הלב

עם צאתו זכה "הלב" להצלחה גדולה באיטליה. היה זה הישג לא מבוטל בחברה ששיעור יודעי הקרוא וכתוב בה לא היה גבוה. עד מהרה חרג הספר מגבולות איטליה. הוא תורגם לשפות שונות והסיפורים הקצרים שבו שולבו במקראות ובספרי לימוד במדינות רבות. בעברית הופיעו חלקים מהספר כבר בסוף המאה ה-19 והוא תורגם במלואו פעמים אחדות. דה אמיצ'יס מטיף לערכים נשגבים כמו חברות, הסתפקות במועט, ענווה וגם אהבת המולדת וכיבוד אב ואם. יצירתו מלאה בפאתוס ושזורים בה אלמנטים פטריוטיים, אך חיי המדף הארוכים שלה נובעים בראש ובראשונה מאיכויותיה הספרותיות והפיוטיות. יותר מכול, הספר מוקדש לאהבה בכלל – במוקד פועם לב רגשי ולא זה הביולוגי – ולחינוך בפרט. "הקשיבו," פונה מורהו של אנריקו אל כיתתו. "אתם המשפחה שלי. בשנה שעברה עוד היתה אימי בחיים, אך היא מתה. נשארתי לבדי. אין לי בעולם איש מלבדכם. אין לי שום אדם לחבב, אין שום אדם שעלי לדאוג לו. אתם תהיו הילדים שלי… אינני רוצה להגיע למצב שבו אצטרך להעניש מישהו. הראו לי שאתם ילדים רגישים, שיש לכם לב". כך, במילים פשוטות ומדויקות, דה אמיצ'יס מצפה מאנשי חינוך להתייחס אל שליחותם. המספר הצעיר אנריקו עובר שורת התנסויות. רבות מהן קשות ואף טבולות בעננה מורבידית. המבוגרים בחייו מנסים לעצבו כאזרח פרודוקטיבי, תורם ומעורב, כזה שהחברה האיטלקית זקוקה לו נואשות. האמצעי העיקרי שבו הם עושים שימוש הנו פנייה, לעיתים מניפולטיבית, אל הרגש ואל השכל, תוך הימנעות כמעט מוחלטת מענישה. תמונתה של איטליה לאחר איחודה אינה ורודה. דה אמיצ'יס מתאר בשפה מליצית את האישים שתרמו לשחרורה מעול זרים, ובהם ראש ממשלתה הראשון, הרוזן קמילו בֵּנְסוֹ די קאבור, והגנרל והמנהיג הנערץ ג'וזפה גריבלדי. אך איטליה של 1882, שנת מותו של גריבלדי ושנת הלימודים שאותה מתעד אנריקו, היא חברה במשבר, רחוקה מלענות על האידיאלים שלשמם נלחמו גדולי האומה. דה אמיצ'יס משתדל להציע דרכים לגשר על הפערים החברתיים או לפחות להקהות את עוקצם. כאשר מצטרף לכיתה של אנריקו ילד ממחוז קלבריה הדרומי, שאוחד עם שאר חלקי איטליה לאחר מאבקים עקובים מדם, מקבל המורה את פניו בחום רב ומסמן לתלמידיו עד כמה חשובה האחווה. הסולידריות האנושית מוצעת כמזור גם לפערים סוציו-אקונומיים, אף שברור כי רצונם הטוב של אלה ששפר עליהם גורלם לסייע לנזקקים אינו יכול להציע פתרון שורש לבעיות אלה. המחבר מתעניין באנשים משולי החברה וביניהם עיוורים, חירשים-אילמים, חולים ועניים מרודים. כאשר מתלווה אנריקו אל אימו, הניגשת למוסד לחולי רככת, היא מקפידה שלא ייפגש עם הילדים החולים כדי "לא להציג לעיניהם ילד בריא וחסון". הוריו של אנריקו לוחצים עליו להכיר את כל ילדי הכיתה ולהתייחס אליהם בכבוד, אך זהו כור היתוך חברתי בעירבון מוגבל. בעתיד ימשיך אנריקו ללימודים תיכוניים בגימנסיה בעוד שחבריו יהפכו לפועלים. "ומדוע לא תתראו עוד?" מיתמם האב. "כאשר תלמד באוניברסיטה, תלך לחפש אותם בבתי המלאכה". הוריו של אנריקו הם אנשים טובים ומיטיבים, אך אין הם מבשרים על ניסיון אמיתי להסרת המחיצות המעמדיות בחברה האיטלקית. המחבר מספק לעלילה גם דמות שלילית לתפארת. מגלם אותה נער בשם פְרָנטי, המתנהג באלימות ומפגין אכזריות נוראה כלפי חולשה. הסופר והחוקר אומברטו אקו הקדיש לדמותו של פרנטי מאמר ובו, בתרגיל מחשבתי ספק-מחויך, ביקש להטיל ספק בחלוקה הדיכוטומית בין רעים לטובים בספר "הלב". אקו מצא בדמותו של פרנטי חירות מחשבתית והזדמנות לפריקת עול מעמדי. ואכן, אין ספק כי עמודי הספר רוחשים בה בעת כמיהה אל ערכי העבר וחתירה לניתוצם, לשם בניית עולם חדש.