מארק טווין

מספר אמריקני. שמו המקורי סמואל לנגהורן קלמנס. נולד בכפר פלורידה (מחוז מונרו, מדינת מיזורי, ארה"ב) ב-30 בנובמבר 1835 לאביו הפרקליט. בגיל ארבע עבר עם משפחתו לעיירה הסמוכה האניבל שעל גדות המיסיסיפי, שם קיבל אביו משרת שופט. מחוץ לגבולות העיירה השתרעו מרחבים בלתי-נושבים, וסם וחבריו העדיפו מסעי הרפתקאות במקום לימודים ותפילות. בגיל 10 היה ראש חבורת נערים, שנהגה לחמוק מבית-הספר ולערוך מסעי-מחקר לאורך חוף-הנהר ובמערות אפלות. אותן חוויות ליוו אותו שנים רבות, עד שהונצחו בסיפוריו. בגיל 12 נתייתם מאביו, ואז אולץ להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה. תחילה היה שוליית מדפיס. בגיל 15 עזר לאחיו הבכור אוריון בעריכת עתונו "האניבל ז'ורנל", וכעבור שנתיים (1 במאי 1852) נדפס סיפורו הקצר הראשון, "הגנדרן מפחיד את הרובץ".

בשנים 1857 – 1861 היה נווט על ספינת-נהרות ששייטה במעלה המיסיסיפי ובמורדו, ולזכר אותה תקופה בחר ב-1863 בכינוי-העט 'מארק טוויין ("ציין שתיים"), שהוא קריאת הספן המודד את עומק המים. בפרוץ מלחמת-האזרחים (1861) לחם כקצין בשורות צבא הקונפדרציה בחזית סנט-לואיס, אך כעבור שבועות אחדים נתמנה למזכירו האישי של אחיו אוריון, שהיה מושל נבאדה. לאחר המלחמה נדד מערבה והחליף מקצועות: היה כורה-כסף בנבאדה, כורה זהב בקליפורניה וכתב משוטט בשירותם של כמה מעיתוני השדה של קליפורניה. ב-1866 התחיל בקריירה של מרצה, בה התמיד לסירוגין עשרות שנים. כעבור שנה ערך מסע לארצות הים התיכון, כולל ארץ-ישראל. את רשמי מסעו תיאר בשובו בשורת הרצאות משעשעות וכתבות בעיתונות, שעובדו אחר-כך לספר "תמימים בחוץ-לארץ".

לאחר נישואיו ב-1870 השתקע עם משפחתו בהרטפורד (קונטיקט). שם בנה לעצמו בית וחדר-כתיבה מבודד ושיקע עצמו בכתיבת ספריו, שהקנו לו תהילת עולם. יום יום כתב כחמישים דפים, ועם ערב היה יוצא אל הדשא וקורא אותם באזני אשתו ובנותיו. מדי פעם היה עורך ערבי קריאה והרצאה, שזכו להצלחה בלתי-רגילה. ב-1884 נעשה שותף בהוצאת 'וובסטר'. אלא שכעבור זמן הסתבך בעסקי דפוס כושלים, שקע בחובות כבדים ופשט ב-1894 את הרגל. אז יצא למסע-הרצאות ברחבי אמריקה ואירופה ומקץ שנתיים פרע את חובותיו.

הוא המשיך בכתיבה, אך המאמץ המתיש ומות אשתו ושתי בנותיו בטרם עת פגעו בבריאותו. בשנותיו האחרונות הירבה לבלות בשכיבה במיטתו, כשהוא מכתיב למזכירו את זיכרונותיו. קיבל תארי דוקטור-כבוד מאוניברסיטאות ייל (1901), מיזורי (1902) ואוקספורד (1907). מת ברדינג (מדינת קונטיקט) ב-21 באפריל 1910 ונקבר באלמירה (ניו-יורק). כל כתביו הופיעו בשנת מותו ב-17 כרכים.

"תמיד ניתן לי להרוויח למחייתי בלי לעשות שום עבודה," כתב טוויין בזכרונותיו. "שכן כתיבת ספרים ומאמרים לעיתונות היתה בשבילי שעשוע ולא עבודה. נהניתי מכך: זה היה לי כמעט כמשחק ביליארד." ואף שטוויין, גדול ההומוריסטים האמריקנים, אמר פעם, כי "קלאסי הוא ספר שהבריות משבחים אך אינם קוראים", הרי שאת ספריו שלו — שהם היום קלאסיקה מובהקת — קוראים בעונג מיליוני צעירים וקשישים בעולם כולו. רוב ספריו משופעים הומור תוסס ומבריק, שיש בו מן התמימות הילדותית-כביכול וההתבוננות המפוכחת, אמרות-כנף שנונות וביקורת מצליפה על חולשותיהם של בני דורו. ברבות מיצירותיו שיקע את חוויות-נעוריו, לאחר שנצרפו בכור הזיכרונות, ויש בהם מן החוויה האותנטית, כפי שהיא משתקפת מתוך פרספקטיבה של זמן ומקום.

בכתיבתו המאוחרת ניכרת נטייה לרומנטיקה, אך גם בסיפוריו ההיסטוריים מצויים, לצד העלילה הדרמטית רבת-התהפוכות, תיאורים מפעימים וביקורת נוקבת על הממסד של אותם ימים. קריאה מעמיקה תגלה, מאחורי קליפת ההומור ה'מארק-טווייני', צליל פסימי ומבט מריר על 'תולעת-האדם', המומתקים על ידי חיוך סלחני.

הביוגרפיה מתוך לקסיקון אופק לספרות ילדים, 1985, מאת ד"ר אוריאל אופק

ספרים בהרפתקה

השאר תגובה