ג'לסומינו בארץ השקרנים: מוגזם, חריג ומצחיק
טבעם של סיפורים שהם עומדים בפני עצמם (לעתים הם עומדים על הראש, אבל זה עניין אחר לגמרי). אני מתכוון שבזמן שאנו קוראים אותם איננו חושבים על הסופר או הסופרת שכתבו אותם, על השולחן שעליו הניחו את הדף או המחשב כדי לכתוב, על העיר שבה הם גרים או על העבודה הקשה שנדרשה מהסופרים כדי שאנחנו, הקוראים, נהנה ונתרגש מהסיפור.
הסיפורים הטובים באמת הם אלו שאיננו מרגישים את המאמץ הכרוך בכתיבתם ואנו נסחפים אל עבר העולם החדש והמפתיע שיוצרות המלים. כזה הוא "ג'לסומינו בארץ השקרנים", שגמרתם לקרוא ממש עכשיו (ואולי בעצם אתמול ורק עכשיו החלטתם לקרוא את אחרית הדבר, אבל זאת אינני יכול לדעת). את הסיפור המשונה, המצחיק והמרגש הזה כתב סופר איטלקי בשם ג'אני רודארי והוא פורסם בשנת 1959. אם היו עורכים סקר לקבוע מיהו סופר הילדים האיטלקי החשוב והאהוב ביותר במאה העשרים רודארי היה בטוח מנצח. הוא כתב ספרים רבים לילדים והיה גם עיתונאי ומחנך בעל גישות מקוריות מאוד.
אחד העקרונות המרכזיים של רודארי כסופר וכמחנך – ואולי הרגשתם את זה בזמן שקראתם את הספר – היה לתת כבוד לילדים ולילדות, לשתף אותם במעשיו ולקבל השראה מהאופן שבו ילדים חוקרים ומפענחים את העולם. כך הוא עשה בספריו המאוירים לילדים קטנים יותר, וכך גם ב"ג'לסומינו בארץ השקרנים". כך, למשל, הוא פונה אליכם, הקוראים והקוראות, בפתיחת הספר: "בשלב מסוים, על רקע קריאות העידוד המשולהבות של אוהדיה, פתחה הקבוצה המקומית בהתקפה (אני לא ממש יודע מה זה "לפתוח בהתקפה", כי אני לא מתמצא בכדורגל. אני מביא את הדברים שג'לסומינו סיפר לי כלשונם, אבל אם אתם נוהגים לקרוא עיתוני ספורט, אתם בטח מבינים)".
ג'אני רודארי האמין, בין השאר, שצריך לשלב הומור בסיפורים לילדים ושהמוזר והחריג מעניינים וחשובים הרבה יותר מתיאור עובדתי של המציאות. ואיזה סיפור משונה וחריג הוא "גלסומינו בארץ השקרנים"! כל כך הרבה דברים מוגזמים יש בו – קולו האדיר של ג'לסומינו שמנפץ זכוכיות וגורם למבנים לקרוס, ארץ שבה כולם אומרים את ההפך ומשקרים על פי חוק, חתולים שנובחים וצייר שמפיח חיים בדמויות שהוא מצייר. האם האמנתם לכל זה? אני כן. ולמה לא, בעצם? הרי בהחלט תתכן ארץ כזו וג'לסומינו כזה. אחת הסיבות שאנו מאמינים כל כך לדברים המשונים בסיפור היא שרודארי מכניס היגיון לתוך האי-גיון.
כך למשל אומר זופינו: "אני חתול קצת מיוחד, אני מודה, אני אפילו יודע לקרוא ולכתוב. אבל זה לא ממש מפתיע, כי אני בן של גיר בית ספר." והנה לכם היגיון! או כאשר הצייר בנניטו מצמצם את מספר הרגליים של הסוס שצייר למספר הנכון ולא השקרי, כפי שהורגל לעשות, הסוס מזנק מהציור אל החדר ואומר: "בחיי, אני מרגיש פתאום הרבה יותר טוב. היה ממש צפוף שם בפנים." וברור כשמש שיהיה לו צפוף בתוך בד ציור קטן כל כך!
אולם גם ההיגיון שבחוסר ההיגיון אינו חד משמעי. ג'לסומינו אמנם מגיע לארץ של שקרנים – "כאן כולם חייבים לשקר על פי חוק. ואבוי למי שאומרים אמת, הם משלמים קנסות מסמרי שערות, כולל שערות הזנב", אבל מהי אותה אמת? איך אנו יודעים שדבר מסוים הוא אמת והאחר הוא שקר? אולי בית הספר קובע את זה? לאו דווקא. בנניטו הצייר אומר בעצמו: "זה באמת סוס. אם הוא עצמו העיד על כך, אני חייב להאמין לו. משום מה בבית הספר לימדו אותי שהשם שלו מתחיל באות פ' ושהוא פרה!" אולי ראש הממשלה? גם לא. הרי שליט ארץ השקרנים, ג'קומונה, מחוקק בין השאר חוק הכופה על כל אזרח לקרוא לו הוד מלכותו אף על פי שהיה פיראט. וכדי להבטיח ש"לאיש לא יעלה אי פעם על הדעת לגלות את האמת על אודותיו, הוא גם מורה לשריו לשנות מהיסוד את פשרן של המלים". רודארי מראה לנו – בהרבה הומור – שאנו צריכים תמיד לפקפק, להטיל ספק ולא לקחת שום דבר כאמת מוחלטת.
ודאי שמתם לב שג'קומונה הוא מלך מגוחך והיסטרי ש"מאחר שהרגיל את כל נתיניו לשקר, החל גם הוא לומר שקרים כה בוטים, שהאמין בהם בעצמו." הוא עסוק כל כך בהסתרת הזהות שלו וחושש ממה שיגידו עליו, שהוא מחליט לנהוג באלימות ודורסנות כלפי כל התושבים ולשנות את המציאות כך שלעולם לא יוכלו להתנגד לו. אבל רודארי – שהיה אדם שוחר שלום והאמין ביכולתם של ילדים להשפיע על העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר – מציב מולו בסיפור את דמותו של ג'לסומינו טוב הלב והעדין ("ילד הגון וזך כמים צלולים") שהאמת חשובה לו מאוד. בשונה מג'קומונה, הוא לא בוחר להסתיר את זהותו אלא נאלץ לעשות זאת בגלל שקולו האדיר מסבך אותו בצרות (אבל אולי אתם זוכרים שבהתחלה היו שקראו לו מכשף ואחרים כינו אותו קדוש. עוד הוכחה לכך שאין אמת אחת). ג'לסומינו אינו לוחם, ולכן רודארי, הסופר, יוצר עבורו כמה דמויות (החתול זופינו, דודה פאנוקיה שמתעקשת שהחתולים ייללו ולא ינבחו ובנוונוטו אל-תשב האמיץ שמקפח את חייו לטובת חבריו) שמלוות את הסיפור שלו ועוזרות להוביל מהפכה בארץ השקרנים, שג'לסומינו גורם לה מבלי שיהיה מודע לכך.
החריגוּת של ג'לסומינו הופכת אותו מדחוי ומוקצה לאהוב ונערץ, ולכן אם יש מסר שבכל זאת ביקש ג'אני רודארי להעביר בסיפור שכתב הוא להיות שלם עם עצמך וסובלני כלפי מי ששונה ממך. מה שנתפס במקום אחד ובזמן מסוים כנורא, יהיה במקום אחר ובזמן אחר – מופלא. עלינו להיות גאים במי שאנחנו ולא לנהוג באלימות כלפי אחרים.