101 דלמטים – ביקורת
מאת אביבה יובל
באחרית הדבר לספר מספרת המתרגמת גילי בר-הלל שקריאה חוזרת בספר הנוכחי בזמן שהתיישבה לתרגם אותו, החזירה אותה למקום ולזמן שקראה בו לראשונה: היא בת 10, יושבת על מיטה בחדר בביתם של חברים. נדמה כי הזיכרון הישיר המתחבר למילים שבר הלל קראה בשנית, מתמצת את מה שאנו מבקשים להעניק לילדינו כשאנו חולקים איתם פכים שהשתמרו מילדותנו בדמות יצירה ספרותית, שירים, תמונות ועוד. חויית ילדות מזוככת שניתן להעביר הלאה.
סדרת הדגל של הוצאת אוקיינוס "הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה" לוקחת את הרצון הזה צעד אחד נוסף ומאפשרת להורים של ימינו להעניק לילדיהם במתנה את חוויות הילדות הספרותיות שלהם, בעטיפה המתאימה לילדים של היום. עורכי הסדרה, חגי ואסף ברקת, פונים לאנשים שהספרות היא לב ליבה של עשייתם (סופרים, מתרגמים ועוד…) ומבקשים מהם להביא לקהל הקוראים של ימינו את אחד מספרי הילדים שקראו והותיר עליהם רושם עז במיוחד. הבחירה באנשי ספר אלו לתרגם את היצירות, מעניקה לספרים הנבחרים איכות ספרותית הנוספת על זו המקורית שהטביעה חותם, תרגום ההופך את הקריאה בהם לידידותית גם לילדים היום.
זהו הספר השלישי (קדמו לו: "הסייח השחור" ו – "ממלכת טרביתיה") בסדרת הרפתקה שאני קוראת, וממש כמו קודמיו (וכמו חווית הקריאה של מתרגמת הספר הנוכחי) הוא משליך אותי באחת לרגעי הילדות בהם התוודעתי לעלילתו. את המפגש הראשון עם הכלבים הדלמטים עשיתי דווקא על המסך הגדול. וולט דיסני יצרה סרט שהתבסס על ספרה של סמית שפורסם בשנת 1956. הסרט יצא לאקרנים בשנת 1961, ובארץ המשיך להיות מוקרן גם למי שנולדו במהלך שנות השבעים (כמוני) על המסכים בבתי הקולנוע הסמוכים למקום מגוריהם. אל עולמם הספרותי של הדלמטים של סמית התוודעתי דרך ספר ההמשך שנכתב: "תעלומת הכלבים המעופפים" המספר על עולם בו מגלים הכלבים לילה אחד שתרדמה נפלה על כל בני האדם פרט לילד אחד, טומי (המופיע בספר הנוכחי בתפקיד משנה קטנטן) ומקורה של אותה תרדמה היא תעלומה שהם וטומי צריכים לצאת ולפתור.
אל הספר ההוא הגעתי בעקבות הצפיה בסרט של דיסני, וכמו בר הלל, משהו מחווית הקריאה בו הדהד בתוכי לכל אורך הקריאה בספר הנוכחי, שזהו לי המפגש הראשון עם תוכנו המקורי.
הספר 101 דלמטים מורכב משמונה עשר פרקים הנפתחים בכותרת המייצגת את התוכן העתיד לבוא. בפרק הראשון אנו פוגשים שני זוגות צעירים: זוג כלבים דלמטיים בשם פונגו ומיסיס פונגו (שנקראת בפי כל מיסי), וזוג בני אדם נשואים בשם אדון וגברת דירלי. רק שבניגוד למה שמוכר לנו מן היום יום שלנו זוג הכלבים הדלמטיים הם הבעלים של זוג בני האדם, והם גם הדמויות דרכן אנו חווים את עלילת הסיפור.
כמו האמונה של בני האדם כי הכלבים יכולים להבין חלק מדבריהם, גם זוג הכלבים הדלמטיים יודעים כי הזוג דירלי מבינים חלק מנביחותיהם: "החוצה, בבקשה!", "הביתה, בבקשה!", "נא להזדרז עם ארוחת הערב שלי!" וגם "אולי נצא לטיול?", וגם אם הם לא מבינים מיד הם מצליחים לנחש. פונגו ומיסי יודעים שהזוג דירלי, כמו מרבית בני האדם, סוברים כי הם בעלי הכלבים בעוד שלמעשה פני הדברים הפוכים לגמרי. אבל הזוג פונגו מוצאים כי מדובר בתפיסה משעשעת ומאפשרים לאנשי המחמד שלהם לחשוב כי אלו הם פני הדברים.
לזוג פונגו, שאת סיפורם אנו קוראים, אין מושג ממשי ממה בדיוק חיים הזוג דירלי וממש כמו קהל היעד הצעיר של הספר אין להם עניין בהיבטים הכלכליים המשמשים לרווחתם. דודי סמית פוטרת את הנושא כשהיא מעניקה למר דירלי יכולות חשבונאיות מופלאות המקנות לזוג אפשרות לחיות חיי רווחה (ומעניקות לקוראים המבוגרים של הספר הסבר אפשרי לאורח החיים של הדמויות בספר). בפרק הזה פונה סמית למבוגרים המלווים את הקריאה בספר, כשהיא מעבירה להם מסרים כאלה או אחרים מעל ראשיהם של הקוראים הצעירים, כמו לומר להם שהיא מודעת לכך שהם מחפשים תבנית הגיונית לאירועים, גם בספר בדיוני מלכתחילה.
אחרי שאנו מגלים כי פרט לשני הזוגות שהכרנו קיים גם זוג נוסף, זוג אומנות שכל אחת בנפרד גידלה את אחד מבני הזוג דירלי וטיפלה באחד מבני הזוג פונגו, עד שהללו נפגשו – אנו יכולים להתחיל בסיפור. ברגע זה ממש נכנסת לתמונה מכונית שצופרה לחוץ בחוזקה. המכונית עוצרת בפתח בית הסמוך לזה של בני הזוג דירלי וממנה יוצאת אישה גבוהה, לבושה שמלת סטן הדוקה בצבע ירוק איזמרגד, עטויה מחרוזות אבני אודם ומעיל מפרוות חרפן המגיע עד לנעלי העקב האדומות שלה. עורה הכהה ועיניה השחורות מסייעים למקד את תשומת הלב בפסוקת שערה, מצידה האחד שערות שחורות ומן הצד השני, לבנות. הגברת דירלי מזהה אותה מיד כקרואלה דה ויל, מי שלמדה איתה בבית הספר. עוד לפני שהזוג דירלי סבים לאחור כדי להימנע ממפגש, לוכד מבטה של גברת דה ויל את מבטם של השנים, נערכת היכרות רשמית והשנים מוזמנים להיכנס עם הזוג פונגו לביתה של דה ויל.
על אף כי הכלבים הדלמטים, וליתר דיוק זוג הכלבים פונגו ומיסי, הם הגיבורים של הספר הנוכחי נדמה כי יותר מכל נחרתה דמותה של קרואלה דה ויל בזכרונם של כל מי שנתקלו בסיפור "101 דלמטים". שמה הייחודי, שבשפת המקור משחק עם המילים אכזריות ושטן, לצד המאפיינים הייחודיים שניתנו לה: חצי משערה שחור והשני לבן, חיבתה למעילי פרווה בכל מזג אוויר, אהבתה לתכשיטים יקרים, ההרגל שלה לתבל כל מאכל (גם מתוק) בפלפל ועוד… יחד עם תכונות נוספות שהעניקה לה סמית, והיום היו מזכות אותה בתואר פמיניסטית בלי להניד עפעף, מקנים לה הילה ההופכת את נוכחותה השולית בספר לזכירה.
הרמזים לטבעה השטני של דה ויל נטמנים כבר במפגש הראשון של הקוראים איתה. כשהזוג פונגו מוצגים בפניה, היא רואה בהם פוטנציאל נפלא למעיל פרוה. היא חוזרת בה מאמירתה עם נביחתו של פונגו, אך זו נחרתת בזכרונם של הקוראים על שום חריגותה מכל הקשר מוכר בנוגע לכלבים בעולם המערבי. יום המפגש עם דה ויל הוא גם היום בו מתבשרים בני הזוג דירלי על ידי הוטרינר הנהדר, חברם הטוב, שבני הזוג פונגו עומדים להפוך בקרוב להורים.
האירוח בביתם של בני הזוג דה ויל מחייב הזמנה מצד בני הזוג דירלי. בערב בו נקבע המפגש החברתי, אליו הוזמנו זוגות נוספים, יוצאים לאויר העולם חמש עשרה גוריה של מיסי, ארבעה עשר גורים בריאים ועוד גור אחד שמושב לחיים על ידי מר דירלי. על מנת להיניק את כל חמשה עשר הגורים, מובאת לבית הזוג דירלי כלבה דלמטית נוספת וניתן לה השם פרדיטה. אך השמחה שממלאת את לבבות כל יושבי הבית אינה מאריכה ימים. מספר שבועות לאחר הולדתם של הגורים, בעת שמר דירלי נמצא בעבודה וגברת דירלי יוצאת לטיול עם שלושת הכלבים הבוגרים ואחת האומנות, נעלמים כל הגורים מן הבית. המסע שעושים בני הזוג פונגו להשבתם הוא לב העלילה.
101 דלמטים הוא הספר הנודע ביותר של הסופרת והמחזאית דודי סמית. סמית שנולדה בסוף המאה התשע עשרה באנגליה (1896) ונפטרה בגיל 94 (1990) באמריקה, העניקה לעלילת הספר הנוכחי משהו מן הביוגרפיה האישית שלה. כמו בני הזוג דירלי שנפגשו כשלכל אחד מהם כלב דלמטי, גם היא ובעלה הביאו לחייהם המשותפים כל אחד כלב דלמטי משלו. באחרית הדבר בספר מספרת בר הלל שהשנים גידלו במהלך השנים כלבים דלמטיים, לאחד מהם קראו פונגו (כשם הדמות הראשית בספר), ואחת הכלבות המליטה חמישה עשר גורים, כולל גור שנולד כמעט מת ועבר החיאה, כמו בספר.
אהבתה של דודי סמית לבעלי חיים בכלל ולכלבים הדלמטים בפרט באה לידי ביטוי לכל אורכו של הספר. העולם שמוצג מבעד לעיניהם של הזוג פונגו פורש לפנינו את התפיסות המקובלות של בני האדם באשר לכלבים בכלל ולזן הדלמטי בפרט. תוך שהיא מתכתבת עם אותן תפיסות, מאוששת סמית אחדות מהן ומפריכה אחרות בעזרת ההסברים שנותנים הכלבים למעשיהם. כמו בקרב בני האדם, כלבים שונים אוחזים במאפיינים שונים, וגם בתוך עולם הכלבים מתגלים אופני התנהגות השונים שחלקם תואמים לתפיסתם של בני האדם באשר לכלבים ואחרים מפתיעים כאשר הם מציגים את ההתנהלות של בעלי החיים בדרך ההופכת אותה לבעלת נרטיב אנושי כמעט.
במרחק של חצי מאה מן הפרסום הראשוני של הספר מקבלות מילותיה של סמית משנה תוקף כאשר הן מתכתבות הידוע לנו היום על עולמם של הכלבים. על אף תפקידי המגדר המסורתיים הנשמרים בספר, בעולם החי ובעולם בני האדם, ספרה של סמית מצליח להשאר רלוונטי גם בימינו אנו כשהוא מאפשר לקוראים להזדהות עם עולמם של גיבורי הספר – זוג הכלבים הדלמטיים פונגו ומיסי.
הספר המנוקד ומלווה באיורי שחור לבן, פונה לשולטים ברזי הקריאה. חובבי כלבים החפצים להתבונן בעולם מנקודת מבטם של ההולכים על ארבע, ימצאו ספר המאיר בחן את מערכת היחסים ההדדית בין בני אדם וכלבים. קורותיהם של זוג הורים המחפשים אחר ילדיהם האבודים מרתקים תמיד גם כשמדובר, כמו במקרה הזה, במשפחה שאינה שייכת למין האנושי.
גילי בר-הלל, מי שבחרה לצרף את הספר הנוכחי לסדרת ספרי הרפתקה, תרגמה לעברית את סדרת ספרי הארי פוטר ואת ספריה של נואל סטריטפילד (מחברת הספר 'נעלי בלט'). כישרונה הרב ניכר גם בתרגומו של הספר הנוכחי. שפתו של הספר קולחת ומתחברת ישירות לעולמם של הקוראים הצעירים בצורה שמכבדת אותם ואת השפה העברית כאחד.
עיצוב העטיפה נעשה בידיה האמונות של בתיה קולטון, השומרת על הקו האחיד שיצרה בסדרה כולה.
