אני, כריסטיאנה פ.

אבל תת-התרבות הזו הייתה מלווה בטיפוסים שהסתובבו סביב מועדוני הריקודים: סוחרי סמים הציעו את מרכולתם בכל פינה; גברים צעירים ונאים הציעו לנערות הרואין בחינם כדי לגרום להן להתמכר. הפיתוי היה נגיש, מבטיח ומרגש מדי, וכריסטיאנה לא יכלה לעמוד בפניו. היא הסניפה הרואין, רק כדי לראות במה מדובר; אבל התחושה של הפעם הראשונה לעולם לא מספיקה. ההסנפה הפכה להזרקה כשהייתה בת 14, המדרון היה חלקלק מדיי. אחרי ההתמכרות הפיזית של כריסטיאנה, חייה השתנו לגמרי. הזמן נוהל לפי מקצב מנת הסם הבאה. צריך להשיג כסף כדי לקנות אותה: זה מתחיל בגניבות קטנות, אבל הכסף המהיר נמצא בזנות. ככל שההתמכרות גברה, כך נחצו בהדרגה כל הקווים האדומים. גם האידיליה בין חברי הקבוצה נעלמה: הידידות הוחלפה בחשדנות, קנאה, אנוכיות ושקרים. בעולם הסמים, כל אדם לעצמו. ברלין, כמו ערים גדולות אחרות באירופה, לא הייתה ערוכה לתעשיית הסמים שהתעוררה באותה תקופה. גם כאשר כריסטיאנה רצתה להיגמל – והיא קיבלה החלטה כזו פעמים רבות – לא הייתה מסגרת שתוכל לטפל בה. היו מוסדות של נוכלים תאבי בצע או בתי חולים פסיכיאטריים, אך לא מסגרת גמילה מקצועית. הרשויות היו חסרות אונים, וכך גם אימה של כריסטיאנה, שאיבדה בהדרגה תקווה – עד שהחליטה לעשות מעשה קיצוני, שהציל את חייה של בתה. לצעירים אחרים שמוזכרים בספר לא היה גורל דומה. הדרמה מציגה את השפל, את הניוון ואת ההידרדרות של נערים ונערות שנלכדו בסם. היא מחרידה ואכזרית, וזו תכליתה. היעילות שלה נטועה באותנטיות הדוקומנטרית של הסיפור. בתוכו משובצים קטעי עדויות של דמויות בסיפורה של כריסטיאנה: אימה שלא רצתה להכיר בָּאמת המרה, עד שכבר לא הייתה ברירה; כומר מחוזי לנוער שתחת השגחתו פעל מועדון ריקודים שבו נמכרו סמים; מנהל תחנת ייעוץ לנגמלים שמתאר את חוסר התמיכה המוסדית בצעירים הללו. יתרה מכך, בספר משובצים צילומים שלא מאפשרים להרחיק את הסיפור אל חוויה בדיונית; יש להם אופי מציצני, כשהם מציגים נרקומניות צעירות שרועות מחוץ לשירותים ציבוריים עם מחט בזרוען; של חבריה וחברותיה של כריסטיאנה, שמתו בגיל 13 או 14. אולם יש סיבה נוספת, אפלה יותר, ליעילותו של הספר. דרכה של כריסטיאנה לתרבות הסמים ההרסנית עברה דרך חברת נוער מפתה: צעירים סולידריים ורגישים, שאינם עסוקים בהבלי ילדות. היא מציינת ש"אני לא בטוחה שאצל צעירים שאינם מכורים לסמים אפשר עוד למצוא ידידות כזאת כמו בחבורה שלנו". לחבורת הנערים המכורים יש הילה מעוררת כבוד של ניסיון חיים יוצא דופן. כשכריסטיאנה מתבוננת על אנשים מן השורה, היא מעידה: "חשבתי עד כמה אנחנו, הנרקומנים, עולים עליהם. אנחנו חיים חיים מטורפים, עלולים כל יום למות ובקרוב באמת נמות". הם מתנסה בחוויות נועזות וקיצוניות, בדילמות של חיים ומוות. הסמים, באופן משונה ופרדוקסלי, מקנים להם לא רק מוות מוקדם, אלא גם בגרות מוקדמת. בכך הספר פורץ את המסגרת הדידקטית שלו וגם את מטרתו החינוכית: הוא מספר בה בעת סיפור זוועה של שקיעה ואובדן עצמי, וגם סיפור מצית דמיון של חיים על הקצה, סוערים ונטולי פחד. זו הסיבה לכך שהספר הביא לתוצאה הפוכה מהמצופה – כריסטיאנה הפכה לאייקון תרבותי ולמושא הערצה. כך לדוגמה, לאחר יציאת הספר לאור, חברת האופנה 'ג'וצי' יצאה בקמפיין פרסומי שצולם באתרי הזנות וצריכת הסמים שמתוארים בספר, והציג דוגמניות כחושות שלובשות מותגי יוקרה. הספר הפך את תרבות הסמים לסכנה מפתה, ואת ה"הרואין שיק" – לאופנתי. כריסטיאנה שרדה מהתופת הזו. נכון לכתיבת שורות אלו, היא מתפרנסת מהתמלוגים עליו, וכן פרסמה רומן אוטוביוגרפי נוסף וניהלה קריירה קצרה כזמרת. היא מעידה על כך, שמעת לעת היא צורכת הרואין. היא עודנה מנסה להיגמל.