מסע אל בטן האדמה: להפליג על כנפי הדמיון
מאת עמנואל פינטו
כמו כל הילדים בעולם, גם אני שכבתי מדי פעם בגינה, בשדה או בחוף הים, הנחתי את האוזן קרוב לאדמה, עצמתי עיניים והִקשבתי.
כמו כל הילדים בעולם, גם לי הראו יום אחד כדור ואמרו לי שזה גלובוס ושעל הדבר הזה אנחנו חיים, והראו לי מפה והצביעו על המקום המדויק שבו אני חי, ואמרו לי מרחקים, וחישבו כמה זמן לוקח להגיע ממקום אל מקום ברגל או במכונית או במטוס.
כמו כל הילדים בעולם, גם אני התחלתי לפתח תשוקה לנסיעות, חשק עז למסעות, וכל טיול שנתי היה הבטחה שהנה זה תכף קורה, שהנה אני מתאמן לקראת המסע הגדול.
אבל כמו כל הילדים בעולם, גם אני הבנתי שהעולם גדול מאוד, ושאין סיכוי שאראה את הכול.
את הסיפורים של ז'וּל וֵרְן שמעתי כשהייתי ילד. ההורים שלי, שנולדו וגדלו באלג'יריה, קראו אותם כשהם עצמם היו ילדים בשפת המקור, בצרפתית. לפני השינה ובמהלך טיולי השבת הם סיפרו לי על הרפתקְאותיו של מיכאל סְטְרוֹגוֹב, המרגל בשירות הצאר הרוסי; על קורותיהם של פוֹג ומשרתו פַּסְפַּרְטוּ שסבבו את העולם בשמונים יום; על עלילותיו של קֶפְּטֶן נֵמוֹ והצוללת המסתורית שלו; וגם על תְלאותיו של פרופסור לִידֶנְבְּרוֹק ואחיינו אַקְסֵל שנכנסו אל לועו של הר געש וירדו עמוק אל בטן האדמה.
אבי היה מהנדס במקצועו, ודבר לא היה חשוב לו יותר מאשר הפרטים. בערב היה יוצא איתנו אל המרפסת ומספר לנו על הכוכבים, מלמד אותנו את שמותיהם, את הקבוצות שלהם הם שייכים: הדוּבּה הגדולה, נושׂא הנחש, הספינה אַרְגוֹ – כולם שמות מופלאים שאת גבולותיהם ידע אבי לשׂרטט בקצה אצבעו שהזדהרה ונגעה בשמיים. הוא היה מספר לנו על כדור הארץ ועל התנאים המיוחדים שנוצרו בכוכב הכחול שלנו ושאיפשרו את החיים עליו. הוא סיפר על שכבת האדמה הפורייה הדקה שמכסה את כדור הארץ, על האטמוספֵרה ועל המרחק המושלם מכוכב השמש, על כוח הכבידה ועל השדה המגנטי. הוא ידע להפריד בין תרכובות כימיות, כך שאצלנו לא שתו סתם מים, אלא מוֹלֵקוּלוֹת של מימן וחמצן.
סיפוריו של ז'ול ורן וסיפוריו של אבי התערבבו והתמזגו זה בזה. גבריאל פִּינְטוֹ, אבי, וז'ול ורן, האיש שאת ספריו עדיין לא קראתי אבל את רובם כבר הִכרתי, היו בדמיוני לאדם אחד.
שנים רבות אחר כך התקשר אלי עורך סדרת "הרפתקה" אסף ברקת וביקש ממני לתרגם את הספר שאתם מחזיקים בידיכם, "מסע אל בטן האדמה". אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות שאחזה בי. אמרתי מיד כן. אבי נפטר כמה שנים קודם לכן ולהיענות להצעת התרגום היה כמו להיענות להצעה לחזור אל סיפוריו של אבי.
המלאכה לא היתה קלה. ז'ול ורן כתב את "מסע אל בטן האדמה" בשנת 1864, לפני יותר ממאה וחמישים שנה. הצרפתית שבפיו היתה שונה מאוד מהצרפתית של היום, אבל ניסיתי לתרגם את הספר כאילו אבי היה מספר לי אותו, בעברית-צרפתית שלו. היתה זו מלאכה לא קלה, אבל מענגת מאוד. שמחתי לחזור ולטייל עם אַקְסֵל ועם דודו, פרופסור לִידֶנְבְּרוֹק, מביתם שבהמבּורג ועד לאיסלנד, שבה הם פוגשים בצייד השתקן הַאנְס, שהופך למורה הדרך שלהם לאורך כל המסע. התרגשתי ונמלֵאתי במתח בכל פעם שהמסע שלהם התקדם למרות הקשיים הנוראיים שבדרך. התפעלתי פעם אחר פעם למִקְרָא ידיעותיו הרחבות של ז'ול ורן בכל תחומי המדע והחיים – הוא היה גיאולוג ומינֵרָלוג, בוטניקאי וזואולוג, אבל גם פסיכולוג חד-הבחנה, צייר נופים מוכשר ומעל הכול – מספר מופלא. ז'ול ורן מעולם לא היה באיסלנד ולבטח מעולם לא ירד אל בטן האדמה, אבל תיאוריו החיים והמרגשים מלמדים על רוח האמן המופלאה שלו. לעתים תכופות הוא מדייק בתיאוריו, במקרים רבים הוא משלים פרטים, ממציא, מדמיין ואפילו מגזים – אבל תמיד, תמיד מצליח לשכנע אותנו שהכול אפשרי. הוא חולם בקול רם ובורא כוכב נוסף בתוך כדור הארץ שלנו, עולם עשיר שאפשר למצוא בו יצורים קדמוניים, יערות-עד של פטריות ענק, אוקיינוֹס, נהרות ונחלים, אור חשמלי ושבט של ענקים…
אבל הספר הזה הוא לא רק ספר הרפתקאות, אלא גם ספר המלמד אותנו מהו כוח רצון. פרופסור אוטו לִידֶנְבְּרוֹק, על אף התנגדות ההיגיון וכל הקרובים לו, על אף כל הקשיים בדרך, אף על פי שהסיכוי להצליח אפסי והסיכון גבוה מאוד, מתגבר ומגיע למְחוז חֶפְצוֹ, ובעשותו כך מוכיח ששום דבר, או כמעט שום דבר, לא עומד בפני הרצון.
אני כבר לא ילד, ומזמן הבנתי שלא אצליח לראות את הכול, אבל אחרי תרגום הספר הזה מתחשק לי פתאום להתאמץ. אולי אסע לאוסטרליה, אולי ליפן או לסין. לא, אני יודע, בשנה הבאה אסע לאיסלנד ואטפס על הר הסְנֵפֵלְס וארד קצת בלועו. מי יודע, אולי גם אני אמצא דרך אל בטן האדמה.