השעה ללמוד לדהור. לצורך המעבר החשוב הזה הפכתי להיות הרוכב הקבוע של סוס שחור, חסון מאוד, מגזע שמוצאו בדרום איטליה. קראו לסוס הזה דארדו, שמשמעו באיטלקית חץ. הסיבה שהפכתי להיות רוכבו היו קומתי ומשקלי. דונטלה לא רצתה שאכביד על אחד הסוסים הרזים והמהירים יותר והניחה כי דארדו החזק ולמוד הניסיון יהיה הסוס הראוי לרוכב כמוני.
עולה על הסוס
כיום אני יודע בבהירות שלמדתי בזכות דונטלה ודארדו. כבנעוריי גם באמצע שנות הארבעים שלי ביצעתי טעויות של טירון, התקשתי לפרוץ בדהרה ובמקרים רבים היה הסוס החכם הזה ממלא את ההוראות במקומי. רק הייתי נוגע בצלעותיו ומיד היה פורץ בדהרה,ובמהלך טיול בחורשה היה נעצר כשהסוס המוביל היה עוצר את דהירתו. קלטתי שעלי לבטוח בו, שהוא מבין היטב, שבין שנינו הוא זה שצריך לנהל את העניינים, הן במהלך השיעורים במתחם הסגור בתוך החווה והן בטיולים באזורים הכפריים של הקיאנטי.
דונטלה, אחת לשנה, נהגה לערוך ארוחת ערב שבה היו מבשלים כל הרוכבים של החווה, שנפלו מסוסיהם במהלך השנה, את המנות השונות. לתדהמתי גיליתי שדארדו העיף מעל גבו עשרה תלמידים ואף רוכבים מיומנים בני כל הגילים. ארבע שנים רכבתי אליו ולא נפלתי מגבו לעולם. ידעתי היטב, שבמהלך הרכיבות התכופות שלי בצעתי מספיק טעויות שיכולות היו להביא לנפילתי מגבו בשעת דהרה או אפילו כשהוא עמד בחווה והמתין לתחילת השיעור.
הסוס הנדיב הזה, וכיום אני משוכנע בכך, החליט לחוס על הרוכב הטירון ולא העיף אותי מעל גבו. נפילה מגב סוס אינה עניין נעים. היא יכולה להביא לפציעות מורכבות ולעתים אף לגרום למותו של הרוכב. הידיעה שלי שהסוס שמתחתי שומר עלי הייתה מרגיעה מאוד ואפילו משמחת. היא מבטאת דיאלוג בין הסוס לרוכבו ואת העובדה שחולשה של אחד מהם לא מנוצלת בידי השני, אדם או חייה.
ספרה של אנה סואל הוא יצירה שענייני אהבה גדולים לסוסים ויש בדפיו גם הכרה בכך שהסוס, ולא הכלב, הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. הסוסים נשאו אותנו, הסוסים נלחמו לצידנו, הסוסים עזרו לנו בעבודות השדה, וכעת הסוסים מהנים אותנו בטיולינו בטבע למרות שכבר אינם כלי תחבורה, כפי שהיו במאה ה -19 עת נכתב הספר המקסים הזה.
הסייח השחור הוא ביוגרפיה של סוס המסופרת מנקודת מבטה של החיה ולא מנקודת מבטו של האדון הרוכב עליה. הקוראים של הספר הזה מלווים את גיבור הספר הזה החל מלידתו ועד זקנתו, והם עדים לתהפוכות חייו. סוס המשמש לטיולים, סוס המשמש לגרירת כרכרות, סוס המפלס דרכו בעיר לונדון בלב תנועה ערה ושאון רכבות המפחיד גם את האמיץ בסוסים.
הסופרת משרטטת עולם נפשי כובש של החייה האצילית הזאת. הסוסים בספר שלפנינו מתמודדים עם מוות של אחיהם, עם התעללות, עם פציעות ולצד כל אלה חווים גם יחס חם אוהב ומתחשב. לעתים המתעללים הם דווקא אנשים משכילים ועשירים ואילו אוהבי ומגיני הסוסים הם ילדים או אנשים עניים שהסוס הוא מקור הכנסתם היחידה.
קשה לא לאהוב סוסים כשמסיימים לקרוא את הספר הזה. לפעמים אתה אף מתבייש להיות שייך לחברה אנושית שכך נהגה בבהמה ששירתה אותה בהתמסרות כה מוחלטת. בעשור האחרון הפכתי להיות לאב. ילדי יונתן ויעל, הם עדיין צעירים ואני מקווה שהקריאה בספר הזה תלמד אותם אהבה וכבוד לחיות בכלל ובפרט לסוסים. התרגום הזה, אם כן, מוקדש ליונתן ויעל ולכל הילדים והנערים שינהגו בסייח השחור ובבני מינו באהבה, כבוד וחמלה.
