פיטר פן

כדרכם של גיבורים וגיבורות מהאגדות ומספרות הילדים הקלאסית, גם בפיטר פן יש צד מוזר ומעט מטריד: הוא אינו מכיר במציאות ובחוקיה ולפיכך המשחק שלו הוא משחק מקולקל, משחק שאי אפשר להפסיק לשחק בו. במשחק זה תפקידם של שאר המשתתפים מסתכם בסיפוק צרכיו, כפי שהם עולים באותו רגע. וכיוון שהוא חי רק את הרגע, לפיטר פן אין היסטוריה וגם לא זיכרון, גם לא של הקרובים לו ביותר: "תשמעי ונדי," לחש באוזנה. "בכל פעם שאת רואה שאני שוכח אותך, פשוט תגידי ככה: 'אני ונדי' – ואזכר." המשחק אינו מאפיין רק את פיטר פן, אלא גם את "עולם המציאות", שבו כלבה בשם ננה משמשת כאומנת לילדי המשפחה. בכך מערער הסיפור על ההבחנה בין מציאות לדמיון: כולם משחקים, כל הזמן, בכל מקום; והמציאות, כך נדמה, היא לא יותר מאשר משחק נוסף, אחד מאינסוף משחקים אפשריים. הכול אפשרי בארץ לעולם לא – ובמרחב שפורש הסיפור בכלל – ולפיכך אפשר לממש את כל הפנטסיות הילדיות, אשר מקבלות בספר ביטוי תמציתי ומזוקק: אפשר לעוף, אפשר לחיות עם פיות ולשחק עם בנות ים, אפשר להילחם בשודדי ים, אפשר למרוד בזמן ולא לגדול. ואמנם, האויב הממשי בסיפור הוא לא מפקד שודדי הים קפטן הוק, אלא הזמן המתקתק תיק תק תיק תק, שמגולם בדמות התנין שבלע שעון, הרודף אחרי הוק ומביא לאובדנו. הזמן יכול להביא לחורבן – של הילדות, של המשחק, של הפנטסיה – ולפיכך יש בו סכנה ממשית. הכול נתון למשחק בארץ לעולם לא, אך במרחב הסיפור ישנו אלמנט בולט שאינו משחקי: ההבחנה החותכת בין המינים והתפקיד המצומצם והמקובע שמשאיר המחבר לדמויות הנשיות, גברת דרלינג, טינקר בל, טייגר לילי וּונדי. המשחק היחידי שוונדי יכולה לשחק בו הוא להיות אימא – היא לא משתתפת בהרפתקאות, אלא מטפלת בבנים האבודים. המחבר מבהיר כי גם בעתיד דבר לא ישתנה, לא אצל ונדי, לא אצל בתה ג'יין ולא אצל הבנות שייוולדו בהמשך ויקבלו את תפקיד "האם והרעיה" בירושה: "ג'יין היא כיום סתם אישה מבוגרת, אם לבת בשם מרגרט, וכשמגיעה עת ניקיון האביב, כשהוא לא שוכח, פיטר בא לאסוף את מרגרט ולקחת אותה לארץ לעולם לא… וכשמרגרט תגדל, גם לה תהיה בת, שתהפוך בתורה לאימו של פיטר; וכך זה יימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים, ותמימים וחסרי לב".