משפחתי וחיות אחרות: טעם של חירות

מאת לי עברון וקנין

סדרת "הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה" שעורכים האחים חגִי ואסף ברקת, היא סדרה משמחת. אולי משום שהיא מלאת אהבה: גם הספרים שיוצאים בה הם כאלה שמעוררים אהבה, למשל "פנג הלבן" מאת ג'ק לונדון, "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט, "נסיכה קטנה" מאת פרנסס הודג'סון ברנט, "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס, ועד כה רק העתקתי מרשימת ספרי הסדרה כותר-כותר, וכל שם העלה בלבי זיכרונות חמים של מסעות ילדות. וזאת רק שכבה אחת, השכבה השנייה היא המתרגמים, שנבחרים ובוחרים מתוך אהבה ו/או זיקה מיוחדת ליצירה (כמו למשל עטרה אופק, שתרגמה שני ספרים שתרגם בעבר אביה, אוריאל אופק: "הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול ו"סיפורו של ד"ר דוליטל" מאת יו לופטינג. והרי לכם עוד שכבה).
כשהגיע לידי "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל, שיצא בסדרה זו בתרגום חדש של יואב אבני, חשבתי שתהיה לי הזדמנות לטפח אהבה שאולי החמצתי בקריאה הראשונה. ו"כשהגיע לידי" במקרה הזה אינו רק צורת דיבור, החזקת הספר ביד ממלאת בציפייה נעימה. העטיפה, שעיצבה עדה ורדי, לא רק יפה ומעניינת (האיור של בתיה קולטון. וגם בפנים הספר יש איורים כיפיים של עינת צרפתי), אלא גם נעימה לאצבעות, הציור מובלט וחלק ומושך למשש אותו, וליטוף זו בהחלט התחלה טובה לאהבה.

ולמה אולי החמצתי? בילדותי היה עולמי צר מאוד, לאו דווקא כעולם נמלה (שוודאי היה מעניין את ג'רלד דארל): הספרים היחידים שמשכו אותי היו ספרים שגיבוריהם הם בני אדם, רצוי ממין נקבה, רצוי ילדות בשמלה וצמות. ב"הוביט", למשל, לא היו בנות, ול"עמק החיות המוזרות" בכלל לא היה סיכוי אצלי בגלל השם. "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל נפל בין הכיסאות קצת. ואולי כך קרה גם לג'רלד דארל עצמו, כי בעוד הוא התכוון לכתוב בעיקר על החיות האחרות – על הטבע ועל בעלי החיים באי קורפו, שאת סיפור השתקעותה של משפחתו שם הוא מגולל – 'גנבו' בני משפחתו את ההצגה. דארל עצמו כתב במבוא, שהוא קורא לו "כתב הגנה": במקור הכוונה הייתה למסור דיווח נוסטלגי-במידה על הטבע באי, אך טעיתי באופן חמור והצגתי את בני משפחתי בעמודיו הראשונים של הספר. ברגע שהופיעו על הנייר, הם השתקעו בו ואף הזמינו חברים שונים ומשונים לחלוק עימם את הפרקים בהמשך. בקושי רב ובערמומיות לא מעטה הצלחתי להציל כמה דפים פה ושם ולהקדישם באופן בלעדי לבעלי החיים.
בחיות ובטבע לא התעניינתי בילדותי, לצערי, אבל משפחתו של ג'רלד דארל תמיד הילכה עליי קסם, וכך גם כעת. תארו לכם משפחה שבה האח הגדול, הסופר לורנס דארל, בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, תובע מאמו לעבור מאנגליה לקורפו, ששם מזג האוויר חם יותר, ובסופו של דבר הם אמנם עוברים! והאח הצעיר, ג'רי, שהוא רק בן עשר, מעביר את ימיו בחקר שוקק של הטבע באי, בטיולים אינסופיים עם כלבו רוג'ר, ובלי שנאמרות המלים "חינוך ביתי" הוא לומד יוונית מהשכנים, מוצא לו ידיד נפש מבוגר (תיאודור) על בסיס ההתעניינות המשותפת בבעלי חיים, וכן, יש לו גם כמה מורים פרטיים פה ושם, והם מספקים חומר לסיטואציות קומיות למכביר, אבל בעיקר הוא נהנה מחירות מלוא חופניים. הנה, כך הוא מתמרמר כשמעכבים אותו בוקר אחד: אין מה למהר? כשרוג'ר ממתין ליד שער הגינה כצל שחור ודרוך ומביט בי בעיניים חומות ומשתוקקות? אין מה למהר כשהציקדות המנומנמות הראשונות מנסות להשמיע קול בין הזיתים? אין מה למהר כשאי ממתין בְּבוקר בהיר קריר וזוהר ככוכב שאסייר בו?

למרות התקופה שעוברת עליהם ללא חינוך פורמלי, בני משפחת דארל (לפחות הבנים; מרגו, אחותו של ג'רי, בעיקר משבשת פתגמים וחושבת על בנים ועל בגדים, ואמם האלמנה מתעניינת בעיקר בבישול ובגינון. האם אלה היו פני הדברים, או שהסתכלותו של ג'רי נגועה בקורטוב של שוביניזם?) משכילים מאוד, ויודעים בדיוק מה מעניין אותם. לארי מתעניין בספרות ותרבות, לסלי – בציד, וג'רי – בבעלי חיים. העניין של ג'רי בבעלי חיים ממלא כל כך את ישותו ואת חייו שאי אפשר לחשוב עליו כעל ילד בודד, ועד שקראתי את אחרית הדבר של יואב אבני, אפילו לא עלה בדעתי שהוא היה עלול להיות בודד או עצוב משום שלא היו לו חברים בני גילו או בהיותו יתום מאב. מי שכן העסיקה את מחשבותי, והיא חידה גדולה שעולה מן הטקסט הזה, היא האם. לא פשוט לגדל (לבד) חבורה כזאת של משוגעים לדבר. והגמישות שלה! ראשית, לעבור לקורפו; אחר כך, לעבור לבית גדול כדי שלארי יוכל לארח את חבריו הרבים (ולבשל להם מבוקר עד ערב), ואחר כך לעבור לבית קטן דווקא, כדי לא להיאלץ לארח קרובת משפחה טרחנית מאנגליה. בסוף הספר, כשבני המשפחה נאלצים לשוב לאנגלייה כדי לטפל בחינוכו של ג'רי, האם המדהימה הזאת מנחמת את ילדיה שזו רק חופשה, והם עוד ישובו לקורפו.
בקריאה הנוכחית, שלא כמו בקריאת הילדות, הפעימו וריתקו אותי תיאורי הטבע והשוטטות של ג'רי באי. ההומור הבריטי כבש אותי כאז כן היום (יש בספר תיאורים מבריקים, למשל, של השיעורים הפרטיים בצרפתית שג'רי מקבל מהקונסול הבלגי, שמופרעים מדי פעם בכך שהקונסול לוקח רובה, ניגש לחלון, יורה ובוכה; מתברר שהוא יורה בחתולים, ורק מתוך חמלה עליהם, משום שהם גוועים ברעב והם רבים מכדי להאכיל את כולם). ובכל זאת, גם כיום, הספר הזה לא סוחף אותי לגמרי. האם עלילה היא שחסרה לי? נדמה לי שלא; עלילה היא לא מרכיב הכרחי מבחינתי. אבל אולי העמקה כן; מתוך תיאורי הטבע ומתוך תיאורי המשפחה, לא הרגשתי שהצלחתי לרדת לחקר האי ולא לחקר המשפחה. כל פרק היה יפה ומקסים ומצחיק בפני עצמו, אבל ההצטברות של הפרקים לא שיוותה לסיפור משנה עומק.

כאמור, עוצמתו הגדולה של הספר היא בתיאורי הטבע היפהפים. למשל (דוגמה אקראית אחת מני רבות): הים דמה לכיסוי מיטה עשוי משי שהזיז את גופי הלוך ושוב. לא היו גלים. רק תנועה תת-מימית עדינה – פעימת לבו של הים, שהניעה אותי ברכות. סביב רגלַי ריפרפו ורטטו הדגים הצבעוניים, ממלמלים אלי בחניכיים חסרות שיניים. בין אשכולות הזיתים המתכופפים לחשה ציקָדה לעצמה.
באחרית הדבר שלו מספר יואב אבני שהחלק האהוב עליו בספר היה תיאורי הטבע, ולא הופתעתי. תיאורי הטבע הם החלק היפה ביותר גם בתרגום, והם בבחינת הישג לא מבוטל. אך למרבה הצער, יש בתרגום גם בעיות לשון וסגנון שאולי הן קטנות, אבל כמו אבני חצץ בנעליים הן יכולות להעיב על הטיול; החל במשפטים משונים מעט או פשוט לא אלגנטיים – "מבוגרת מספיק כדי להוליד ארבעה ילדים" (במקום ללדת); "כדי שהאשמה תוכל להיות מוטלת לכיוון הנכון" (הצורה הסבילה הזאת משונה בעיני); "וגדילי המשי שלו הפכו מחום לצהוב חמאה" (רצוי היה לכתוב "וצבעם של גדילי המשי… השתנה…", או משהו בכיוון זה); "פיטר חזר עבורה" (במקום, פשוט, "בא לקחת אותה"); "אחרי הכול, היא משפחה" (במקום "בת משפחה") – וכלה בעניין אחד פעוט אבל מטריד משום שהוא חוזר בספר עשרות פעמים: דיבור עקיף, או מבע משולב. באנגלית, כאשר המשפט בזמן עבר, גם המבע המשולב מוכרח להיות בעבר: He said he thought it was their house, אך בעברית: הוא אמר שהוא חושב שזה הבית שלהם.

בספר משפטים רבים מן הסוג הזה, כמו למשל: "רוג'ר… אחז בהן בפיו בעדינות, ואז, כשחשב שלא הסתכלתי, היה מפיל אותן בחזרה למים." (במקום: כשחשב שאיני/שאני לא מסתכל); "…היה הקונסול נתון לרושם שאמא דיברה צרפתית…" (במקום: מדברת). וכשג'רי מתנגד לשוב לאנגליה לרכוש השכלה: "אמרתי שאהבתי להיות משכיל למחצה" (במקום: שאני אוהב). את הדברים האלה אפשר יהיה לתקן במהדורה הבאה, ואני מקווה שתהיה כזאת, כי על אף ההסתייגויות, ההרפתקה היוונית של משפחת דארל היא מיוחדת במינה, מרגשת, מצחיקה ויש בה חירות שרוב הילדים בזמננו ובמקומנו לא זכו לטעום.

פורסם לראשונה באתר הפנקס