פוליאנה: איזה מין ילדה יוצאת דופן את!
איזה מין ילדה היא פוליאנה? ילדה משונה, ללא ספק. היא מפטפטת את עצמה לדעת – לעתים נדמה שהיא ממש פוחדת לשתוק – והיא מאירה פנים לכל יצור ואדם באשר הוא. אבל יש לה תכונה אחת באמת מוזרה ויוצאת דופן, שמעניקה לה ייחוד ובזכותה התפרסמה: בשביל פוליאנה, אין רוע בעולם כלל. דומה שהיא עיוורת וחרשת לכל רגש שלילי – עיוורת להבעות הפנים ולשפת הגוף וחירשת לטון הדיבור של סובביה כשאלה מבטאים כעס, דחייה או תוקפנות. גם הדברים הרעים שמתרחשים סביבה או שקורים לה (מות הוריה, מצוקות של מכריה, התאונה שלה) אינם מכעיסים אותה אלא גורמים לה צער, והיא שונאת להיות עצובה. כדי להימנע מעצב וצער, היא משחקת ב"משחק" שאביה המנוח המציא למענה: למצוא את הטוב בכל דבר גרוע. והיא נאחזת במשחק הזה באופן כפייתי כל כך, שהיא והמשחק הופכים לאחד.
בילדותי קראתי רק גרסה מעובדת ומצולמת של "פוליאנה" לפי הסרט בגרסת דיסני, וכשקראתי את הספר המלא כעת לא יכולתי שלא להשתאות מתגובותיה הספונטניות המשונות, הלא-טבעיות בעצם, לנזיפות ולרוגז או לגילויי התנכרות – כפי שהדודה פולי מופתעת שוב ושוב משמחתה של בת-אחותה הקטנה על כל "עונש" שהיא מנסה להטיל עליה. מה קורה פה, תהיתי יחד עם דודה פולי: הרי רגש שלילי מעורר בנו תגובה שלילית, ככה אנחנו בנויים מילדותנו – ואילו פוליאנה מקבלת הכל באהבה ובשמחה. ומה שמוזר לא פחות – היא לעולם אינה כועסת, על אף אחד ועל שום דבר! מה לא בסדר אצלה? היא נורמלית, הילדה הזאת?
אילו חיה פוליאנה כיום, רוב הסיכויים שהיו שולחים אותה לאבחון – כמקובל בימינו – ומדביקים לה ליקוי תקשורת כלשהו. כמה מתכונותיה האופייניות אכן מזכירות תסמונות שונות של ליקויי תקשורת: קצב דיבור מהיר, מונולוגים ארוכים ומבולבלים, היצמדות כפייתית לנושא מסוים ועוד; ובהתחלה חשדתי, אני מודה, שמא יש בזה משהו. אבל בעקבות שיחה עם בתי הנבונה, השתכנעתי שלא מדובר בליקוי, אלא במתת. שכן פוליאנה ניחנה בכישרון נדיר: היכולת לזהות את הצורך הרגשי האמיתי של זולתה, להכיל אותו ולהעניק לו אמפתיה.
קחו למשל את ג'ון פנדלטון, צנון רגזן וקמצן שאינו מדבר עם איש. פוליאנה כמעט כופה את עצמה עליו כשהיא פונה אליו שוב ושוב ברחוב, ואינה מתייאשת גם כשכל מאמציה החביבים זוכים בהתעלמות מוחלטת או בנהימה זועפת, עד שיום אחד האיש לא מצליח להתאפק ועונה לה ברוגז:
"שמעי נא, ילדה – מי את, ולמה את מדברת אלי כל יום?"
"אני פוליאנה ויטייר, ונראָה לי שאתה בודד. אני כל כך שמחה שעצרת."
ככה, בפשטות, בלי קישוטים, ישר ללב: הרגשתי שאתה בודד, ולכן דיברתי אליך. ואכן, מאותו רגע "האיש" מתחיל להיפתח אליה, ולבו הקשה כאבן הולך ומתרכך, עד שלבסוף – כמו דודה פולי שמאמצת בעל כורחה חתלתול עזוב וכלבלב מטונף, חיות ששנאה בכל לבה – הוא מאמץ (ברצון!) את ג'ימי בין, ילד הרחוב שכמהַ למשפחה.
היכולת לזהות את הצורך הרגשי של הזולת אפשרית רק בתנאי שהאדם יודע לעשות זאת לעצמו: לזהות את צרכיו הרגשיים העמוקים שלו ולספק אותם. כי כשאתה מחובר לעצמך ולצרכיך ונותן להם מקום ולגיטימציה, אין לך "חור בלב" ולכן אין צורך להשיב בתוקפנות על תוקפנות: אתה קולט אינטואיטיבית את החֶסֶר של האחר, ובאופן טבעי אתה משיב עליו באמפתיה. לכן, זה לא שפוליאנה "עיוורת וחירשת" לצדדים השליליים בחיים: היא פשוט לא בוחנת את הזולת כמונו, בעיניים ובאוזניים של הגוף – אלא באלה של הלב, ולבה מזהה אך ורק את הצורך של הזולת באהבה.
אבל איך קרה דבר כזה, מניין צמחה ילדה כזאת? אלינור פורטר אינה משאירה אותנו באפלה. אמנם איננו זוכים להכיר את הוריה של פוליאנה אלא מזיכרונותיהם הספורים של אלה שאהבו אותם, כולל פוליאנה עצמה כמובן – אבל בין השורות אפשר לנחש באיזה מין בית גדלה גיבורת הספר שלנו, ואיך.
כעס, כידוע, הוא רגש משני: תחילה מתעוררת מצוקה, או צער – לרוב בשל צורך שאינו נענה – ובעקבותיהם, כמנגנון פיצוי על אי-סיפוק הצורך, מתעורר הכעס. אבל פוליאנה כנראה מעולם לא הגיעה לכדי כעס, כי היא זכתה בהורים יוצאים מן הכלל. אמה מתוארת בפי הגנן הזקן טום כ"מלאך שירד משמים", ומתוך סיפוריה התמימים של פוליאנה על אביה, ששימש ככומר בעיירה קטנה, עולה דמותו של איש אלוהים אמיתי, מה שהיינו קוראים ביהדות "צדיק". בביתם הדל שררה ככל הנראה אהבה עצומה – לעולם, לאלוהים, זה לזה ולבתם היחידה. כך יכלה פוליאנה לגדול על המצע היחיד שיכול לגדל ילדה כמוה: שפע אהבה ללא תנאי, ודוגמה אישית איך להתמודד עם החיים. אחרי מות אמה, לאור הדוגמה שקיבלה מאביה לשמוח על כל מה שאפשר, דבקה בילדה הנטייה הזאת בצורה הכי טבעית, כי התלבשה על אופייה הנדיב והמכיל כמו כפפה על יד.
כאמור, בניגוד לספרי הילדים הקלאסיים האחרים שתרגמתי מחדש, את "פוליאנה" המלא והמקורי לא הכרתי כילדה. התרגום העברי הראשון לספר יצא כשהייתי בת שמונה וגרנו בקנדה למשך שלוש שנים, ובשובנו ארצה מעולם לא נכנס אלינו הביתה (כנראה בשל גודש המוטיבים הנוצריים בספר, שלא היו חביבים על אבי). את הסרט שהופק על פיו ראיתי בגיל עשר בערך ולא אהבתי אותו במיוחד. כיום ברור לי שהכוכבת, היילי מילס, היתה יפה ומעודנת מדי לתפקיד, וגם סופו של הסרט, שבו פוליאנה נותרת משותקת, עם הבטחה סמויה שאולי תחלים, הותיר טעם מר.
כאן המקום לווידוי אישי. במשך חיי הבוגרים הדביקו לי פה ושם את הכינוי "פוליאנה", מסיבות כאלה ואחרות; אבל רק כעת, משקראתי את הספר המלא, גיליתי בפליאה עד כמה הגיבורה מזכירה לי את עצמי. לא בצורה קיצונית ואובססיבית כמוה, חלילה, אבל כן בנטייה למצוא בכל דבר את הטוב – שהרי החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על התמקדות ברע, יש מספיק אנשים אחרים שעושים זאת – אולי כי למזלי, גם אני התברכתי בהורים לא רעים. אמא שלי (בעיקר בזקנתה) מביטה בעולם בהומור מרחיב-לב, ואילו אבא שלי ז"ל היה בעצמו בנאדם "פוליאני" מטבעו, איש תמים ומתוק בעל חיוך נצחי, שהעדיף תמיד להאמין בטוב (ולכן בחר להקדיש את חייו לספרי ילדים, שם לתום יש זכות קיום, אולי אפילו חובת קיום).
כמה מלים על מלאכת התרגום עצמה: "פוליאנה" הוא אחד הספרים שהזעתי עליהם הכי הרבה. כבר תרגמתי בעבר ספרים גדושים במשחקי מלים שנונים או כתובים באנגלית ויקטוריאנית, אבל בספר הזה, לצד משלבי שפה שונים ומלים של בית מרקחת, היה צריך לשים לב לכל ניואנס בשלל המלים הנרדפות, ולהתגבר על ניסוחים מבלבלים כדי לקלוט מה בדיוק המשפט אומר. אני שולטת היטב באנגלית מילדות, אבל הפעם מצאתי את עצמי מתייעצת במילון ושוקלת כל משפט שוב ושוב הרבה יותר מהרגיל.
בימים אלה מלאו 101 שנה לצאתו של "פוליאנה", שהיה לרב-מכר בארצות הברית ואחריה בעולם כולו. מיליוני ילדים וילדות, וגם מבוגרים, התאהבו בילדה המופלאה שבראה הסופרת האמריקאית אלינור ה' פורטר ובמשחק השמחה שלה, ועד מהרה הפך שמה למושג: תחילה היה "פוליאנה" שם נרדף לאדם עליז ואופטימי, שרואה את החיובי בכל דבר – ומאוחר יותר דבק גם בטיפוסים תמימים-מדי, שמאמינים בטוב ומסרבים בתוקף להכיר באפשרות אחרת.
משחק השמחה של פוליאנה התחבב על הקוראים עד כדי כך שמעריציו הקימו "מועדוני שמחה" שבהם נעזרו במשחק, בעיקר במקרים של משבר בחיים. פורטר, ש"פוליאנה" היה ספרה המצליח ביותר (היא כתבה גם ספרים רבים למבוגרים), כתבה לו ספר המשך בשם "פוליאנה וג'ימי", שבו מופיעה דודתו של ג'ימי בין, שחיפשה אותו כל השנים, בעוד פוליאנה וג'ימי מתבגרים ומתאהבים זה בזה. אחרי מותה ניסו מחברים אחרים לכתוב ספרים נוספים בכיכובה של הילדה שוחרת הטוב, אבל אף אחד מהם לא הצליח כמו הספר המקורי.
בין המבקרים ואנשי הספרות יש כאלה שאינם אוהבים את פוליאנה. לדעתם זהו ספר להדרכה עצמית, שמציע "טכניקה חלולה" לעיצוב האישיות, מלא במסרים נוצריים המנסים לחנך את הקורא להשלים עם גורלו, והקסם שהוא מתיימר למכור – מזויף. לטעמי, אם הטכניקה של משחק השמחה מתאימה ומועילה למישהו – יש לברך על כך; הכל תלוי אולי באיזו מידה הקורא מרגיש קרבה לאופייה של הגיבורה.
בכל מקרה, בעיני יש בספר הרבה יותר מזה: הוא מתאר ילדה אוטופית שנולדה להורים מושלמים, והסיפור שלה מרגש ומעניין גם בלעדי המסר החינוכי-נוצרי שלו (שבעיני הוא יותר רוחני מנוצרי). סגנון הסיפור של המחברת, עם ההומור הדק המובלע בין השורות והיכולת לתאר הלכי נפש ורגשות דרך הפעולות ה"יבשות" של הדמויות, מקסים בעיני. בנוסף למוטיב השמחה, השחילה פורטר בספרה גם ביקורת חברתית חמורה (המתבטאת במר ייאושו של הכומר פורד, בין השאר) וגם ביקורת לא ממש סמויה על טבען של נשים מסוימות. לאור כל האמור לעיל, אני מקווה שקוראים בכל גיל יפיקו ממנו הנאה.
פינגבאק: ספרות ברשת: רשימות של סיכומי שנה בכל האתרים והעיתונים; כיצד נוצרים רבי מכר?; 7 סיפורים מעניינים על שמות עט בספרות; אתגרים ספרותיים לשנה החדשה;
אמא שלי התחפשה לפוליאנה בכתה, ג'.