אוליבר טוויסט: ייצוג נאמן של התקופה הוויקטוריאנית

מאת אלינער ברקת

דיקנס הוא מבטאה המובהק של התקופה הויקטוריאנית באנגליה. ויקטוריה (1901-1819) מלכה על האימפריה הבריטית משנת 1837 עד מותה. היא מלכה במשך 63 שנים ושבעה חודשים, יותר מכל מלך בריטי לפניה ואחריה. תקופת שלטונה נקראת על שמה התקופה הויקטוריאנית. הייתה זו תקופת השיא של המהפכה התעשייתית שבה חוותה הממלכה המאוחדת התפתחויות רבות בתחומי החברה, הכלכלה והטכנולוגיה. במהלך שלטונה של ויקטוריה גדלה מאוד האימפריה הבריטית ונחשבה לאימפריה החזקה ביותר בעולם.

החל מסוף המאה ה-18, שינה התיעוש את המבנה החברתי בבריטניה באופן דרמטי. נוצרה איבה גלויה בין המעמד הגבוה למעמדות שתחתיו. כתוצאה מן התיעוש קיבלו המעמדות הנמוכים יותר דחיפה כלכלית אדירה. ככל שהתקדמה המהפכה התעשייתית הלכו המעמדות ונעשו מפוצלים יותר. לדוגמה, הקפיטליסטים העסיקו עובדי תעשייה, אשר היוו חלק ממעמד הפועלים (במעמד זה היה מגוון של מקצועות ולכל אחד מהם היה מעמד והכנסה שונים; היה למשל פער גדול בין פועלים הדורשים מיומנות מיוחדת לבין פועלים "שחורים"), אולם מתחת למעמד הפועלים נוצר "תת-מעמד", לעתים הוא מכונה "האנשים השקועים", אשר חי בדלות ובעוני. חברי תת-המעמד היו חשופים יותר לניצול ואכן במקרים רבים נוצלו על ידי בני המעמדות הגבוהים יותר.

החברה הויקטוריאנית היתה והינה עד היום סמל לצביעות חברתית. עולם שבו איש אינו חש חרטה ואשמה ושבו איש אינו מקבל אחריות על מעשיו, משקף בצורה לא רעה את התנהגותם של הבריטים במושבותיהם, ואת התנהגותם של אילי התעשייה כלפי הפועלים שלהם. העידן הויקטוריאני הוא העידן של רעב תפוחי האדמה באירלנד שבהיווצרותו יש מקום גדול לאדישותה המכוונת של ממשלה שסירבה להתערב בכוחות השוק; זהו העידן שבו יצא ססיל רודז לכיבושים באפריקה מתוך שכנוע בעליונות הגזע האנגלו־סכסי; זהו העידן של שלטון חברת הודו המזרחית בהודו שכלל את המרד של 1857 ואת הרעב של 1877-1879; זהו העידן שבו הנערות שעבדו בייצור גפרורים בחברת "בראיינט ומיי" יצאו לשביתה שמטרתה לקצר את יום העבודה שלהן שעמד על ארבע־עשרה שעות ולהפסיק את השימוש בזרחן הלבן שבו התעקשה החברה להמשיך ולהשתמש, ואשר הרעיל אותן. כדאי להזכיר את הפער הצורם שבין המדיניות המוצהרת של הבורגנות והמעמדות העליונים של בריטניה הוויקטוריאנית, לבין הדרך שבה נהגו בני אותם מעמדות במי שלא השתייכו להם.

זוהי התקופה הויקטוריאנית, המאופיינת במוסרנות, צדקנות וריבוד חברתי-מעמדי נוקשה. אך אלה הן גם השנים בהן מתחילה תסיסה חברתית של כוחות מהפכניים בחברה המתועשת – מעמד הפועלים וגם הגל הראשון של הפמיניזם. כבר בפתח הנובלה מבהיר מור שהסדר החברתי הוא שקרי ומושתת על תדמיות ואחיזת עיניים.

היחס לגבי הנשים מצד הגברים הוא עולם שלם של צביעות. חלק גדול מהספרות הרפואית והספרות העוסקת בייעוץ נישואים של אותה תקופה, מתאר את האישה חסרת התשוקה כאישה אידאלית. בהקשר זה אימהות הכינו את בנותיהן לליל הכלולות עם המשפט הבא: "שכבי על גבך, פתחי את הרגליים, עצמי את עיניים וחשבי על אנגליה". האישה האידאלית קיימה יחסי מין אך ורק כאמצעי רבייה, וזאת כי פעילות מינית לא משכה אותה בשום אופן אחר. אידאל זה השפיע על המבנה החברתי בדרכים רבות וגרם בין היתר לתופעה של חוסר סיפוק מיני אצל נשים רבות.

ועוד לא דיברנו על הזנות, האלימות כלפי נשים, ועל האלטרנטיבה המפוקפקת לחיי זנות באמצעות השתלבות ככובסת באחד ממנזרי האחיות מגדלנה – מי שצפה בסרט מ-2002 זוכר היטב את ההתעללות הפיזית, המינית והנפשית שהיתה מנת חלקן של רבות מהנערות האומללות שהגיעו אל מוסדות מזוויעים אלה. זוועות שהתגלו במלוא היקפן רק בשלהי המאה ה-20. הנישואים מתפקדים ככלי מעמדי-חברתי ובעיקר כלכלי או לחלופין, מפלט נפשי מהבדידות. אין נישואים מאושרים. גם בני המעמד הבינוני מחזיקים מאהבות מן הצד.

גם המשפחה של התקופה הויקטוריאנית שונה לחלוטין מהמשפחה של ימינו. המשפחה הגרעינית המודרנית: אבא-אמא-שלושה ילדים-כלב היא במידה רבה פיקציה, תהליך התגבשות המשפחה בתבנית הזו מתחיל עם המהפכה התעשייתית והעיור המוגבר באירופה, כשהמבנה הקודם נסדק. בשלב זה לא היתה כמעט הפרדה בין בית ועבודה, או בין פנים וחוץ, כפי שהיא מוכרת לנו היום. כל בני המשפחה עבדו. בתחילה בשדה או בכפר, ואחר כך בעיר. בהמשך נעשה ניסיון להפרדה כזו, ונחקקו חוקים כדי להגביל עבודת ילדים ואחר כך נשים. מבחינת הסביבה, נוצר בידוד של המשפחה הגרעינית בחלל צפוף למדי, ומרחק פיזי ממשפחות המוצא. מרכזיות הילדים במשפחה עוד לא הוכרה, ושיעור התמותה של ילדים בתקופה הזו, ועד לראשיתה מאה העשרים היה עצום. גם מוות של מבוגרים היה נפוץ מאד, ומשפחות התפרקו ונוצרו מחדש בהרכבים שונים, הורים חורגים, ילדים שננטשו בבתי יתומים ועוד. במשפחות ממעמד גבוה יותר היה נהוג מוסד האומנת, ממש עד לתחילת המאה העשרים, בה גם משפחות ממעמד בינוני יכולות היו להחזיק משרתים שהתגוררו בבית, ולמעשה ההורות התבצעה בפועל על ידי מספר דמויות.

זוהי תקופה שבה הרכבת עולה לראשונה על הפסים ובתי החרושת הנפתחים מביאים איתם את המהפכה התעשייתית. הטלגרף המהיר מתחיל להחליף את המברקים. בעוד רגע קט בל ימציא את הטלפון. האימפריה תלך תתרחב ותגדל.

דרווין מפרסם את תורתו המהפכנית ולקראת סוף חייה פרויד מפרסם את תורתו. למזלה של המאה ההיא איינשטיין חיכה עוד רגע עם המהפכה שלו. מאה מסעירה ומפחידה. בני אדם מחפשים הבנה נחמה ומסתור. הספרות נותנת להם את מבוקשם. שינוי צורת החינוך ופתיחת בתי הספר לכל הילדים הביאה לפריחה של ספרות ילדים. אי אפשר לתאר את המאה התשע עשרה בלי דוד קופרפילד ואוליבר טויסט. בלי אגדות הילדים של אוסקר ויילד. בלי ג'יין אייר. אחר כך נוספו הספרים לבנים, ספרי ההרפתקאות נוסח אי המטמון. בשלב הבא נוספה ספרות הפנטזיה אל העולם הזה. עצם הופעתו המהפכנית של האיור בספרי ילדים באמצע המאה ה-17 היוותה אלמנט משכיח סבל, בהיותו אמצעי המחשה למטרות הקלת למידה של טקסטים אינפורמטיביים קשים. עד מהרה האיור הפך להיות מדיום של משחק ושעשוע שנועד לרכך טקסטים דידקטיים נוקשים. בתקופה שבה שררו באירופה ובאנגליה דיכוי, העסקת ילדים ועוני משווע, האיורים הציגו תמונת עולם אידאלית וסצנות ילדות שמחה של בני המעמד השבע והאומלל על פי דרכו. תכני האיור היו פסטורליים, משחקיים ופנטסטיים, והאיור התפתח והפך להיות נושא דברו האסתטי-אמנותי של ספר הילדים כולו, והגיע לשיא יופיו בסוף המאה ה-19.

העבדת ילדים בעבודות מסוכנות וקשות היתה מאוד נפוצה. ניקוי ארובות, למשל,  היה כרוך בזחילה במעלה ארובה מטונפת ופתיחת סתימות פיח באמצעות מברשת ידנית, מלבד חשיפה לחומרים מסוכנים. העסקת ילדים קטנים ונערים צעירים היתה פופולארית בתחום, בגלל הקלות שבה הם יכלו להיכנס לארובה.

עוד רעה חולה בתקופה הויקטוריאנית היתה מערכת המשפט האנלית. מערכת גרוטסקית, הזוייה, צינית, אכזרית שכל מטרתה להעסיק עובדים ולספק להם פרנסה על חשבון בעלי הדין האומללים. מערכת שההליכים בה הופכים לחזות הכל ולמטרה העיקרית, ולצדק אין משמעות כלל. רק עוד ניירת ועוד הוצאות לפסוק, ועוד דיונים מלומדים. כל פרשה וכל תביעה נמשכות שנים על גבי שנים. הצדדים המחכים לפסק הדין מתבגרים, מתחתנים, מביאים ילדים, מתים, ועדיין הדיונים נמשכים ונמשכים, ומפרנסים קהל גדול של עורכי דין, שופטים, תובעים, לבלרים, וסוחרים.

ויקטוריה, נמוכה, שמנמונת ובעלת פנים בולבוסיים הייתה רבת השפעה לא רק בצד הפוליטי של הממלכה. בימיה חלו השינויים הגדולים ביותר בחיי בני האדם. העם רחש לה הערכה על יציבותה, למרות הפוריטניות שלה. האצילים שהיה ברשותם פסנתר היו מכסים את רגליו בבד מחמת צניעות, אלא שלוויקטוריה היה. רומן עם משרתו האישי של בעלה אחרי שנפטר. והסוד היה די גלוי. הצביעות חגגה בתקופה הזאת.

צ'רלס דיקנס והחברה הויקטוריאנית

לפני שעבר לכתיבה בתור עיסוק מרכזי בחייו היה דיקנס כתב לענייני פלילים בכמה עיתונים בלונדון, בראשית התקופה שבה חדשות פלילים הקנו לתקשורת את עוגני העניין החשובים ביותר שלה. הוא למד לתאר פשעים נתעבים באורח גרפי וציורי ככל שניתן היה בתקופתו החסודה, הוא למד לזעזע את קוראיו באמצעות מלים – והוא פיתח את אמנות המניפולציה הרגשית לכלל מהלך גאוני שאפשר לו, ביצירותיו הבוגרות והמאוחרות, להשאיר את הקורא מרותק למעשייה העיקרית בעוד הסופר מהלך לו מעדנות בשבילי המסרים המרכזיים לעתים הסמויים שלו.

העולם הפלילי מילא אותו תיעוב כלפי מערכת המשפט שדיכאה בנחישות את העניים וקיבעה אותם ביקום אפלולי וחסר-תקווה. אבל עוד קודם לכן, חווה דיקנס לפחות פעם אחת בחייו את הנפילה המסחררת לתוך בור התחתיות של מעמד הפועלים, את ייסורי הכליאה של אביו שלא עמד בתשלום חובות לנושים, ואת חוסר הצדק המשווע בחברה שבה ההון הוא קרש ההצלה היחיד מפני גורל של עליבות ונואשות.

דיקנס היה בן למשפחה שטיפסה בקושי מבור התחתיות. סב אחד שלו היה משרת, השני בילה שנים אחדות בבית הסוהר בשל מעילה. אביו כבר היה פקיד ממשלתי בדרג בינוני, פקיד בצי הבריטי, רודף הנאות ופזרן, מה שהקנה לבני דיקנס חזות של מכובדות וגם אפשרות להמשיך ולטפס בסולם חברתי חלקלק שסכנת המעידה בו עצומה. אותו אב פזרן הביא על משפחתו כיליון כלכלי, עד שנאלץ למשכן את ספריו של פילדינג, סרוונטס וגולדסמית שעיצבו את טעמו הספרותי של הילד. אביו של דיקנס לא ידע לשמור על הממון המעט שעשה לטובת משפחתו, ובבת אחת החלו הנושים לצור על הבית, האב נשלח לבית הסוהר, המשפחה עקרה לפרבר עני, ודיקנס הילד בן ה-12 הוצא מבית הספר ונדחק בקושי אל תוך שוק העבודה הויקטוריאני, כפועל לבית חרושת למשחות נעליים, שם נקלע ללונדון של מטה. לימים, היה לסופר שיודע בדיוק על מה הוא כותב כשתיאר את ייסוריהם של ילדים ואנשים צעירים שנקרעים מתוך עולמם הבטוח והמהוגן אל הג'ונגל שבו ממש לא מובטח להם כי ישרדו. כאשר יצא האב מהכלא וגילה כי בנו שייעד לג'נטלמן עובד – זעם, אך אמו התעקשה שימשיך. דיקנס אמנם פסק לעבוד במפעל אך לא סלח לאמו, עובדה שאולי מסבירה את הדמיות הנשיות המרושעות והנוטשות המאכלסות את ספריו.

עיון מדוקדק בפרשת חייו של דיקנס יוכיח, כי יש בסיס והצדקה לדיוקן המיתולוגי שלו. הוא לא רק כתב על נדכאי החברה ומוזנחיה, אלא הפגין בעמדותיו הפוליטיות והחברתיות את זעמו על החברה המשליכה אל שולי הדרכים את בניה ובנותיה. מן הבחינה הזאת, גורסים אוהביו, דיקנס בימי גדולתו ועושרו לא שכח את מקורותיו. כל ביוגרפיה ראויה לשמה גם לא תתעלם מן המאמצים הרבים שהשקיע דיקנס בפעולתו למען נשים בחברה האנגלית, שהעוני והמחסור הוליכו אותן לזנות ולשולי החברה. כל ביוגרפיה תתאר את המוסד שהקים, "הבית" בלשונו, שבו ריכז נערות במצוקה שהידרדרו לזנות וביקש לחלצן ולהכשירן לחיים פוריים ומהוגנים באחת ממושבותיה של האימפריה הגדולה.

עם כל זאת, כשבוחנים את יחסיו של דיקנס לאשתו ולילדיו, כל יציאתו נגד העוולות החברתיות לנשים ולילדים מקבלת משמעות משונה. הוא גירש את אשתו כשהזדקנה ולקח על פניה מאהבת צעירה. אל ילדיו התייחס בקרירות ולעתים בהתעלמות. לעתים מוטב לנו להסתפק בקריאת יצירותיו של יוצר ענק, ולא לדעת יותר מידי פרטים על חייו האישיים, שיקלקלו לנו את האשלייה.

אם מתבוננים במכלול יצירתו, הכישרון לצייר דמויות תלת מימדיות, להעתיק את לשונן הצבעונית אל הנייר, ליצור עלילות מפותלות, להצחיק ולהדמיע – כל זה לבדו לא יוצר גאון. דיקנס ניחן בתשוקה, בלהט אמונה שחלחל אל הדפים בכל כתיבתו: הוא היה ליברל אמיתי, במובן הקלאסי של המונח. הוא ביקש לתקן עולם, לא פחות. והוא לא הטיף, הוא סיפר: לעתים, כדי ליצור במאזין או בקורא רגישות חברתית חדשה, הסיפור יעיל בהרבה מהפגנה של יכולות רטוריות. לא שחסרו לדיקנס הנואם המוכשר יכולות אשר כאלה: הוא פשוט היה גאון במלאכת תרגומן לסיפורים.

 אוליבר טוויסט

היצירה 'אוליבר טוויסט' התחבבה על קהל הקוראים האנגלי-אמריקני במהרה, ובו בזמן סטרה בחוזקה בפניה של החברה הויקטוריאנית, אותו ציבור בורגני שהעדיף להתרחק מההמון גם ספרותית. היו אלה ימים שבהם העיור והמודרנה גבו את מחיריהם החברתיים-מוסריים בדמות פשיעה, ניצול ילדים, עוני, ייאוש וניכור מצד המעמד הגבוה, שעל כורחו התעמת לראשונה ספרותית עם מצוקת המעמד הנמוך. דיקנס שגדל לתוך מעגל עוני ובילה את שנות ילדותו בעמל לפרנסת המשפחה בתנאים מחפירים צפה במורת רוח ב'חוקי העניים' המקוממים (אותה סדרת חוקים שנחקקה בבריטניה החל מהמאה ה-16, ובבסיסה ההנחה שהעני אשם במצבו ושהרעה יזומה במצבו עשויה להועיל), בשיעורי התמותה הכפולים של פועלי מזרח לונדון למול שיעורי התמותה במערב העיר, וגמר אומר להילחם בחוסר הצדק ובעוולות החברה בכלים העומדים לרשותו – הגוזמה, המלודרמה, הגרוטסקה והסאטירה.

"חלק ממטרת ספר זה הייתה להעביר את האמת הכואבת", כתב דיקנס בפתח המהדורה השלישית של אוליבר טויסט. "אין לי שום עניין בקוראים עדינים שלא מסוגלים להביט במציאות, ואיני כותב כדי לבדר אותם… מטרתי הייתה להוביל את הקורא למסקנה הבלתי נמנעת שחייהם מושחתים ואיומים". אותם 'עדינים ומעודנים' – לועג להם דיקנס בבוז ובסרקזם – מעדיפים את הדמות הספרותית שלהם לבושה היטב. כל עוד הרוע יולבש בפאר אין כל בעיה; אבל אישה טובת לב בבגדים בלויים הם אינם יכולים לשאת. "מדהים כיצד מסתירים גרבי ניילון מלוכלכים תכונות טובות, וכיצד בעזרת סרטים וקישוטים עליזים משנה הרשעות את שמה", המשיך.

דיקנס הגיש להם בתמורה את דמויותיו ללא פשרות. הפשרה היחידה שעשה הייתה הקפדה על חתימה בסיום טוב, ואולי הייתה זו אמונה חזקה בניצחון הצדק והאמת על העיוותים החברתיים. למרות שדיקנס ידע הצלחה כבירה, פרסום חובק עולם ועושר, העוני לא פסק להופיע כמוטיב חוזר ודומיננטי ביצירותיו. כל חייו פעל להקמת מוסדות צדקה ובתי יתומים. ואכן, פועלו החשוב ביותר אולי בא לביטוי בעובדה שעד דיקנס ספר היה סמל סטטוס שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם לרכשו, אולם מאז הופעת 'מועדון הפיקוויקים', יצירתו הספרותית הראשונה, כסדרה בהמשכים ובמחיר שווה לכל נפש יכול היה כל אדם, פועל או דוכס, ליהנות מספרות.

אבל לא רק כאב ותוכחה ממלאים את יצירותיו הקנוניות של דיקנס אלא גם שפע של הומור. בהקדמה לתרגומה ל'ניקולאס ניקלבי' כתבה עירית לינור כי "דיקנס לא כתב קלאסיקה, הוא כתב בידור". ואכן, לצד הרצינות התהומית שמאחורי רעיונותיו החברתיים, דיקנס לא יכול היה להימלט מהעוקצנות הטבועה בו ומהפתלתלות הפארודית שמאפיינת את עלילותיו.

חשד לאנטישמיות

מבקריו האנכרוניסטיים טענו לקלישאתיות, לתפיסת העולם בשחור-לבן, להיעדר מרכיבים פסיכולוגיים ולהשטחת דמויות, ממש כשם שטענו כנגד מולייר, אבל הטענה המושמעת ביותר כנגדו היא ללא ספק טענת האנטישמיות, שמאז שיילוק השייקספיראי לא עוררה כל כך הרבה רעש. תיאורו של פייגין המכונה שוב ושוב 'היהודי' – 25 פעמים רק בפרק הראשון להופעתו – תיאור האף הגדול, ואיוריו של ג'ורג' קרוקשנק  שליוו את הסדרה הנציחו את סטריאוטיפ היהודי המוכר. פייגין מוצג  כגילומו של הרשע הניצב למול אוליבר הטוב המוחלט. כמו שייקספיר, גם דיקנס לא פגש ביהודים מקרוב, אבל הדמוניזציה של היהודים הייתה מושרשת כל כך עד שלא קם אחד בתקופתו שטרח לבקר את דיקנס. המצדדים בו ראו במוצאו של פייגין מקרי והביאו את הזקן היהודי טוב הלב מיצירתו 'ידידנו המשותף' כראיה. מבקריו, מנגד, הוכיחו בעזרת אמירותיו כי דיקנס היה נגוע באנטישמיות, ולא במקרה נקשרה דמות כה נכלולית במוצא יהודי. כך או כך, בשנת 1867 יצאה מהדורה של כל כתביו של דיקנס שדאגה לטשטש עקבות אנטישמיות,  וכך הפך שם התואר הנלעג 'היהודי' ל'האדון הזקן'. האנטישמיות שיוחסה לו לא מנעה מדיקנס להפוך לאהוב הרומניסטים האנגליים. אמרותיו ופתגמיו נכנסו ללשון האנגלית, ושמות גיבוריו הפכו לשמות נרדפים.

 אוליבר טויסט בלבוש חדש

הספר אינו ספר ילדים ונוער. אבל כדרכם של ספרים רבים במאות ה-19 וראשית ה-20, העבירו אותו גלגול המייעדו לנוער, ולו רק בגלל שהדמות המרכזית היא נער. נראה לי שבני נעורים של היום יתקשו קצת להתמודד עם שפתו ותיאוריו הרבים של דיקנס ויניחו עד מהרה את הספר מידיהם. הם יעדיפו לראות את הסרט… ייתכן שהספר יקסום יותר להוריהם של בני הנוער, אלה שעיתותיהם בידם וראשם פנוי לעכל את הביקורת החברתית הנוקבת שמעלה דיקנס (ואולי גם יעשו השוואות בלתי נמנעות עם המצב החברתי והמשפטי במדינת ישראל..).

קשה לי קצת נטייתו של דיקנס לסיים את כל הספרים הנוקבים שלו (שאינם חסרים הומור, כאמור) ב-Happy End מתקתק, דביק ומודבק. כל גיבוריו חסרי המעמד, הנדכאים, העניים, פושטי היד, הנזרקים לאשפתות – מתגלים בסופו של דבר כבניהם האבודים או הנחטפים של עשירים ובורגנים מן השורה הראשונה, מולבשים במחלצות וזוכים לחיים מתוקים. כל הטובים הם טובים מאוד ובאים על גמולם. הרעים הם רעים מאוד ובאים על עונשם. בסופו של דבר, דיקנס, הלוחם הגדול נגד הצביעות החברתית הויקטוריאנית, מתגלה כאדם שלמעשה נכסף פשוט להיות במעמד העליון ולזכות בכל מנעמי החיים – זוהי המטרה הסופית. גיבוריו הטובים משיגים את המטרה הזאת, בשעה שכל השאר נשארים לשקוע ביוון המצולה.

"אוליבר טוויסט" היה היצירה הראשונה בשפה האנגלית שהציבה במרכזה דמות של ילד: ילד הנשאר ילד עד לסוף הסיפור, שלא כמו "תום ג'ונס" של הנרי פילדינג (1749), למשל, ואפילו לא כמו דמויות הילדים המאוחרות יותר של דיקנס עצמו – ב"דייוויד קופרפילד", "תקוות גדולות" או "בית קדרות", המתארים בחלקיהם הראשונים תודעה של ילד או ילדה אך מלווים אותם אל תוך גדילתם. אולי משום כך הוא נתפש לעתים קרובות כרומן לבני הנעורים; אך כמו מכלול יצירתו של דיקנס, ועם כל הכבוד לבני הנעורים, יש בו הרבה מעבר לכך. אף כי רומנים מאוחרים יותר של דיקנס הם בעלי עומק ספרותי, פסיכולוגי ורעיוני רב יותר, גם למבוגרים משכילים ואנינים כדאי מאוד לקרוא את "אוליבר טוויסט" – בעיקר בתרגומם המעולה של שהם סמיט ואמנון כץ.

2 תגובות בנושא “אוליבר טוויסט: ייצוג נאמן של התקופה הוויקטוריאנית

השאר תגובה