הקומדיה האנושית: לא יחדל הכאב מקרב הדברים

מאת יהודה אטלס

את הספר הזה, שהוא ספר-מבוגרים לכל דבר, נהגו בני דורי לקרוא כשהיו עדיין קוראים צעירים. ילדים נוהגים לאמץ לעצמם, בין השאר, ספרים שבהם מתוארת ילדוּת בצורה אותנטית, וכזה הוא "הקומדיה האנושית". הוא יצא לאור בארץ בשנת 1945, בתרגומו של יצחק עברי, שנתיים אחרי שיצא לראשונה בארצות הברית, וכל מי שקרא בו אז התוודע אל מגע הקסם של ההומניזם. בזכותו חשנו לראשונה תחושות של אחווה עם כל בני המין האנושי. משפחת מקולי משדרות סנטה קלרה שבאיתקה, קליפורניה, הייתה עבורנו משפחת כל-אדם.

הלכנו שבי אחרי הספר מהמשפט הראשון בתרגום ההוא: פעוט זה המכונה יוליסס מקוליי עמד יום אחד לפני פתחה של מחילת החפרפרת החדשה שנתגלתה לו בחצר ביתו וכו'." רק עתה התברר לי, מפי מומחה, ש-gopher הנזכר בספר אינו חפרפרת אלא סנאי-קרקע, שלא לדבר על זה שמה שאנחנו מכנים פה חפרפרת אינו חפרפרת אלא חולד. אבל, מה זה חשוב. לשון התרגום ההוא הייתה אחת הסיבות שהאהיבו עלינו את הסיפור. זו הייתה העברית של פעם, אבל גם אנחנו היינו אז הילדים של פעם, ששפה מעט ספרותית או נמלצת ואותיות קטנות מדי לא הרתיעו אותנו מקריאת ספר.

לא מעט מהסצֵנות האנושיות המתוארות בספר נשארו חקוקות אצלי מאז בתיבת הזיכרון. יוליסס בן הארבע האוחז בביצה שזה אך הוטלה בלול ומביא אותה לאִמו בכוונה עמוקה; יוליסס המנופף ידו לכושי אלמוני ברכבת חולפת וזה מנופף אליו בחזרה; הומר, שליח משרד הטלגרף, השר שיר למברקן הקשיש מר גרוגן; כריס הגדול מחלץ את יוליסס מהמלכודת; האישה המקסיקנית מנסה להאכיל את הומר בממתק תוצרת בית, אחרי שהביא לה בשורת איוב; ספנגלר, מנהל המברקה, מעניק לשודד צעיר את כל תכולת הקופה; והפרק האחרון, שבו טוֹבִּי ג'וֹרג', החייל המשוחרר, מגיע לאיתקה ומתקבל בחום ובאהבה על ידי משפחת מקולי, שבאותו ערב ממש נודע לה על נפילת הבן.

היה מאושר!

אפילו שמות הפרקים הילכו עלינו קסם: "עולם טוב יותר, אנשים טובים יותר", "הֱיֵה מאושר! הֱיֵה מאושר!", "לא יחדל הכאב מקרב הדברים", "האהבה היא נצחית, השנאה מתה כל רגע". היום אולי היינו מכנים ניסוח כזה רגשני, אבל אז, כשרק התחלנו לפקוח עיניים ולקלוט מפה ומשם מה הוא "העולם" ומה הם "החיים", אלה היו צירופים מכמירי לב. כבני עם שהיה גולֶה בעברו, לא היה קשה לנו להזדהות גם עם תוגת הגלות הארמנית – העצב, הגעגועים למולדת הישנה ותחושת הזרות שה חיים בני הדור הראשון והשני של מהגרים ארמנים באמריקה – שאופפת ספר זה כמו-גם את סיפוריו הקצרים של סרויאן. "אני בן לעם מעונה, עתיק יותר מהרומאים, מהמצרים, מהבבלים ומהיהודים", אמר סרויאן.

אחדים מסיפורי "שמי ארם", ספר אחר של סרויאן,  למדנו בשיעורי האנגלית בתיכון או נקראו לנו בקול על-ידי מורים נבונים בשיעור-מחנך. סיפור נוסף של סרויאן – "סם הצוחק" – קראנו בקובץ "מבחר הסיפור העולמי", על הנער מוכר העיתונים שהיה מכריז על כותרת האסון היומי – וצוחק; איש לא הבין שככה, בעצם, הוא בוכה. סיפור בלתי נשכח אחר היה "הנמר של טרייסי", מתוך קובץ הסיפורים, על צעיר שהיה לו נמר, שהלך תמיד אחריו, שאיש לא ראה אותו מלבדו; ואיזו התרגשות אחזה בנו כשסוף-סוף קראנו שהוא פגש צעירה שגם לה נמרה כזאת, כששני הנמרים שילבו זנבות, כמו שיעשו גם בעליהם מאוחר יותר. ומי יכול לשכוח סיפור, שכותרתו בעברית של המתרגם ההוא הייתה "הגַלָּב שנְמֵר-הקרקס פָּסַק ראש דוֹדוֹ".

בכל מה שכתב סרויאן היה תמהיל נפלא, במינונים נכונים, של עצב ושמחה, טרגי וקומי, תמימות וממזרות, גיחוך ורצינות, נעלה ונלעג. הייתה בו היכולת הנדירה של כתיבת דיאלוגים מהירים, תמציתיים, תמימים ושנונים כאחד, לצד הכישרון לכתוב מונולוגים ארוכים, מהורהרים, הומניסטיים, מלאי אופטימיות ואמונה באדם. כל דמות בספריו, בין ילד ובין בוגר, בצד היותה כביכול אדם פשוט ושגרתי, הייתה גם פילוסוף, משורר, אמן וטיפוס ייחודי חד-פעמי. מכל דמות יכולנו אנו הקוראים ללמוד משהו על הקיום האנושי ועל הדרך הטובה שיבחר לו האדם. סרויאן ידע להתבונן בדברים מקרוב, כאילו דרך זכוכית מגדלת, וכעבור רגע להרים את נקודת המבט ולהביט באותה סצֵנה כאילו ממעוף הציפור, כשמבט-על זה חושף את מה שנראה כעיקרון האוניברסלי של הדברים, כמכנה המשותף לכל באי עולם, כמהות חיינו.

הוא כתב באנושיות חמה ועזת-ביטוי, כשנושאיו הם הכמיהה, הגעגוע, התקווה לטוב, האחווה, ההגינות, עליונות האהבה והיופי, ערך החיים, ניצחון רוח-האדם. דרך כל אלה חשף את הטוב הבסיסי, שמצוי בכל בני-האדם, במיוחד בפשוטים, במחוספסים ובתמימים שבהם. ספריו וסיפוריו היו עבורנו אות ומופת לכך שכל בני-האדם, בכל מקום, מקושרים ביניהם בחוטים סמויים של אחווה, של צער ושמחה, של אמונה בטוב; שבעצם הקיום האנושי כלולה איזו הבטחה אופטימית: שהאושר, למרות הכול, אפשרי.

הקריאה בספרי סרויאן הלכה ודעכה במקומותינו במרוצת הזמן. רוב בני העשורים האחרונים אפילו לא שמעו את שמו. בני הדור שידע את סרויאן, כמוני, היו מדי פעם שבים וקוראים בספריו ומתבשמים, אפילו מתרגשים מחדש, אך כשניסו לתתך אותו לדור החדש העלו חרס. אין פלא, אפוא, שכאשר פנו אלי מו"לי סדרה זו  בהצעה לתרגם מחדש את "הקומדיה האנושית" הציפה אותי שמחה גדולה; אולי, בזכות תרגום חדש זה, ישוב הספר אל מעגל הקריאה של צעירים ובוגרים של היום.

ויליאם סרויאן

ויליאם סטונהיל סרויאן, בנם הרביעי של זוג מהגרים מארמניה, נולד בפְרֶסְנוֹ, קליפורניה, ב-1908. כשהיה בן ארבע התייתם מאביו, שהיה כורם, משורר ומטיף דתי, ושש שנים שהו הוא, אחִיו ואחותו בבית יתומים באוקלנד. כשהוא מאזכר בספר כמה אפיזודות מבית היתומים מפי החייל טוֹבִּי ג'וֹרג' הוא יודע, אפוא, על מה הוא מדבר. אחרי שש שנים שבה המשפחה והתאחדה. בגיל 15 יצא לעבוד. היה נער-שליח, נושא מברקים (מכאן בקיאותו בהווי המברקה) ופועל בחווה. החל לפרסם בנעוריו סיפורים בעיתונים ובכתבי עת. סיפוריו הראשונים כונסו בספר "הצעיר הנועז על הטרפז המעופף" (1934) והפכו אותו בן-לילה לסנסציה ספרותית. כתבו עליו שהביא עמו לספרות האמריקנית משב רוח רענן, עליצות והבנה לליבו של האדם הפשוט. הוא הפך לאחד הסופרים הידועים והמצליחים באמריקה, ובשנות השלושים-ארבעים-חמישים פִרסם מאות סיפורים קצרים, וכן מחזות, נובלות, זיכרונות ומאמרים. ב-1939 סירב, במחווה דרמטית, לקבל את פרס פוליצר על מחזהו "זמן חייכם", בטענה שאסור שהאמנות תיכנע לעושר, לשבחים ולביקורת.

היה לו כושר כתיבה מדהים. הוא כתב בקלילות ובמהירות, ובמה שנראה כחוסר התלבטות. אמרו עליו שהוא מסוגל לכתוב כל יום סיפור או מחזה חדש. כתיבתו הייתה חופשית, זורמת, נטולת כללים. הוא זכר תמיד שתפקידו הראשון של הסופר הוא לספר סיפורים. הוא ביקש, כדבריו, "לחשוף את הדרמה הנפלאה והמתמדת שמסתתרת בנסיבות, במאורעות ובבני-אדם הרגילים ביותר."

כסופר מצליח הוא הוזמן להוליווד, לנסות כוחו בכתיבת תסריטים. את דמי הקדימה השמנים שקיבל לא טרח לחסוך. "העדפתי להיפטר מהם מה שיותר מהר." הוא עשה זאת בעיקר באמצעות הימורים, שבהם הפסיד הון עתק. ואז – "כתבתי את 'הקומדיה האנושית' ב-11 ימים, כי הייתי זקוק לכסף." תחילה כתב זאת כתסריט, אך כיוון שחברת אם.ג'י.אם דחתה את הצעתו להיות גם הבמאי, הוא עזב את הוליווד בכעס ועד סוף ימיו היה מסוכסך עם תעשיית הקולנוע. הספר יצא לאור לפני הסרט, שבו גילם את הומר השחקן הצעיר מיקי רוני. אף שסרויאן היה מאוד לא מרוצה מהתוצאה, הוא קיבל את פרס האוסקר עבור התסריט.

אדם קשוח וסופר דגול

האיש שכתב בכל-כך הרבה הומניות ואהבת אדם לא היה בדיוק אוהב-אדם והומניסט בחייו הפרטיים. הוא היה חדור חשיבות עצמית, איש ריב ומדון, שהסתכסך עם רוב האנשים שעימם היה לו מגע, שוביניסט גברי, גם לא חובב יהודים במיוחד. בעצם, פרט לעצמו, הוא לא חיבב איש. כך העידו עליו גם גרושתו היהודייה (בבית משפחתו נהגו להחליף, בארמנית, הלצות על יהודים מאחורי גבה) ולימים בנו ובתו.

במלחמה העולמית השנייה הוא גויס לצבא ארצות הברית ושירותו בו היה רצוף בחיכוכים, בקטטות, בהִתחַלוּיות ובאִשפוזים פסיכיאטריים. בספר שכתב על תקופה זו שם ללעג את הצבא ששִחרר את העולם מעולו של היטלר (לימים יתייחס כך לצבא ארה"ב גם הסופר ג'וזף הלר ב"מלכוד 22", ששם גיבורו, יוסריאן, הוא ללא ספק הומאז' לשם סרויאן). בנו, ארם סרויאן, היום סופר אמריקני ידוע בזכות עצמו, שופך בספר שכתב אור עגום על יחסי אביו עם ילדיו ונכדיו. הוא מתאר אב קשוח ורודני, שקוע בעצמו, שכל מה שהעסיק אותו היה הקריירה שלו והכיבודים שבאים בעקבותיה.

אחרי תקופה של פריחה, שבה נחשב לאחד מגדולי המספרים והמחזאים של אמריקה, קיבל תמלוגים גבוהים וזכה להילת כוכב, הלכה הקריירה שלו ודעכה. סופרים אחרים, אולי טובים ממנו, הדיחו אותו ממעמד הבכורה שנהנה ממנו. המבקרים צלפו בו וכינו אותו "רגשן" ו"אידיאליסט". המו"לים סירבו להדפיס את ספריו. התיאטרונים דחו את מחזותיו. בסופו של דבר הוא הפך לאדם שבור, ממורמר ונלעג, מטושטש פה ושם והלום אלכוהול. טוב יעשה הקורא המתעניין אם יקרא את הסיפור-עדות "ארוחת ערב עם סרויאן", שכתב יורם קניוק בקובץ "כמו סיפורים" (הוצ' כנרת) על פגישה בלתי נשכחת עם סרויאן השתוי שלאחר הנפילה. "אני אוהב לשנוא!" אמר סרויאן לקניוק באותו ערב סהרורי. "כולם חשבו תמיד שאני אדם חביב. אני יודע ממה החיים עשויים."

גם בשנות השפל שלו כתב סרויאן כאחוז דיבוק. במותו ב-1981, הוא הותיר אחריו כתבי-יד שלא פורסמו, שהיקפם עולה על אלה שפורסמו. הוא לא הוריש לילדיו ולנכדיו אפילו סנט אחד. את כל כספו, רכושו ותמלוגיו העתידיים ציווה לקרן מיוחדת "לחקר סרויאן ויצירתו", או כדברי בנו, "לעצמו, לשמו ולזכרו." שנה אחרי מותו הועברה מחצית מאפרו ליְריבאן, בירת הרפובליקה הארמנית, שבה ביקר ושבה היה נערץ, ונטמנה ליד האנדרטה שהוקמה במרכז העיר לזכר הסופר הארמני הגדול מכולם. ב-1991 הוצא בארמניה ובארה"ב בו זמנית בול דואר  הנושא את דיוקנו של סרויאן.

תיקונים במהדורה

מידי פול קליניאן, צלם ארמני, יליד לבנון, שהיגר לפרסנו והתיידד עם סרויאן, קיבלתי לפני שנים אחדות עותק מהמהדורה הראשונה של "הקומדיה האנושית", שיצאה בארצות הברית ב-1943, ושממנה נעשה אז התרגום העברי (עם עובד, 1945) שכה אהבתי. לקליניאן, אחד הידידים הספורים של הסופר המסוגר והנשכני, התיר סרויאן גישה מסוימת אל חייו הפרטיים. אחרי מותו הפיק קליניאן סרט על חייו ועל יצירתו, שעמו הוא נודד ברחבי העולם, על חשבון אותה קרן, ומקרין אותו בסינמטקים. קליניאן הגיע עם הסרט גם לארץ והקרין אותו בסינמטקים של תל-אביב, ירושלים וחיפה, כשלמרבה הצער נוכחים בכל הקרנה ובשיחה שאחריה רק קומץ אנשים.

ממהדורה זו תרגמתי את "הקומדיה האנושית", כשאני רואה בעבודה זו מלאכת קודש, מנסה ככל יכולתי לדייק בניואנסים ולהביא בנאמנות את אווירת התום, האופטימיות ואהבת האדם השורה על היצירה כולה. כשהגעתי בתרגום לשליש האחרון של הספר עלה על דעתי לבדוק שמא סרויאן עצמו שינה, קיצר או ערך את הספר במהדורות מאוחרות. פרופסור דיקראן קוימג'יאן – לשעבר בפרסנו, והיום בפריז – מומחה ליצירות סרויאן, אישר את חששי. סרויאן אכן ערך שינויים בטקסטים שלו, "שהפכו את הספר להרבה יותר אפל ופסימי" כדבריו, ואלה הופיעו במהדורה המתוקנת שיצאה לאור ב-1966. כשבדקתי את השינויים במהדורה זו חשתי לא פעם נקיפת לב. סרויאן שינה או קיצר לא מעטים מהקטעים שזכרתי באהבה כה רבה מהקריאה בנעורי, ושהפעימו אותי גם עתה בעת התרגום. אחחדים מהקטעים הוטענו בעת התיקון בנימות ספקניות או אירוניות. שמות הפרקים הפכו לאקוניים, לרוב בני מילה אחת.

בזכרי את התמורות שעברו על סרויאן במרוצת 23 השנים שחלפו בין המהדורה הראשונה לזו המתוקנת, לא התקשיתי להבין מנין נובעים השינויים. בעת פרסום המהדורה הראשונה היה סרויאן סופר צעיר, שמלוא כל אמריקה תהילתו. לא פעם כינו אותו בתקופה ההיא – וכך לפעמים גם הציג את עצמו – "גדול סופרי אמריקה." בעת התיקונים הוא היה כבר סופר מובס, מסוכסך עם עולם הספרות, הקולנוע והתיאטרון, מלא מרירות ולא תמיד צלול בדעתו עקב שתייה יתרה. אין ספק שבאותה תקופה כבר התערערה בו האמונה באדם, במוסר, בפטריוטיות האמריקנית, בערכי הנצרות ובעתיד טוב יותר. הוא חש שאמריקה בגדה בו והפך ציני, מיואש, מנוכר לילדיו, מוקצה על-ידי רבים. אפשר גם שעשרים וכמה שנות חיים במחיצת ספר שכתב בצעירותו גרמו לו להיות ביקורתי כלפי קטעים מסוימים בו, ואולי גם הביקורות שספג כ"מתקתק" ו"רגשני" עשו את שלהן.

הוא קיצץ ושינה, אפוא, קטעים שהיה בהם לדעתו עודף אופטימיזם, דברנות-יתר, רגשנות ואמונה עמוקה. לטעמי, לא מעטים מהתיקונים נעשו ללא שיקול דעת מספיק. על-כן החלטתי – בהסכמת המו"לים – לקחת את המהדורה המתוקנת שלו בערבון מוגבל. כלומר, לעשות את התרגום בעיקר על-פי המהדורה הראשונה ולהתחשב במתוקנת רק כאשר השינוי או ההשמטה נראים לי מוצדקים. את רוב שמות הפרקים השארתי כפי שהיו במהדורה הראשונה.

כמה הערות: ריצת 'מאתיים מטר משוכות', הנזכרת ומתוארת בפרקים הראשונים. היא במקור ריצת המשוכות הנמוכות 220 יארד', שהם רק מעט יותר ממאתיים מטר. ועוד הסבר קצר על תחרות המברקים, בין המברקה שבה עבד הומר לבין 'ווסטרן יוניון': הנוהג היה ששני משרדי טלגרף התחרו כל פעם מחדש על קבלת מברקים למשלוח מחֶברות מסחריות. שני המשרדים היו מוזמנים באותה עת ושליחו של זה שהיה מגיע ראשון אל המזמין היה מקבל את רוב המברקים ואילו השני היה מקבל מברק אחד

עוד מילה לסיום

עוד מילה על יצחק עברי, המתרגם הראשון לעברית של ספר זה. הוא היה מתרגם, סופר, עורך ועיתונאי, חבר מערכת היומון 'דבר'. ב-1951 נשלח ככתב העיתון לניו-יורק, שם נשא אישה (אחרי שנפרד מאשתו הישראלית, אֵם בנו) ונולדו להם שלושה ילדים. הוא נשאר בארצות-הברית וערך שם את השבועון העברי "הדֹאר".

אני רוצה להודות, בהזדמנות זו, לאבי ארבל על הסיוע בעניין הביו-זואולוגי, לזאב צחור, לרותי ויגודסקי, לגלי בן שלום ולדוִד פאיאנס על הסיוע אודות יצחק עברי, לפרופ' דיקראן קוימג'יאן על שהאיר את עיני אודות השוני בין המהדורות, ולמוציאים לאור, על שהפקידו בידי תרגום של ספר שכה אהבתי.

קיוויתי שאת פרקי "הקומדיה האנושית" בתרגומי ילוו הרישומים המקוריים של דון פרימן, שליוו מאז המהדורה הראשונה את כל המהדורות. את הדמויות של הספר אראה תמיד כפי שצייר אותן פרימן, בקו הרגיש, הצנוע והמדויק, כששפת-הגוף של כל דמות מציגה את ההתרחשות החיצונית והפנימית כאחד. יוליסס שבדמיוני יהיה תמיד הילד ההולך במעין הליכה מפזזת באיור הפותח, כשעל פניו חיוכם המיוחד של בני מקולי; החיוך התם והחכם כאחד, המביט על העולם בעיניים משתאות והעונה ב"כן" על כל הדברים. כיוון שהדבר לא הסתייע, ביקשתי שלפחות אחדים מאיורי דון פרימן ישובצו ב'אחרית דבר' זו.