חוות החיות

הרומן רצוף רגעים מבריקים שנכתבו במלאכת מחשבת. אחת התמונות הצרובות ביותר היא סצינת הסיום. היא מתרחשת שנים לאחר ההפיכה השלטונית, בעידן שבו החזירים כבר השלימו את אימוץ ההתנהגות האנושית,, כולל לבישת בגדים והליכה על שתיים, והפכו לאדונים לכל דבר. לפיכך, הם מזמינים לארוחת ערב מושחתת את בעלי האחוזות השכנות. תלתנית, סוסה ותיקה בחווה, קוראת לשאר החיות לבוא ולצפות במחזה מבעד החלון, וכך החיות רואות את אדוניהן החזירים לבושים בחליפות מהודרות ויושבים בצוותא עם מייצגי השלטון הקודם, בני האדם. יתרה מכך – בשלב מסוים כבר לא ניתן להבדיל מי הם החזירים ומי הם בני האדם. כל התרחשות ברומן, כל מהלך דרמטי, משקפים את המציאות הפוליטית האנושית ומבקרים אותה,.מלבד הממד הסאטירי-ביקורתי של הרומן, זהו סיפור דרמטי חזק וצולפני. הוא לא מתעכב על הרהורים פילוסופיים וניתוחים חברתיים, אלא מדגיש את העלילה והתמורות הרבות בה. כך, מדובר ברומן מותח ועוצר נשימה, מלא הפתעות והתפתחויות, ולא בכדי הוא עובד לקולנוע הן כסרט אנימציה והן כסרט עלילתי. אורוול עצמו הודה כי ההשראה לכתיבת הספר הייתה השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, והעובדה כי במסווה של אידיאולוגיה המבוססת לכאורה על חופש, חירות ושוויון לכול, למעשה אין הוא שונה מהותית מכל שלטון טוטליטרי. יחד עם זאת, מלבד הפירוש הפוליטי הברור, עם הזמן הספר קיבל פירושים נוספים, ואחד המרכזיים שבהם הוא ניצול תעשיית החיות. ממד זה מסתמך על דבריו של אורוול עצמו על הנסיבות שהובילו אותו לכתיבת הרומן: "ראיתי ילד קטן, אולי בן עשר, מוביל סוס ומצליף בו בשוט. פתאום הבנתי שלמעשה בני האדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה הזאת מנקודת המבט של החיות. עבורן, היה ברור כי התפישה של המאבק בין המעמדות הייתה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני האדם לחיות. מנקודת מבט זו, לא היה קשה לפתח את הסיפור."